תחרות הסיפור הקצר – 2024 - תקווה
קץ התמימות
הילה קנובלר־טריינין
הם כבר טיילו בכל היבשות והגיעו למקומות הכי מרוחקים. לא מזמן גם לאיי גלפגוס: "ראינו שם אריות ים ואיגואנות משתזפות בשמש על הסלעים. כמו בסרטים... אשתי אמרה שהם נורא מכוערות אבל אני צילמתי אותן בלי סוף. יש לי תמונות אם..."
היא יושבת במושב האחורי של המונית. הנהג, שמו אלי, מסיע אותה לעבודה.
היא מביטה בנופים המתחלפים מבעד לחלון. עמודי חשמל רצים, מגדלי מגורים נדחסים זה אל זה. פה ושם מציצה עדיין פיסת אדמה, ציצית עשב. גם הם יירמסו עוד מעט על-ידי דחפורים. מעל לכל זה, שמי הסתיו. מחכים לגשם. אומרים שירד אחרי החגים.
מדי פעם היא ממלמלת איזו מילה כדי שירגיש שעדיין מקשיבה לו. הוא לא באמת מצפה שתגיב. כן, הרבה שנים גר בארצות הברית. אבל אז, כשנפרד מאשתו הראשונה, גירושים מכוערים אמר, החליט לחזור לישראל. "אין כמו הבית, תאמיני לי."
אשתו היום צעירה ממנו בהרבה. התחתן אתה רק לפני שנה והיא התיקון שלו. "עושים חיים משוגעים ביחד." אף שלא ראתה כי ישבה מאחור, הרגישה בקריצה ובמה שלא הוסיף, כן, הסקס טוב.... אחר-כך המשיך, אבל בקול נמוך יותר, שלפעמים הוא נזכר באשתו הראשונה ולפעמים עצוב לו. "את בטח יודעת איך זה..."
כן. היא יודעת. אבל עכשיו היא חושבת שמגזימים עם הסקס הזה. אולי כי היא כבר חמישים פלוס. היא קוראת את ההודעות שמגיעות אליה בווטסאפ, רובן בענייני עבודה. היא אחראית לכוח אדם בחברת ביטוח גדולה, תפקיד שמקנה לה חשיבות בעיני העובדים. אבל למרות הפוסטים והאימוג'ים המתקתקים שהם שולחים לה היא יודעת שאיש מהכותבים לא באמת חושב עליה. רק משחקים, ללא כל רגש אמיתי. חייהם לא מובנים, הרחק ממנה.
אנשים בעבודה מחמיאים לה מדי פעם על הופעתה. אבל כשהיא בוחנת את פניה בראי, היא מגלה קוים של מרירות שמסתמנים בזויות פיה.
לנהג, אמרה: "טוב שהתחלת חיים חדשים."
בשובה הביתה, דירה קטנה אבל במקום טוב בצפון העיר, ממלאה רותי את קערית האוכל והמים של החתול. אחר-כך מתיישבת בכורסה. בספוטיפיי שירי פאדו של אמליה רודריגז. לחן מתרפק, מתערסל שמשווה מתיקות לערב הפולש לחדר האורחים. זיכרון אהבות ישנות, רגעי תשוקה. היה זה לפני שנים. החתול קופץ על ברכיה. היא מלטפת את פרוותו הג'ינג'ית המרהיבה והוא מגרגר בהנאה. אל מולם מאדים האופק כשהם מערבלים בשלווה את חלומותיהם. שלו, שלה. עד שמחשיכים השמים.
בשבת בבוקר פרצה המלחמה. לאט לאט החלה הזוועה לחדור. בתחילה לא יכלה להאמין להודעות, לתחינות לעזרה שלא הגיעה. אחר-כך החלו להראות את שלדי הבתים השרופים. סיפרו על הגוויות.
