top of page
אנתולוגיות.png

תחרות הסיפור הקצר – 2023 - משברים

תכשיט, לא סיגריה

פיקר אורי

מכשיר הטלפון הקווי צלצל בערך בשעה 21:10. ההערכה מדויקת משום שבשעה 21:05 בדקתי מה השעה על צג המכשיר הסלולרי והתחלתי להתארגן ליציאה, ובשעה 21:15 שבה כבר הייתי באוטו בדרכי למקום לא מתוכנן.  

"בחור צעיר," נשמע קול נשי מעברו השני של הקו, "מתאבד, צפון העיר. אני צריכה שתגיע לשם כמה שיותר מהר," אמרה הגברת מצדו השני של הקו, "מיד אעביר לך את הכתובת המדויקת. מישהו מהמשטרה כבר ממתין לך שם."

"התורנות שלי הסתיימה לפני כמה דקות," השבתי לה. "אין כונן לילה שאמור לקחת את הקריאה?"

"אני יודעת," היא השיבה. "דוקטור מור כונן לילה. הוא ביקש שאתקשר אלייך ואברר אם תוכל להגיע במקומו. הוא מוסר שנמצא באירוע משפחתי חשוב."

גם לי היו תוכניות להמשך הערב, אולם אלה היו מן הסוג שעליו הייתי שמח לוותר בכל הזדמנות. חישבתי בראשי בזריזות את זמן הנסיעה ואת משך הטיפול שהיה להערכתי עניין של רבע שעה לכל היותר. וידאתי עם עצמי שאאלץ, לשמחתי, לבטל את המפגש החברתי. "אין בעיה," הודעתי למרכזנית. "מסרי לדוקטור מור שאקח את הקריאה". זכיתי מן ההפקר. בעל כורחי לכאורה, ובשל רוחב ליבי, יכולתי להתחמק באלגנטיות מהערב המתוכנן. מאמצים מינימליים, כך הערכתי, אמורים היו לפתור את בעיותיו הרגעיות של המתאבד הצעיר. 'מקרה קליל,' הרהרתי לעצמי. הפלח הזה באוכלוסיה מוכה הורמונים, והרגשות המדומים המופיעים תדיר מבקשים לעצמם פורקן, לעיתים מוגזם.

נמאס לי. ההבנה המתסכלת הזו התפשטה במשך השנה האחרונה. התחלתי להתנדב כפסיכולוג במחלקת הרווחה העירונית, שם אולי יכולתי לעזור מדי פעם. 

לבי נעצב על פיתוח מיומנות הפשטת הידע שאותו צברתי במשך שנים, לכדי הצגה של צורה ומשקל סגולי המתאימים לרוח התקופה. פרויד? יונג? פרום? אלה היו היסודות שבזכותם נבנה ה'אני מאמין' שלי באיטיות ובהדרגה ואשר לא עניין אף אחד ממטופלי, כנראה שבצדק. הם רצו פתרונות, כך לפחות שיוו בנפשם. מתן תשומת לב הייתה מרכולתי. זה היה המוצר האמיתי שאותו הם ביקשו לעצמם מבלי משים. האני מאמין המקורי והעצמי השורשי שלי היו לסחורה פגת תוקף לה לא נמצאו עוד קונים. מאמנים אישיים על סוגיהם השונים היו עתה לדבר האמיתי. ההבדל בינם לביני היה כהבדל בין אכסנייה סטנדרטית ברמת שלושה כוכבים ומטה לבין מלון בוטיק המתהדר בעבר מפואר. הייתי קואוצ'ר בוטיק, אקססורי. אביזר נלווה האמור להשלים את המורכבות הנפשית שאדם ביקש לעצמו...

כשם שבקעו גלמי הפסיכולוגיה למאמני אינסטנט, כך הפכו מרבית המצוקות הנפשיות לטרדות קצרות מועד. אלה שביקשו ממני סעד דמו בעיניי לדפי A4 שהושלכו ממכונת צילום דלת טוֹנֶר. כולם היו דומים מדי, לא היה טעם בחיפוש פרטיקולריות. לכל בעיה המתין בסבלנות פתרון ידוע מראש. הקולות שנשמעו בקליניקה הנעימה שלי נשמעו כקולות של כדורים המוקפצים ללא הרף באולם כדורסל ממוזג. כאחות טריאז', הקשבתי למדדים ראשוניים שאותם ציינו בפני הפציינטים, וניתבתי את הקרוי "טיפול פסיכולוגי" לליטוף אשר השביע את רצון שני הצדדים. 

