תחרות הסיפור הקצר – 2024 - תקווה
חורשת האקליפטוס
מנחם לוי
עד מהרה עורר את סקרנותי אחד התלמידים, יוסף רזניק שמו. תווי פניו העדינים שחתימת זקן דקה החלה נובטת בהם, מצחו הגבוה שניכר בו שהרבה מחשבות והרהורים מתהלכים תחתיו. קווי שפתיו המעוצבות היטב, מבט עיניו הישיר, כל אלה, בתוספת לאותה עמקות רוחנית שהייתה נסוכה בדרך התנהגותו – כל אלו עוררו בי את הרצון לשוחח עימו ביחידות. לתהות על קנקנו.
אך חלפו שבועות אחדים עד לאותו הבוקר שבו, כבדרך מקרה, יצא הדבר אל הפועל. באותו הבוקר ישבתי, כהרגלי, ליד החלון בחדר השינה שלנו, של אשתי רונית ושלי, ולמדתי כסדר. היה זה היום הפנוי שלי מחובתי כמחנך בכיתתי, כיתה יא' \ 2, בישיבה התיכונית שבה לימדתי. באותו היום קבעתי לעצמי לימוד עצמאי משלי, ללא מחויבות לנושאים הנלמדים בכיתה.
אהבתי את הנוף הנשקף מחלוננו. הוא נתן לי השראה. הייתה שם רחבת כדורסל מעוטרת סביבה בעצי אורן מרשימים. בצידה השמאלי - שדה בור זרוע קוצים ומעבר לו חורשה של עצי אקליפטוס גבוהים שצמרתם נושקת לשמי תכלת בהירים. העצים היו בני עשרות שנים, גזעיהם עבים וענפיהם הרחבים יצרו על הקרקע הדשנה שביניהם צללים, אפלולית נעימה של מסתורין.
מראה החורשה עורר בי גם את זיכרון רגעי השלווה הנעימים של שבת בצהריים. הרגעים בהם היינו מטיילים, רונית אשתי ואני, בין העצים של החורשה. מתפעלים מהגזעים העבים והלבנים המנומרים בקליפות הגזע החומות המתקלפות מהם. מזדהים בכל לבנו עם אותם חלוצים, אשר הגיעו לכאן עם תיקווה בלב לעתיד טוב יותר ושתלו את העצים. הם שסיכנו את חייהם במחלת המלריה הממארת ונכנסו לביצות כדי לייבשם. בנו לנו באמונתם את החיים היותר נוחים בארץ הזאת.
וכך היה סדר הלימוד שלי באותם הבקרים החופשיים ממטלותיי כמחנך כיתה: בתחילה הייתי קורא ברצף מהיר את דף התלמוד. אחר כך רושם לעצמי במחברתי את הנושאים השונים הנלמדים בדף. הייתי עובר נושא אחרי נושא כשאני מעיין בפירוש רש"י ונעזר בפירושי התוספות ושאר המפרשים. שלב אחרי שלב, במאמץ של בירור וניפוי מייגע, הייתי מגיע אל שיאו של הלימוד: אל ההגדרה ההלכתית המדויקת החבויה בנושאים השונים. משחשפתי אותה והייתה התמונה נצבת מול עיני בבהירות הייתי ממהר לנסח אותה בכתב. הרגשת סיפוק נעימה הייתה מתפשטת בכל אברי גופי. הרגשה של הזדככות, כמי שיוצא ביום חם מטבילה במי מעיין קרירים. לֵאֶה מן המאמץ הייתי עוצם את עיניי ושב ופוקח אותן כדי לטבול במַראה הנשקף מחלוני. בעיקר כדי לשקוע באותה אפלולית של מסתורין שיצרו ביניהם עצי חורשת האקליפטוס הגבוהים.
באותו הבוקר, משפקחתי את עיני לאחר מאמץ הלימוד כדי להביט בנוף, הבחנתי בדמותו המטיילת לה על השביל המוליך אל חורשת עצי האקליפטוס.
"אהה," נתחדדו מייד חושי המורֶה שבי, "עוזב באמצע השיעור, חומק מחובותיו."
בהחלטה מהירה סגרתי את הספר ופרצתי החוצה דרך חדר האורחים ודלת הכניסה לבית. איגפתי מימין את בניין המגורים של המורים ונעצרתי. משב רוח חם גלש מהרי השומרון שבמזרח. מעליי אווששו מחטי האורן, ועל הארץ התרחשה תנועה גלית של אור וצל. במהירות סקרתי את שטח ביצוע המשימה שלפניי ורצתי בקומה שפופה קדימה. העיקר שלא יבחין בי. האזור הבעייתי הוא מגרש הכדורסל החשוף. צריך לעבור אותו מבלי שירגיש. לעלות על השביל המוליך לחורשה ושם לביים פגישה מקרית. ראיתי אותו פוסע לאיטו על השביל, כשמבטו מושפל לאיזו מחברת בצבע כתום שהחזיק בידיו.