בצבא היא שרתה במחנה סמוך לרצועת עזה. היה לה ידיד, יריב, באחד הקיבוצים. בשבת אחר-הצהריים נהגה לבקרו. כביש צר עם מהמורות רבות הוביל ללב הקיבוץ, אחרי השער, מגדל מים שכבר לא היה בו שימוש, מוסך לתיקון מכוניות, טרקטורים, מקצרות תבואה, מלגזות. באוויר נישא הריח הכבד של רפת סמוכה.
בתים בהירים מלבניים, בני קומה אחת, רובם ישנים, חסו בצל צמרות העצים. ריבועי גינות נוי עם שלל פרחיהם, שיחי יערה ויסמין שבישמו את האוויר לעת ערב. שבילי בטון צרים, פינות משחקים. צריך היה להיזהר שלא להיתקל ברוכבי אופניים, לפעמים עם פעוט צוהל במושב מאחור. במדשאות הגזומות לפני הבתים, ישבו בני משפחות. דיברו, צחקו, אכלו. פעם נלוותה אל יריב לארוחת ערב בחדר האוכל. מיד אחרי שנכנסו לאולם, הבחינה במבטם הבוחן של חברי הקיבוץ – צר היה לה שדווקא באותו היום לבשה את הגופייה הלבנה, המקומטת. לא היה רוע במבטם, רק סקרנות משועממת של אנשי מקום קטן. נבוכה, ביקשה מיריב שבערבים הבאים יאכלו בחדרו.
הרומן אתו הגיע לקיצו עם השחרור. היו לה חלומות אחרים. היא עברה לגור בעיר והחלה בשגרת חיים חדשים, אך לא שכחה את האנשים בקיבוץ שבנו לעצמם גן-עדן מול לועו של הר געש. לו יכלה כעת הייתה זועקת למול תמונות החורבן. אבל רותי לא ניחנה ביכולת לזעוק. לכן ישבה בעיניים יבשות למול מסך הטלוויזיה וליטפה שוב ושוב את פרוותו של החתול. המועקה רבצה בתוכה כסלע.
שבועות מספר אחר-כך, בעזה נמשכו הקרבות, אבל בתל-אביב כבר החלו אנשים במהוסס לחזור לחייהם הקודמים. במשרד התארכו שעות עבודתה. עובדים גויסו למילואים. נשים נעדרו כי לא נמצא סידור טוב לילדיהן. מזל אמר לה הבוס, שאין לה ילדים קטנים ומחויבות להם – אולי כך בחר להביע את שביעות רצונו על-כך שהיא גרושה.
באחד הבקרים התקשרה אליה שושי, ידידה ממדור הכספים ממקום עבודתה. בעלה של שושי גויס והמטפלת של התינוק לא מוכנה לצאת מהבית שמא ייפול עליה טיל. לכן ביקשה את עזרתה. רואה החשבון שלאחרונה החל לטפל בענייני המשרד, אמור לבוא באותו הבוקר ויש למסור לו את הדוחות במגירה ליד שולחן הכתיבה שלה. האם תוכל רותי בבקשה לפגוש אותו ולהעביר לו את החומר?
שמו גלעד. באותה השנה, התחיל לעבוד עם החברה שלהם. זה נוח לו, כי המשרד שהוא עובד בו סמוך למשרדם. כשנכנס גלעד והציג את עצמו, הושיט לה את ידו ללחיצה, שריד גינוני נימוס ישנים. לא גבוה, אבל בנוי היטב. תווי פנים מחודדים וכשחייך הצטמצמו עיניו החומות לשני סדקים צרים.
אחרי שהעבירה לו את החומר הנדרש, דיברו קצת על המלחמה ועל האסון הנורא בעוטף עזה. "לפני הרבה שנים גרתי שם באחד הקיבוצים. אני מכיר לכן טוב את האזור," אמר ונקב בשם אותו הקיבוץ שבו העבירה שעות של אהבה, הקיבוץ שנפגע כה קשות במלחמה. רעד קל עבר בגבה והיא אמרה שבוודאי היה לו קשה במיוחד לראות את התמונות של המקום אחרי ההרס. הוא השיב קצרות שמאז שעזב לעיר שמר על קשר רק עם מעט אנשים, במיוחד אחרי שהתגרש מאשתו בת הקיבוץ. נדמה היה ששמעה שמץ מרירות בקולו.