כולם היו עצובים במידה דומה, בודדים לשיטתם, הרוב חיפשו משמעות, קיוו לגלות דרך חדשה, חלק דמיינו שאיבדו את עצמם. נו... בסדר. זו הייתה הדרך המודרנית וחסרת התחכום להפחית מכובד האחריות שבקיום היומיומי. הדבר היה לגיטימי בעיניי, אף שלא היה מכובד או מכבד. לא אהבתי את זה, אבל גם אני צריך לשלם חשבונות, לא? פרט לכך, לא מצאתי כי הרצון להתחמק מהיומיום על מנת להקל על הנשימה היה דבר פסול על הסף. ההתחמקות הייתה ותהיה מבלי קשר אליי. 

 יצאתי לדרכי, טילפנתי לחבר שאיתו קבעתי והתנצלתי התנצלות פלסבו. לא היה צורך בנימוסין מיותרים, שכן ידענו זה את זה. "תמסור לבחור שלך שייקח הכל בקלות... ככה זה בחיים," ביקש שאבשר, "ואל תשכח לומר לו תודה שחילץ אותך," הוסיף. ניתקנו ברוח טובה. 

    הדבר המתגמל והמרגיע בהקפצות ליליות מעין אלה – הגם שידוע למביני דבר שהן ריקות וקצרות מועד, היא הידיעה המוקדמת כי אין צורך בחיפוש אחר מקום חניה. משמעותו של ליל גשם חורפי כמו גם צהרי יום לוהט, מתייתרת. הזכות לחנייה סמוכה למקום ההתרחשות עומדת תמיד מתוקף תפקידי כמושיע. הלכה למעשה הייתי בעצם השחקן הראשי, כוכב האירוע. המאיימים בקפיצה הרגישו כי הם עומדים במרכז העניינים, כך בעיניי עצמם. ואולם האמת הייתה שהיו אך שחקני משנה זמניים ומתחלפים. במקרה הטוב הם היו מקור לפרנסה ובמקרה הרע היו אלה שגררו אותי למילוי של טפסים בירוקרטיים. כל שנותר לי לצפות מהם היה שירגישו רע בשעות נוחות ובמרחק סביר. 

    הלילה המדובר היה נעים למדי, קריר ולח במידה. לכאורה לא הייתה סיבה להתעקש על מקום החנייה ולחשוש מהליכה של דקותיים, אך בשל ביטול התוכניות המוקדמות שלי, הרגשתי צודק לחסום ברכבי את חניית הבניין המשותפת. המבקשים לצאת אינם יודעים כי בעצם שמחתי על הביטול, ועתה ימתינו. 

יצאתי מרכבי, מברך לשלום את השוטר שהמתין לי מבעוד מועד. הלה הציע לי כוס קפה לפני שאעלה לבצע את קסמיי, ומשום שלא זיהיתי דחיפות יוצאת דופן, נעניתי להצעתו בחיוב. "שחור בלי סוכר, חביבי," השבתי. שכר הטרחה בהקפצות ליליות מעין אלה היה סמלי, קבוע וידוע מראש ולא גולם על-פי משך זמן הטיפול בבעיה. לכאורה היה האינטרס שלי לסגור את הקריאה במהרה ולשוב הביתה. באותו ערב הרגשתי מיוחד מסיבה לא ברורה, ואולי רק רציתי להיות בטוח שלא אספיק לשוב בזמן למפגש שממילא בוטל. נעטפתי בחוויית האינטימיות שבשקט המדומה של שתיית קפה בכוס חד פעמית ושיחת חולין עם אדם שלא הייתי פוגש בהזדמנות אחרת. האינטימיות שדמיינתי בראשי לא הופרה גם כשחשבתי לרגע על רגעי השיא של פלוני שישב על אדן חלון, שש קומות מעליי ושעולמו מונח היה לכאורה על קרח דק וסדוק.