ניסיתי להיבלע בין העצמים הפזורים בשטח החשוף. ממש כפי שלמדתי בצבא להסתער על יעד מבוצר. נצמדתי לחבית שעמדה בצד מגרש הכדורסל, דילגתי אל מאחורי עמוד הסל הימני ומשם המשכתי בריצה מהירה, כשאני חוצה בקומה שפופה את שדה הבּוּר הקוצני. לפני החורשה עליתי על השביל המוביל אליה והזדקפתי. מרוצה מההסתערות המוצלחת, הסתובבתי והלכתי כביכול לתומי לעברו. אך הוא לא טרח לשאת את עיניו ממחברתו.
חשתי כאותו חייל המסתער על יעד מבוצר ובדיוק כשהצליח להגיע אליו אוזלים הכדורים במחסניות של רובהו. כמטר רגע לפני ההתנגשות הבלתי נמנעת קראתי לעברו:
"יוסף, מה אתה עושה כאן? אין לכם עכשיו שיעור בהלכה עם הרב אנגלמן?"
מבוהל נעצר ונשא את עיניו האפורות בהירות אלי.
"אני הולך אל האקליפטוסים, שם," הצביע אל מאחורי גבי.
"לבדך ובאמצע השיעור?" המשכתי להקשות, כשאני מביט בשעון שעל ידי.
"כן," התאושש די מהר מההתקפה הפתאומית שלי, "יש לי שחרור מהרב אנגלמן."
"מוזר, אך הוא לא סיפר לי על כך."
"זה שחרור מלפני שנה. עוד לפני שהרב הגיע לכאן." התריס לעברי. לאחר מכן, בצעדים נמרצים, עקף אותי והמשיך ללכת אל החורשה.
מופתע מתגובתו ההחלטית עמדתי כאותו החייל שפרקו ממנו את נשקו. עוד רגע בחנתי את מראה גבו הדק, את כתפיו השבריריות, ואחר כך מיהרתי ללכת אחריו. הלכתי לצידו בשקט, כשאני חוכך בדעתי כיצד לפתוח עימו בשיחה.
"יוסף," שאלתי ברוך, "לפני שבועיים בחדר שלכם דיברנו על תוכניות הרדיו לציבור הדתי?"
"אה," המהם לעברי בקוצר רוח, כשהוא זורק לעברי מבט חשדני.
"טענת שאין תוכניות אקטואליה. יותר מדי סיפורי חסידים. דרשות מפולפלות, או ציטוט נָדו֫ש מפסוקים," הזכרתי לו את דבריו. ניסיתי לשוות לדברי נימה של חום והערכה.
הפעם השהה מבטו עלי.
"אמרת שצריך לתת פתחון פה גם לבעיות שעימן מתמודד הציבור הדתי והכללי."
כתפיו הצרות התרחבו מעט והוא נעצר. פניו לבשו ארשת הפתעה והוא הציץ בי בסקרנות. מיהרתי לעמוד לפניו, כשאני חוסם בגופי את השביל המוליך לחורשה. ניכר שהעובדה שזכרתי את דבריו החמיאה לו.
"זוכר?"
"כן," ענה מהסס אך עדיין חשדן. "מפחדים להתמודד. מעדיפים להסתיר דברים שקשה להתמודד איתם."
בחנתי בהערכה את פניו הנאות, ושאלתי ברוך: "אבל יוסף, כבר אז רציתי לשאול אותך ממה יש לפחד כל כך?"
"ממה? מה זאת אומרת ממה?" הביט בי בתמיהה מהולה ברוגז.
"אשמח לשמוע," חייכתי בנעימות והישרתי אליו את מבטי, "אשמח להבין יותר לעומק את כוונת דבריך."
"מפחדים מעצמנו." קבע בהחלטיות, "אפשר לחשוב שאצלנו הכול מובן, אצלנו הכול ברור. אנחנו הרי שייכים למגזר הדתי. לנו אין שאלות. אין בעיות."
"אני מבין. ובכל זאת אשמח אם תיתן לי דוגמא לאחת מהבעיות הללו."
"בעיה?" הביכה אותו שאלתי הישירה.
"בעיות במשפחה? בשירות הצבאי? ואפילו בעיות המתעוררות בין התלמידים בישיבות?" ניסיתי לעודד אותו להמשיך בשיחה.
"אני אגיד לך מה הבעיה שלנו," הגביר את קולו. "בעיה אחת גדולה, והיא ההסתגרות. אצלנו הכול כבר חתום. מפחדים להיפתח ולחשוב מחוץ לקופסא. לקבל רעיונות חדשים."