רשימות ההרוגים התעדכנו ובין השמות מאותו הקיבוץ הופיע שמו של יריב. אחרי שגילתה בזעזוע את שמו, חיפשה אנשים נוספים עם אותו שם משפחה. הוא היחיד. כפות ידיו הגדולות בהן ידע לתקן כל-כך הרבה דברים, ללטף, הרחק מכאן, בין השדות הפורחים בקצה העולם. לא לחשוב כיצד נהרג ומה נותר מגופו. גם באותם רגעים לא הניחה לעיניה לדמוע. דמעות הן נחמת החלשים נהגה אימה לומר.
פעם אחת, אחרונה, נפגשו אחרי הפרידה. היא נסעה עם בעלה-לשעבר לדרום ובגחמה של רגע הציעה שיבקרו בקיבוץ.
יריב ואשתו (שמה חניתה, אמר, ורותי חשבה ששם כזה הוא משא כבד), קיבלו אותם יפה והראו בגאווה את השיפוץ שנערך לאחרונה בדירתם. בחזית חדר האורחים נפתחה דלת זכוכית שהובילה ישירות לגינה עם ערוגת נרקיסים פורחים. חדר האמבטיה הורחב והוחלפה בו הקרמיקה לאריחים עם דוגמא צבעונית. הוסיפו לדירה ממ"ד וחניתה אמרה: "נקווה שלא נזדקק לו." היו לה פנים לבנים, צחים וחיוך מאיר. יריב הניח כף ידו הגדולה על כתפה ואמר: "למדנו לחיות כך עדיין זה המקום הכי נהדר לגדל בו ילדים. אפילו לא צריך לנעול את הדלתות. חיים כמו במשפחה אחת גדולה."
מאוחר יותר הותירו לפרסום את שמות החטופים: יעל, אימו. רותי זכרה אותה. גבוהה וצעירה-למראה למרות שערה הלבן הקצוץ. פעם, באחד הביקורים הביאה לה בקופסה עוגיות שאפתה באותו היום, שתיקח עימה לבסיס.
איתמר– בעלה לשעבר, שולח לה מגילות במייל. מה שלומה וכיצד היא מחזיקה מעמד? גם לו לא קל עם ההפגנות הללו נגד ישראל ברחובות. מאז שעזב נעשה רגשני. לפעמים כתב עד כמה הוא מתגעגע. כאילו שאינה זוכרת את המריבות לפני שעזב. בכל זאת נעם לה לחשוב שהוא מתגעגע.
שושי לא חזרה עדיין לעבוד במשרד. המטפלת חששה לצאת מהבית וגם הילדים היותר גדולים לא רגועים. לכן היא עובדת רק חלקית במחשב מהבית. גלעד התקשר וביקש עוד חומר ושושי הסבירה לה היכן למצוא אותו. רותי שמחה על ההזדמנות לשוב ולהיפגש אתו.
השרוולים הקצרים חשפו קיבורות שריריות - וודאי מתאמן קבוע בחדר כושר, חשבה. גבר נאה אף שהשיער הלבן בצדעי ראשו מסגיר את גילו.
הייתה זו שעת צוהריים. הוא מצא חן בעיניה והיא חשבה בצער על כך שרק הדירה הריקה ממתינה לה בערב. לכן הציעה שילכו לאכול בשדרות רוטשילד, באחד המקומות הקטנים שעדיין פתוחים. באותו היום צריך היה לחזור מוקדם למשרד, אבל הציע להיפגש ביום אחר בשבוע, והוסיף בחיוך עצוב: "טוב לצאת קצת מהדיכאון ולדבר עם מישהי."
כיכר החטופים במרכז תל-אביב. היא לא התאפקה וסרה לשם אחרי העבודה. בכל עבר עמדו או ישבו על כיסאות פלסטיק בני המשפחות, מחזיקים את תמונות יקיריהם. פנים. פנים. רותי השתדלה שלא להביט בתמונות. מראה הילדים היה נורא מכדי להכיל.