    "יאללה," אמרתי לשוטר שנשען לצדי על מכונית המשטרה והנחתי את הכוס על מעקה הבניין, "צריך ללכת להתפרנס...". הוא חייך לעברי והנהן. "תגיד, יש מעלית?" שאלתי

"בטח שיש, דוקטור. בטח שיש," ענה

"אני לא באמת דוקטור," אמרתי לו, "רק פסיכולוג שעובד במשמרות ונקלע לכאן, כמוך." הוא חייך אליי שוב ואמר "בטח, אותו דבר אנחנו". 

"לא אמרת לי איך קוראים לך," אמרתי לו, מנסה להאריך את האינטימיות שהמצאתי. 

"אֶרִיק," ענה והמשיך. "המעלית בכניסה לבניין מצד שמאל, קומה שש. לילה טוב, עובד משמרות," אמר וענה למכשיר הקשר.

"לילה טוב, אֶרִיק. תודה על הקפה." 

    נכנסתי לבניין. דלת המעלית נפתחה בפני וכדברו של אֶרִיק לחצתי על כפתור הקומה השישית. חשבתי לעצמי שאין זה מקרי שמתאבד ממתין בדירתו שבקומה שש ולא בגג הבניין היתום שמעל קומה 12. הקומה שלו היא בדיוק באמצע רום הבניין, כמו חייו שמרגישים בינוניים. 'אוי חביבי...' מלמלתי לעצמי כאשר המעלית עלתה לאיטה, 'אתה הרי לא בעניין של למות הערב... אם זה היה הסיפור היית עולה לקצה... ממקסם את הסיכויים של עצמך,' המשכתי. 'נו', המשכתי לדבר אל עצמי מתבונן במראה שבמעלית על מנת לבדוק שאני ייצוגי במידה לשעת לילה קריר זה, 'לפחות זה יהיה קצר'.

    "ערב טוב, אדון דוקטור," אמר לי שוטר נוסף, ככל הנראה שותפו של אֶרִיק, אשר קיבל את פניי כאשר דלת המעלית נפתחה. "ערב טוב, חביבי," עניתי מבלי לתקן. לא היה בכך צורך. הוא הצביע לכיוון ימין לעבר מסדרון משמים שעוטר באריחי חרסינה בגוון צהוב בהיר "הנה שם," אמר, "הדלת השלישית מצד שמאל. השם שלו – רוני, על שלט הכניסה".

    כמו בסצינה בנאלית מסרט רגיל, נמשכה הליכת עשרים הצעדים זמן לא פרופורציונלי. שאלתי את עצמי אם ייתכן ודיירים אחרים הביטו בי צועד מבעד לעיניות שתי הדלתות שחלפתי. בסתר ליבי קיוויתי שכן, בכל זאת הייתי זקוק למעט הילה בלילה המתמשך הזה. עתה לא הרגשתי כמו מושיע. ידעתי שאיני כזה, אך בעבור המציצים הפוטנציאליים זה היה תפקידי. 

    הגעתי אל הדלת השלישית שהמתינה לבואי והפניתי מבטי בחזרה אל עבר השוטר. "זה בסדר, בוס," הוא אמר בקול רם מדי שלא התאים לשעת לילה, "אתה יכול להיכנס חופשי. הוא נמצא שם לבד," המשיך. "לך עד הסוף במסדרון והוא יושב שם על החלון בצד ימין". שיערתי שבעוד כמה ימים ייאלץ אותו ברנש נמהר, רוני, לפנות את הדירה לאחר שפרטיותו הופרה על ידי השוטר הצועק. התקווה נעדרה ממחשבתו בימים האחרונים, אבל הבושה לא נעלמת אף פעם.  

    צעדתי בזהירות לאורך המסדרון החשוך, מנסה להתרשם מהדירה. שמעתי את פסיעותיי. באחד החדרים זיהיתי תמונה מוכרת של אדוארד הוֹפֶּר. גיחכתי לעצמי מבלי להשמיע קול על הקלישאתיות שעטפה אותי מכל עבר. לילה קריר ולח, מתאבד, שוטר תמים ועכשיו הופר. חשבתי שאמצא הזדמנות ואלך ללמוד בישול. אולי אגלה שקט כשאפתח בית קפה קטן.   