לפתע שמעה מישהי קוראת בשמה. היא פנתה לעבר הקול: האישה נראתה מוכרת, אבל היא לא זכרה מהיכן.
"את רותי. נכון?"
רותי אמרה שכן והאישה שנראתה כבת גילה, הייתה לבושה במכנסי טרנינג ובטי-שירט ועליו תמונת גבר. זו הייתה תמונתו של יריב.
רותי עצרה את נשימתה לפני שקראה: "חניתה?"
הן התחבקו וכדי להסתיר את הדמעות הפנתה את ראשה לעבר השולחן שלידו ישבה חניתה ואמרה: "מאוד מאוד הצטערתי לדעת על האסון שלכם. "
"כן. הרגו את יריב ממש בהתחלה. הוא יצא מהממ"ד להגן עלינו, הרג שניים אבל לא הצליח להגן על עצמו. אנחנו התחבאנו הרבה שעות בשקט בפנים, עד שבאו להציל אותנו..."
לרגע השתתקה לפני שהוסיפה: "גם את אבא שלי הרגו... הוא אהב בבוקר-שבת לטייל בשדות. לקח זמן עד שמצאו את מה שנשאר ממנו ואחר-כך עד שזיהו. אחרי שירו בו הם גם שרפו את הגופה. הוא, שהאמין שגם אצלם יש אנשים טובים למרות הכול."
היא לא בכתה. שערה הארוך היה עדיין כהה וסמיך, נמשך על כתפיה, אבל העור הלבן והצח היה כעת קמוט. הילה של עצב סבבה אותה. למרות כל מה שקרה, נותר בה אותו יופי עדין ורחום, זה שראתה בה רותי בפעם הראשונה. כמו בציורי מדונות בכנסיה שאינך יכולה להתיק מהן את המבט.
"איך את? והילדים?"
"הילדים כבר די גדולים. הבכור כבר לפני צבא. הם נמצאים בבית המלון. לא רציתי להביא אותם לכאן. גם ככה זה לא פשוט בשבילם. מנסים לתת להם קצת שיגרה, לארגן פעילויות. אפילו קצת לימודים. אבל אני באתי להיות עם החברים."
מישהו עם גיטרה התחיל לשיר. הוא שר את "פרח הלילך": "היום אולי נדחה את קץ דרכנו
ולא נזכור כי סוף לכל." האנשים מסביב שתקו ובסיום השיר כמה מחאו כפיים. פה ושם ניגב מישהו דמעה.
הבחור עם הגיטרה המשיך לשיר. רותי מלמלה משפטים של נחמה. הן התחבקו שוב והיא נסה על נפשה, הרחק מהכיכר.
בבוקר המחרת, שוב בנסיעה במונית של אלי לעבודה. הרבה שנים הוא חי בארצות הברית. סיפר שעבד שם בכל מיני עבודות. בין היתר נהג משאית ענקית מאלה שנוסעות מאות קילומטרים.
פעם, באחד מימות החורף הגיע לעיירה קטנה במינסוטה. קר מאוד היה, הרבה מתחת לאפס וערמות שלג כיסו את הרחובות. זה היה בערב והוא נכנס לבר לנוח ולשתות בירה. הרבה נהגי משאיות פקדו את המקום. הבירה הייתה בסדר ובעלת המקום הייתה צחקנית וחביבה במיוחד.
כשיצא מהמקום נתקלה רגלו במישהו ששכב על המדרכה. אחד מהטיפוסים המוזנחים שאין להם בית. הנהג שיצא ביחד אתו קילל ואמר שצריך להיפטר מכולם. אבל הוא התעקש שאי- אפשר לתת לבן אדם כך למות בקור. השלג המשיך לרדת והאיש על האדמה לבש רק חולצה וכבר היה מכוסה במעטה לבן. הוא ניגש למשאית שלו, לקח את השמיכה העבה ששמר ללילות קרים במיוחד, ניער ממנה את פתיתי השלג ועטף בה את השוכב שלא השמיע קול. נדף ממנו ריח של אלכוהול והפנים שלו היו שחורים מהלכלוך.