"רוני?" אמרתי במוזיקה של שאלה ואימצתי צליל מתנצל. "אפשר להכנס? שמי ג'רי, אני פסיכולוג של העירייה ובאתי לדבר איתך." הדירה הייתה קרירה. החלון היה פתוח. 

"איזה מן שם זה ג'רי?" שמעתי את קולו הנערי בוקע מהמשך המסדרון. התקרבתי למוקד ההתרחשות וראיתי אותו. בחור לא מבוגר מספיק כדי לבחור למות, יושב על אדן החלון ולבוש בחולצה פסים קצרה ומכנסי ג'ינס. תהיתי מתי ובאילו נסיבות הופך הרצון הזה ללגיטימי.  

"ג'רי זה גרשון," עניתי. "אף פעם לא סבלתי את השם הזה". 

"אז למה לא החלפת אותו?"

"לא מצאתי משהו טוב יותר, ג'רי היה נראה לי סביר."

    קודם לכן התחייבתי בפני שירה מהמוקד העירוני כי הבעיה היא פעוטה, תכננתי מראש להתייחס אל הברנש כאל אחרון המטופלים בפגישת היכרות. כאשר עליתי במעלית היו יוהרתי ואפסות ההערכה לעצמי בשיאם. לא הייתי מרפא, לא פסיכולוג ולא להטוטן. תפקידי לא היה לפתור את בעיותיו של הבחור האקראי, אלא לטפל בבעיה הסביבתית הנקודתית שייצר. טרדותיו הפרטיות הפכו למטרד, ועם זה לא יכולתי להתמודד. הייאוש והמאס התפרצו באגרסיביות והשתיקו אותי. היכולת המהוללת לרדוקציה מקצועית פרחה, גם פרויד וחבריו נאלמו. הייתי לבד, בודד, איתו. נגעלתי מפתרונות הקסם, לא מצאתי עוז שיספיק לי לחפש את המילים הנכונות. נותרתי עירום מתפאורה. 

זו לא הייתה העת לומר לרוני כי הוא צעיר מדי. לא חשבתי שהכל יהיה בסדר, בטח שלא רציתי לשקר ולתחום את רוני שעל אדן החלון למסגרת זמן בעלת גבולות, ושמאחוריהם ימצא את הגאולה. פיזור ההבלים הללו, שאף אם היו נכונים בעבור רוב האנשים, עדיין נותרו הבלים, הייתה שבירה של מעגל האמון שלי ושל רוני. הלילה היה בכוחם של ההבלים לשבור גם את האמון שלי בשאריות שנותרו ממני. פניו השלווים חיוו כי הוא ידע את האמת, את האמיתות כולן. רוני נטש אותי בצומת דרכים מאובקת. הרגשתי שהוא רואה אותי, שעליי לשתוק או לחזור שנים אחורה, אל ה'אני מאמין' הנשכח שלי. אל העצמי שאותו זנחתי בשם כורח המציאות. זה היה המקרה. התחרטתי על שלקחתי את הקריאה הזו. 

"נעים" אמרתי לו, מקווה שפתיחת שיחה שתתבסס על מזג האוויר תחלץ אותי. 

"כן."

"אתה רוצה שאביא לך כוס מים, אולי תרד מאדן החלון ונדבר?" ניסיתי לזרז תהליכים.

"לא לא. אני לא צמא, אבל קח לעצמך. המטבח נמצא שם ויש מים קרים במקרר," השיב לי והניד ראש כדי לסמן את הכיוון הכללי. 

"אין צורך, זה בסדר, רוני. אני נשאר איתך." התכוונתי לכך. מהפעמים הנדירות שבה יצאה ממני האמפתיה שלא כאינסטינקט, אלא כאגואיזם מזוקק. הייתי איתו, חיכיתי שיאמר משהו. פחדתי להודות בפני עצמי כי ייתכן והיוצרות מתהפכות, ועתה הוא איתי. הסיטואציה שהתפתחה נגעה קלות ובמרומז במעטפת מידותיי שהצטמצמה גם כך בדקות האחרונות. 

שתקנו. נדמה היה לי שהוא אינו כמוני, מהמקשיבים. אף לא מתוך נימוס. הוא הלוא לא פנה אליי כשאר הפציינטים. בדרך שאינה טבעית ומקובלת, אני הייתי זה שהתדפק על דלת ביתו ביוזמה של צד שלישי שאינו קשור כלל אל האירוע. הוא גם לא היה מאלה שרוצים למות, בכך הייתי משוכנע. הוא היה אגוז שאינו ניתן לפיצוח קל, אגוז יפה תואר שספק אם ישנה סיבה טובה לרצות לפצחו מלכתחילה. המיותרות זעקה. הוא בסדר גמור, רוני. אין סיבה להפריע לו, הגם שהטריד את שלוותו של שומרוני טוב שהחליט להצילו מידי עצמו.  

שוב התחרטתי על שהתנדבתי להגיע. כעסתי עליו, על רוני. יכולתי לומר במוקד שאני לא יכול להגיע, הייתה לי הזכות המלאה. שיחת חולין בפאב אופנתי הייתה זולה מהמחיר אותו שילמתי עתה. התבהר כי רעיון החניה החפוזה התפוגג ונעלם, וכי אני כלוא בחדר חשוך עם בחור עקשן וזניח ללא תוחלת או תכלית. לא יכולתי ללכת עכשיו, לא היה לי לאן. זו אינה דרכו של מושיע. רציתי לכבד את חוסר התרגשותו מנוכחותי, אבל זה הייתי אני! הערכתי אי-רחישת כבוד אל התפקיד שגילמתי במחזה של שנינו. אבל זה הייתי אני! בכל זאת באתי, לא? הוא רק ישב שם באפלה, לא ממתין למוצא פי שהיה נחוץ. 

ידעתי שהתחלתי לשקר את עצמי, לעגל פינות ולחפש דרך להמלט. עתה ניסיתי להקל, כאחרון מטופליי, מכובד האחריות שבקיומי. רוני התגלה כהתגלמות הסתמיות שדבקה בי. 

"שמע, רוני," פתחתי, "זה בסדר אם אדבר איתך בחופשיות, שלא על פי הפרוטוקול?" 

הוא לא השיב לי, רק ישב קפוא והתבונן אל החושך. לא הייתי בטוח שהיה מרוכז בי וששמע אותי. כך לא מתנהג מארח. 

"רוני?" שאלתי. 

"תעשה מה שאתה רוצה, דוקטור" הוא ענה בלחש מחוספס. 

"עזוב את 'הדוקטור' עכשיו," ביקשתי. "אני רק ג'רי," גייסתי רוך מעושה, מקפיד משום מה להותיר ספקות לגבי התואר שהדביק לי. "אני רוצה לדבר איתך פתוח, רוני. לא דוקטור ולא שמוקטור. רק אתה ואני, כנות מלאה." 

"תעשה מה שאתה רוצה," חזר בלקוניות. לא עניינתי אותו בשלמות. כמעט ורציתי לומר לו תודה. 

עלה בי ניצוץ נהדר ומשחרר. רוני היה ההזדמנות הכי טובה שאמצא מעתה ועד עולם לפרוק את ההבלים כולם. חוסר העניין שהתגבש בינינו היה הדדי ומכבד בדרך נסתרת, גרם לי להרגיש נוח. הוא לא התעניין בי כשם שאני לא התעניינתי בו. היינו לא יותר מאשר עוברי אורח, כל אחד בעיניו של השני. לו לא אכפת מהקשיים שלי, הוא לא אמור לעשות איתם משהו. לי לא היה אכפת מהקשיים שלו. פקפקתי אם בכלל היו כאלה. אני פה כדי להוריד אותו מאדן החלון ואז ללכת הביתה, אולי לפתוח בית קפה או קונדיטוריה שתשמח אנשים. 

שהשוטרים יעשו איתו מה שבא להם, מה ששוטרים אמורים לעשות עם מטרדים מסוג זה. הדבר לא היה עסק שלי. 