"את מבינה? אני הצלתי אותו באותו ערב!"
לא פעם כמעט והסתבך בתגרה עם שיכורים וכל מיני טיפוסים מפוקפקים. אבל תמיד ידע לצאת מזה כי הבין מיד עם יש לו עסק וידע מה להגיד. אחרי שהתגרש מאשתו הראשונה וגם הפסיד כסף בהימורים, החליט לחזור לארץ. "אין כמו ישראל", אמר. "עדיין כאן הכי בטוח!"
רותי לא הגיבה לדבריו. במוחה עלו שוב תמונות הבתים השרופים בקיבוץ.
בלילה חלמה על יריב. הוא לבש חולצה עם הדפסים של חיות ונראה עליז, כמו פעם. אבל אז הבחינה שמחור מגבו בוקע דם. היא רצתה לצעוק שצריך מיד לטפל בו מייד, אבל הוא רק חייך ואמר שהכול יהיה בסדר ולא צריך לדאוג.
כשהתעוררה הביטה בשעון שלצד המיטה. ארבע לפנות בוקר. ברחוב נשמע רשרוש מכונית חולפת. היא חיבקה את עצמה ונשמה לאט להירגע. למרות זאת לא הצליחה להירדם ושעה ארוכה התהפכה במיטה. לבסוף קמה למטבח. הכינה לעצמה כוס קפה ופתחה את החלון המשקיף לגינת הבית המשותף. קולות הבוקר נשמעו. צפצוף הציפורים שקיננו בעץ ממול. דרדרה ירוקת-נוצות התעופה ונחתה לבסוף על צמרת ברוש. אחר-כך הגיעו פועלי הזבל ופינו ברעש את הפחים.
היא וגלעד קבעו להיפגש בהפסקת הצהריים. הם מצאו מקום נוח ליד קיוסק בשדרות רוטשילד. בזמן שנגסו בכריכים שקנו, שאלה אותו אם מישהו מבני-משפחתו נשאר באותו הקיבוץ. לא, אמר. הוא עצמו היה ילד חוץ, נולד וגדל ביפו. הוריו נפרדו ושלחו אותו בגיל שתיים-עשרה להתחנך בקיבוץ. שם גם הכיר את סמדר אשתו (הוריה היו מוותיקי הקיבוץ, אמר בשמץ גאווה). הם התחתנו מיד אחרי הצבא.
רותי יכלה לראות אותו בעיני רוחה: ילד רזה, עם תווי פנים חדים. ודאי היה בודד שם. למרות שניכר היה שלא חש בנוח לדבר על ילדותו, התעקשה להמשיך ולשאול.
ילדי חוץ נחשבו פחות, סיפר. המזל שהיה ילד חזק וידע להרביץ מגיל צעיר. אחרי תגרה או שתיים הבינו הבנים בקבוצה שלא כדאי להתעסק אתו. בכל זאת היה לו קשה. בצבא שירת בסיירת וזה שיפר את מעמדו.
רותי אמרה שהיא קצת מכירה את ההווי הקיבוצי: "יש שם מעמדות כמו בכל מקום אחר. אולי בגלל שהמקום קטן זה אפילו בולט יותר מאשר בעיר."
"את צודקת. רק כשהתחתנתי הרגשתי פעם ראשונה כמעט שייך להם. סמדר, אשתי-לשעבר ואני עבדנו בכל מיני עבודות אבל אחרי כמה שנים החלטנו לעזוב. לא ראינו שיש לנו אפשרות להתקדם שם. המעבר לעיר לא היה פשוט. היו לנו שני ילדים והשלישי נולד אחר-כך. סמדר מצאה עבודה די מהר בחברה טובה וככה יכולנו לקחת משכנתא ולקנות דירה. אני למדתי ראיית חשבון. לקח לי יותר זמן עד שמצאתי עבודה."