"הלו דוקטור!" נשמע קול קורא מהדלת. "הכל בסדר שם?" היה זה השוטר, בן זוגו של אֶרִיק.

"כן, כן." עניתי. "עוד כמה דקות אקרא לך."  

"בסדר, בוס" נשמע קולו. "אני פה, מחכה לכם ליד הדלת." השוטר אמר 'לכם' ולא 'לך', חשבתי לעצמי. אפילו הוא יודע שרוני תיכף יתעשת מההתקפה המדומה שלה הפריעה העולם שמסביב. אוי, איזה ערב עמוס ומיותר. ציינתי לעצמי שעליי לזכור ולשאול את השוטר לשמו לפני שארד למטה ואפנה את האוטו.  

"תגיד, רוני, יש לך מושג קלוש כמה פסיכולוגים יש בכל ניגריה?" הפניתי שאלה לכיוון אדן החלון. הוא לא הגיב. "שמע פרט מעניין," ניסיתי לתפוס את תשומת ליבו. "אל תתפוס אותי בפרטים הקטנים, אבל בגדול אני די מדייק. סמוך עליי וקח את הדברים שלי כמו שהם," המשכתי בקו אחר לגמרי ממה שתכננתי בחלומות הכי מוזרים שהיו לי. "בכל ניגריה, המדינה הענקית הזו, יש כמה מאות פסיכולוגים. זה כל הסיפור שם. אתה קולט מה אני אומר לך? ואל תשכח שאני מדבר איתך על מדינה של עשרות מיליוני תושבים, זה מטורף לגמרי. אתה מבין על מה אני מדבר כאן?!" 

"לא, לא מבין לאן אתה חותר," צינן את הלהט. 

"טוב עזוב עכשיו ניגריה, רוני." זו הרי נקבעה להיות ההזדמנות האחרונה שלי להתפרק, והוא היה הקהל. לא היה טעם לסגת. "דוגמא אחרת. אתה יודע באיזו מדינה שיעור המתאבדים הוא הכי נמוך בעולם או לפחות בין הנמוכים בעולם?" שאלתי כמו מורה המנסה ללכוד את תלמידיו. הפעם לא חיכיתי לתשובתו, שכן זו אינה רלוונטית לענייני. "סוריה!" אמרתי בקול רם כאומר 'אאוריקה'. "סוריה, רוני. סוריה!" אמרתי פעמיים נוספות בהתלהבות על מנת להדגיש את ההפתעה המרעישה שגיליתי לו. "נו, מה אתה אומר על זה, רוני?"

הוא לא התשתהה וענה מיד שאינו מבין מה אני רוצה ממנו. עתה הייתי נדבך נוסף שהטריד אותו.  

"אני לא רוצה ממך כלום, רוני. רק להציע לך פרספקטיבה אחרת. אולי לא כזו פרקטית במיוחד, לא בטוח שיש מה לעשות איתה, אבל בטוח שהיא כזו שיכולה להאיר עיניים." הוא לא הגיב, ובצדק. ייתכן והתייאש מהשיעור המסתורי שביקשתי ללמדו, אולי כבר הצלחתי לנטוע בו שאלות שיעוררו ספק אשר יביא עמו לסיומו של הערב. יכול להיות שזו הייתה הטקטיקה הנכונה – להתיש את המותש. 

כבר ידעתי שטעיתי בגישה שבחרתי. שהיה עליי להתנהל כמצופה מאיש מקצוע, שלא לומר – מושיע, ולעשות הכל כדי לשכנע אותו בנושא שבו איני מאמין. מקומן של האמונות שלי לא כאן, בחדר החשוך. טעיתי טעות נוראית והחלטתי למנותו להיות הקורבן שייאלץ לשמוע את האמת שלי וכך להגאל מיסוריו. כך הם חייהם של שחקני משנה.  

"אגיד לך את האמת," אמרתי ונזכרתי כי כל מי שפותח משפט במילים אלה מתעתד לשקר במצח נחושה במשפט הבא. "המצוקה הזו שלופתת אותך, כל זה לא באשמתך...". נשמתי נשימה עמוקה. "תבין, רוני, כל העולם הזה..." שוב הפסקתי, חיפשתי את המילים המדויקות שתפקידן לצמצם את הנזק שכבר גרמתי. "עזוב את העולם, רוני. אני אומר שהפסיכולוגים... החברה שמקיפה אותך... כל הנסיבות שחונקות..., הכל מוביל אותך להרגיש לא בסדר עם עצמך." הוא ישב שם, הנחתי שמנסה להבין מה אני רוצה, ולו כדי שיוכל להשתיק אותי. לי זה לא שינה, היות וכבר שימש כניצב שולי, אף לא שחקן משנה, בדרמה שאותה ילדתי בייסורים. "לכן האנשים הכי עצובים נמצאים בחברות הכי מפותחות. לכאורה. או שאתה על הגל, או שאתה לא קיים, טובע." 

    הרגשתי באגלי זיעה אשר התחילו לבצבץ על מצחי. הצינה רק הלחיצה אותי, גם האפלה היחסית. רציתי שפשוט ירד מאדן החלון, יסגור אותו וישחרר אותי לנפשי. הייתי קבצן נדבות שמבקש ממנו יחס מינימלי ומבטיח להיעלם לאחר שיקבלו.

"סיפרתי לך על סוריה וניגריה, כן?" התאמצתי והרגשתי כי קולי משתנק. חשבתי שכאן ועכשיו, לא בהזדמנות אחרת ולא בנסיבות שונות, אני יכול להיות חבר שלו. שהוא יכול להיות העוגן. עכשיו  חזרתי להיות המושיע, בכלים של רוני ושלי. 

"שמע. בנאדם שמתעורר בבוקר עם מצב הרוח הכי שחור בעולם באיזה חור בניגריה, בעיר גדולה ומהבילה, ותסלח לי שאני לא מכיר שמות של ערים, מה יש לו לעשות? ללכת לפסיכולוג? שנינו כבר מבינים שלא. אין לו אפשרות כזו, זה לא בתודעה שלו. אז מה, הוא מצוברח ואז מחליט לזרוק את עצמו מול רכבת נוסעת? גם זה אנחנו יודעים שלא ממש קורה. חברה שלו עזבה אותו? הוא קם למחרת בבוקר והולך לעבודה. הכלב שלו מת? קובר אותו, שוטף ידיים והולך לעבודה. פיטרו אותו מהעבודה? הוא לא משתהה ומבין די מהר שצריך למצוא עבודה אחרת. אתה מבין למה אני מתכוון? שם, בניגריה, מתים רק אם חייבים למות, לא משחקים עם זה. זה לוקסוס שאין להם. בדיוק כמו פסיכולוגים." השתעלתי מותש, מנסה למצוא המשך. 

הסתכלתי לעברו, שמתי לב כי מבטו מושפל. הייתי קרוב, ועתה ניגשתי להשלים את המלאכה. "עזוב ניגריה, רוני," הסתרתי חיוך של מנצחים. "סוריה. זה מקום קרוב ועכשווי יותר. בינינו, יש מקום יותר חרא בעולם מסוריה? לא יכול להיות. נו, אז איך אתה מסביר שהם נאחזים בכל הכוח בקיום חסר כל תקווה? אני אומר שזה בגלל הבושה. אם אתה לא מת מאיזו מחלה או מהפגזה תועה שתפסה אותך לא מוכן, אין מצב שתעשה שטויות, כן? זה פשוט לא מכובד." 

נעצרתי, זה היה העיתוי לתת לדברים לחלחל. התרוממתי ושאלתי אותו אם להביא לו בכל זאת מים קרים, הוא השיב בשלילה. הלכתי למטבח, פתחתי את המקרר העמוס ולקחתי לעצמי בקבוק סודה מתוצרת זרה ויוקרתית. על שולחן המטבח הונחה מפה ועליה דוגמאות עדינות של פירות, ועליה אגרטל ובו שלושה צבעונים. אם יהיה לי בית קפה, כך יראו השולחנות שבו. החלטתי כי לפני שאלך הביתה, אשאל את רוני היכן קנה את המפה ואחמיא לו על טעמו המשובח. ואז אזכור לשאול את השוטר לשמו. יכול להיות שהרווחתי פעמיים, גם פורקן מלא ויציאה לדרך חדשה וגם רעיון לעיצוב העתיד. 