"נשארו לך שם חברים?"
"קצת. לחלק לא סלחתי על קבלת הפנים שעשו לי כשהייתי ילד. נשארתי בקשר בעיקר עם משפחה אחת שאימצה אותי. האבא, שמוליק, נהרג באותה השבת השחורה. הוא היה איש נהדר והתייחס אלי כמו אל בן." כשאמר זאת, הפנה את ראשו לכיוון השדרה והשתתק.
היא הביטה בו. גבר נאה אבל משהו בו מובס. בכל זאת הסכים להצעה שיפגשו מדי פעם בהפסקות הצהריים.
למרות ששאל רק מעט על חייה, סיפרה שהתגרשה לפני כמה שנים. בעלה-לשעבר היגר לארצות הברית. הוא מתקשר לעיתים קרובות לשאול על המצב. יש לה שני ילדים שכבר לא גרים איתה. גלעד סיפר שיש לו שלושה ילדים. הקטן מבניהם גר עדיין עם סמדר, אשתו-לשעבר.
לפתע, אמר: "הם היו תמימים כל-כך בקיבוץ... אבל אני באתי מיפו והכרתי את הערבים." היא הביטה בקשב והוא המשיך. "לפעמים שמוליק, האבא המאמץ שלי, היה לוקח אותי אתו לעזה, לקנות דברים. הייתי בערך בן ארבע-עשרה-חמש-עשרה. זה היה לפני האינתיפאדה הראשונה. מאות אלפים פועלים עזתים עבדו בישראל וישראלים עשו שם קניות. ירקות, פירות, דגים... סחורה טובה והכול בזול. גם את המכוניות תיקנו במוסכים שם. היינו בדרך כלל מחנים את המכונית והולכים ברחוב עומר-אלמוח'תאר, הרחוב הראשי שמגיע עד לנמל. רחוב מפואר יחסית עם חנויות גדולות, מסעדות ובניני משרדים. היה יפה להסתובב בנמל, להריח את הים. במיוחד אהבתי לראות את סירות הדיג, כמו בציור של מונה עם הסירות, מכירה? שמוליק נתן לי ספר ציורים עם תמונה כזו ליום ההולדת.
פעם הלכנו לחבר שלו שהיה לו מוסך בשכונת זייתון. שם כבר היה אפשר לראות את העוני. ביוב זורם וילדים שמסתכלים עליך בשנאה. הבית של החבר, לא רחוק משם, היה גדול והוא אירח אותנו יפה. הוא עבד פעם בקיבוץ ושתי המשפחות התיידדו. בחצר הבית שלו הייתה בריכה ומסביב עצי תפוזים. הוא סידר את הפלחים על צלחת כמו פרח... אחר-כך הגיש קפה שחור מתוק בספלים קטנים ובקלווה. שמוליק ידע קצת ערבית. גם אני הבנתי. הם דיברו על שלום. האיש נראה נחמד, אבל גם אז לא האמנתי לכל הדיבורים."
הוא השתתק. פניו לבשו שוב את הארשת החשדנית, המכונסת לתוך עצמה.
"ומה קרה אחר-כך כשכבר הפסיק להיות שקט?"
"אני חשבתי שאחרי האינתיפאדה הראשונה והשנייה ואחרי שהחמאס השתלט על עזה, משהו ישתנה אצל שמוליק. אבל הוא המשיך להאמין. הוא היה חבר בארגונים למען השלום. לפעמים הייתי מתווכח אתו אבל הבנתי שזה לא יעזור. תמיד אמר שכל בני האדם נולדו שווים ולכולם מגיע לחיות בכבוד."
.
רוח קלה החלה לנשב. ערמת עלים צהבהבים הסתחררה. אישה עברה לפניהם עם כלב נקניק. הכלב עצר לרגע והביט בהם. רותי ביקשה ללטף אותו אבל האישה הביטה בה בחשד, משכה ברצועה והלכה משם. הפסקת הצהריים הסתיימה.