    כשחזרתי הוא עמד בסמוך לאדן החלון, מה שהיה בעיניי סימן מעודד. "המטבח שלך מאד נעים," אמרתי לו, מקווה שהגיע הזמן שבו נצעד הביתה בזרועות שלובות, השקיעה מאחורינו והזריחה ממתינה מעבר לפינה.

"תודה," הוא השיב בחדות אשר לא אפיינה את עיצוב המטבח. 

די, מיציתי. 

"בכנות, רוני, אתה עושה טעות. ניגריה או לא ניגריה, סוריה או לא סוריה. הנקודה היא ששם מתים מהסיבות הנכונות, אתה מבין? קח את הסבל ששם. זה סבל אובייקטיבי, חסר פניות, טהור. מי שיחלוק עליו הוא אידיוט. אני לא מנסה לרמוז שהסבל שלך הוא לא סבל אמיתי, בשום פנים ואופן לא הייתי מעלה זאת על דעתי. אבל יש משהו שונה, רוני. יש שוני אחד עצום. הסבל שלך, כמו שלי ושל כל אחד אחר, הם כולם סובייקטיביים מדי. תאמין לי, זאת העבודה שלי. שמע ממישהו שמבין עניין, רוני. אין מה לעשות עם הסבל שלך, הוא רק שלך והוא בסך הכל מעיד שאתה בחיים. זה סבל פרטי שבחרת לעצמך במקום סבל או אושר אחרים, זה חסר משמעות. סמוך עליי. ככה עובד העסק, לא סיפור שמח, אבל גם לא גדול."

    "ואני אומר לך דבר אחרון, רוני. לא מהסוג של 'יש שם איפשהו מישהו שאוהב אותך וחושב עלייך, וכל הדברים המתקתקים האלה'. אולי זה נכון, סביר להניח שזה נכון, אבל זה לא משנה עכשיו. מה בסך הכל אני מבקש ממך? שתהיה תועלתני לרגע או שניים. מה אתה חושב שיקרה אם תמות? אגיד לך." רוני התבונן לעברי, ממתין להמשך. "בהתחלה יתביישו בך. יתביישו, רוני, אין דרך יפה לומר את זה. הבושה תחליף את האהבה שהייתה שם לכאורה. אחרי שיתביישו, יקוו לשכוח שהיית. יעשו הכל כדי שתשאר פרט מידע מן העבר שעליו לא מדברים. עזוב, רוני. אתה בחור לעניין, אני מרגיש אותך."   

"עצור שנייה, דוקטור," הוא הפתיע אותי וחייך חיוך רחב. 

"ג'רי. עזוב דוקטור, אני לא דוקטור," עניתי. אם כבר כנות איתו ועם עצמי, התפשטתי מהתחפושת. 

"ג'רי..." הוא אמר

"כן, רוני. אני מקשיב לך," עניתי לו, בראשי סוגר את האירוע.

"לך תזדיין," הוא סינן לעברי, התכופף לאחור וזרק עצמו אל המדרכה הקרירה והלחה. 

רק חברים רשומים יכולים לדרג את הסיפורים. ניתן להרשם או להכנס לחשבונך בראש הדף.

דירוגים

הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

אבי לבבי

קולח ונהדר
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

מאיר

אחלה סיפור, תודה
הדירוג הממוצא הוא 3 מתוך 5

Elaad

מתחיל מעולה, ממשיך קצת פחות. הדמות הראשית מתבררת כמגלומן לא כל כך מקצועי. הטיפול במשבר מרגיש חובבני והסוף די צפוי מראש..
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

אורלי

מקסים
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

ירון שרוני

הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

יוחאי בן שמעון

הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

תומר פרימר

הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

נעמה

אחלה, נהניתי
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

ערן

הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

עמיר מלול

פשוט כיף. יכולת מדהימה לקחת אותך פנימה לתוך העלילה.
הדירוג הממוצא הוא 5 מתוך 5

דאנקן

הדירוג הממוצא הוא null מתוך 5

הילה

מושלם!!
bottom of page