כשהחלו להחזיר חלק מהחטופים ראתה ברשימת השמות את שמה של יעל. השאירו אותם בבית החולים לבדיקות, גם כדי שיתרגלו לאור ולאנשים. בצילומים מיום השחרור ראו את החטופים, יורדים מהאוטובוס. צילום מרחוק. נדמה היה לרותי שזיהתה ביניהם אישה שדמתה ליעל, אבל היא הייתה כפופה והלכה לאט ולכן לא הייתה בטוחה.
שבוע אחר-כך ספרה שיש לה יום הולדת והזמינה את גלעד לארוחת ערב בדירתה. רגע קל של היסוס ניכר בקולו לפני שהסכים. היא טרחה רבות במטבח והכינה מנה של חסילונים ופסטה.
גלעד הביא עציץ של רקפות סגולות עם פתק ברכה והיא התרגשה מתשומת הלב. מהמטבח עלו ריחות טובים. הוא מזג לשניהם מבקבוק היין הספרדי שקנתה לפני המלחמה והיא חשבה שאולי, למרות הזוועות שבחוץ, הנה בועה של זמן ומרחב, שאין לה נגיעה לשום דבר. רק שניהם כאן ועכשיו. עם כל לגימה מהיין יותר נפתחה אליו, יותר. ספרה על הגירושים, על הבדידות. גלעד הביט בה. המבט שלו היה רך. הוא ליטף קלות את זרועה ואמר שטוב להתנתק לכמה זמן מהדברים האיומים שקרו. למרות מה שאמר, הפנים שלו נותרו עצובים. שניהם היו מבוסמים קלות כששקעו אל תוך הספה. היא שלחה את זרועה וכיבתה את האור. זרועותיו נכרכו סביבה כאילו חייו תלויים בה.
אחר-כך, כמעט ונרדמה כשנשמע קולו. "לא תמיד קל לספר... בעיקר סיפורים מסובכים כשמפחדים שהשני לא יבין." רותי אמרה שהוא יכול לסמוך עליה. כמה נעים היה לה להאמין במגע הגופים, להאזין לקולו החרישי מתוך האפלה.
"כבר סיפרתי לך שנולדתי ביפו. אבא שלי נטש אותנו והלך עם אישה אחרת ואת אמא שלי בקושי ראיתי כי היא עבדה כל היום. פעם בכמה זמן היא הייתה פשוט נעלמת. אני ואחותי הגדולה גידלנו אחד את השני עד שאימא החליטה לשלוח אותי לקיבוץ. כך הגעתי לשם. מסביב היה נקי וירוק ושקט. זה היה לי מוזר, לילד שרגיל לרעש של העיר, לצעקות, ללכלוך. לקח לי הרבה זמן להבין שהאנשים שגרו בקיבוץ הזה בנו להם מין קומונה היפית... לחיות כך בתוך הטבע...
הם האמינו באהבה חופשית. זה היה די מוזר ולקח לי הרבה שנים להבין את זה. כשהייתי בחברת הילדים הייתי שומע לפעמים, שהיו שואלים כאילו בצחוק - של מי הילד הזה? לא הבנתי בגלל שלא הייתי ממש חלק מהחברה שלהם והתביישתי לשאול למה הם מתכוונים. רק אחרי שהתחתנתי עם סמדר הבנתי שהיו שם המון רומנים."
היא לא ציפתה לדברים שאמר ולא הרגישה נוח עם הסיפור לא-לה. אבל הוא המשיך בפרץ המילים. כמו מי נהר שפרצו את הסכר.
"את יודעת במקום כזה בערבים אין הרבה בילויים. זה לא כמו בעיר שהולכים לסרט, למועדון. בחושך בתוך הבתים היה להם הרבה זמן לעשות את מה שעשו. בעל של זו עם אשתו של זה... הדברים האלה נראו להם טבעיים. הם חיו בעולם שבו לא עשו מנישואים עניין גדול... סמדר ספרה שגם להורים שלה היו כל-מיני פרשיות. אבל היא עצמה הייתה דווקא שמרנית ולא אהבה את העניינים האלו. לכן היא מאוד כעסה על מה שקרה לי..."
רותי התרחקה ומשכה את זרועה שהייתה מונחת על חזהו. בכל זאת המשיכה בשתיקה להאזין.
"הרומן שלי עם האישה האחרת, התחיל כידידות. היא הייתה תמיד נחמדה אלי גם כשהיינו ילדים. סיפרתי לך שלא היו לי כמעט חברים. המשפחה שלה היא שאימצה אותי. הזמינו אותי לארוחות ודאגו לכל מיני דברים קטנים שגרמו לי הרגשה טובה. היא הייתה צעירה ממני אבל היינו יושבים שעות ומדברים על כל דבר. גם אחר-כך הייתי מספר לה דברים שלא סיפרתי לסמדר אשתי, והיא הבינה... היא הייתה מין ילדת טבע כזו. אהבה להסתובב בשדות, לצעוק לתוך הרוח, לקלוע זרים משיבולים. אחר-כך שנינו התחתנו. הבעל שלה היה בחור טוב. אפילו היינו די מיודדים."
נהיה לרותי קר אבל עדיין לא אזרה כוח לקום ולהתלבש.
"כשסמדר גילתה שיש לנו רומן היא מאוד כעסה ודרשה שנעזוב את הקיבוץ, כדי לסיים את הפרשה. אבל בעיר היא הצליחה מאוד בעבודתה והתרחקנו. לכן, אחרי כמה שנים הרגשתי שוב שאני צריך את הקשר עם האישה ההיא, עם מישהי שיכלה להבין אותי. האהבה אליה התגברה. אולי גם מצידה. כבר לא יכולנו להתנתק. הייתי נוסע לשם והיו לנו מקומות מחבוא בשדות."
בועת האושר קיצרת-חיים. החלל השחור שב אל רותי בפיכחון מצמית. הם התלבשו והיא הדליקה את האור. כעת שמה לב שהוא רזה ואפור-פנים. כדי לומר משהו, שאלה האם בעלה ידע? נראה לו שכן, אמר. כנראה שלא רצה לעשות עניינים גם כי אהב אותה ואולי גם בגלל שזה היה מקובל בקיבוץ. לעומת זאת סמדר אשתו, כשגילתה שהקשר התחדש, החליטה שברצונה להתגרש.
"ומה קרה לה ולמשפחה שלה בשבת ההיא?" לא יכלה להתאפק מלשאול.
"כמה ימים לפני-כן נסעתי לשם. לא יכולתי להפסיק לחשוב שמשהו רע יקרה להם. זה היה בסוכות וזה חג מאד יפה בקיבוץ. בונים סוכות, מקשטים בענפים ובשרשראות ואוכלים בסוכה את הארוחות. חגיגה מושלמת של הטבע... אבל אני הייתי כל-כך לא שקט... לא ישנתי בלילות. לכן נסעתי במיוחד לפגוש את שמוליק אבא שלה ואותה. אמרתי להם שהם צריכים לעזוב מיד, לפחות לכמה זמן.
שניהם לא האמינו לי. היא צחקה את הצחוק היפה שלה ואמרה שאני סתם דואג. אבל בסוף צדקתי. קשה להאמין כמה שצדקתי...בעלה ואביה נהרגו. היא והילדים התחבאו הרבה שעות בממ"ד עד שהצילו אותם."
"פגשת אותה אחרי?"
"היא והילדים נמצאים עכשיו במלון של מפונים. התקשרתי לשם. ממש התחננתי שאני רוצה לבוא לבקר אבל היא לא רצתה בשום-אופן. אמרה שהיא צריכה לנסוע להפגנה לשחרור החטופים ואפילו לא הציעה שנדבר אחר-כך. אני חושב שהיא מרגישה אשמה, גם בגלל הרומן שלנו. בעלה נהרג כי רצה כל-כך להגן עליהם."
לרותי לא היה לה צורך עוד לשאול. אולי אלו החיים שנועדו לה, להביט מבעד לחלון בחיים של אחרים.