סומק קל הציף את לחייו החיוורות. קווי שפתיו העדינים רעדו מהתרגשות. שוב התפעלתי מתווי פניו המיוחדים. פנים של איש רוח שראוי לציירן. החזרתי לו מבט מבין והוא התעודד והמשיך.
"הסתכל עליהם," הרים את ידו האוחזת במחברת והצביע אל מאחורי גבי, "ראה איזו יצירה מתפתחת שם ללא מגבלות. ספרות ושירה וקולנוע." מבטי נצמד לקווי ידיו הנאים. זרוע בצבע שיש צחור, פורצת מתוך שרוול חולצתו הכחולה ונמשכת חטובה עד לכף יד המסתיימת באצבעות דקות גזרה. היד הזכירה לי את המסופר בתלמוד על ידו היפה של רבי יוחנן.
"ושלא לדבר על הדברים האחרים שהם יוצרים בארץ. המפעלים והערים והכבישים והחקלאות. הנה, ראה את החורשה הזאת," חזר והרים את ידו והורה לי להביט אל עבר חורשת האקליפטוס, "היו אנשים ששתלו אותה. אנשים שחשבו מחוץ למסגרות שכבלו אותם."
הסתובבתי והתבוננתי בגזעיהם העבים והמנומרים בחום בהיר של עצי האקליפטוס.
"סליחה, אבל אינני מבין למי כוונתך" סובבתי את ראשי בחזרה אליו, "מי הם אותם ה"הם"? האם אין אנחנו, כלומר כולנו שותפים לבניין החיים פה בארץ?"
"באמת, גם כן שותפים," רטן לעברי בקוצר רוח, "הם אלו שעושים, מחדשים דברים כל הזמן. ואילו אנחנו בחברה הדתית נשארים מקובעים, נצמדים לאותיות ולספרים ולא משנים דבר. רק מעתיקים ומצטטים מהספרים של החכמים."
"יוסף כבר בחדר אמרתי לך את דעתי: לא כל דבר מודרני וחדשני הופך אותו להיות אמיתי וצודק. צריך לשים לב גם לתוכן."
"ידעתי!" הריע לעומתי בתרועת ניצחון, "ידעתי שבדיוק כך תענה לי!"
"אבל יוסף, כך היא דעתי. צריך לשים לב לתוכן של הדברים הנאמרים, ולא רק לצורה היפה שבה הם נאמרים," ניסיתי לנתב את השיחה שלנו למקום חיובי יותר.
אך נראה שדבריי אלו רק הרגיזו אותו עוד יותר. שפתיו הענוגות נשמטו כלפי מטה בבוז והוא סינן לעברי בלעג:
"איזה צִדקוּת. כולכם באותו הראש. מסתובבים בעולם נפוחים מרוב גאווה, כאילו רק אצלכם, הדתיים, יש תוכן. רק לכם יש ערכים צודקים."
נרגז ביקש לעקוף אותי ולהמשיך בדרכו. אך אני נגעתי קלות בזרועו.
"ראה יוסף, לא התכוונתי לזלזל באיש."
מששמע אותי מתנצל עצר, הסתובב לעברי ובחן אותי במבט קשה, כשל מורה המביט בתלמידו הסורר. לאחר מכן, בהחלטה פתאומית עלעל בדפיה של מחברתו הכתומה. "הנה, שמע דברים שכתבתי, רוצה לשמוע?" שאל בהתגרות.
"בשמחה," מיהרתי לענות. חשוב היה לי להמשיך ולשוחח עימו. הרגשתי מחויבות לכך כמחנך. לפתח קשר אישי עם כל תלמידַיי.
הוא נשם נשימה עמוקה והחל קורא לפניי בחגיגיות מתוך המחברת הכתומה שבידיו את אחד משיריו. הייתה שם ציפור לכודה בכלוב. סגורה בתוכו היא הרגישה מחנק. למרות שבעליה טיפל בה היטב, היא ביקשה הזדמנות כדי לצאת למרחב, אל החופש. בייחוד נמשכה אל חורשת האקליפטוס שנשקפה מהחלון שליד הכלוב. כל כך קינאה בצפרים המתעופפות שם בין צמרות העצים הגבוהות, חופשיות לעשות ככל העולה על רוחן.
הדימוי היה פשוט, גם המִקצב של המילים נשמע נעים לאוזן. הקשבתי בתשומת לב לרחשי ליבו. חשוב שכל מחנך יהיה קשוב לרחשי ליבם של תלמידיו, הרהרתי לעצמי בהרגשת סיפוק קלה.
קולו הלך והתרומם בחגיגיות, פניו הוארו ניכר שהדימויים נחצבו מִלִּבְטי נפשו. התמכרתי לקצב השירי שבקריאתו. הבנתי שהחורשה, חורשת האקליפטוס שלפנינו, היא גם החורשה שמופיעה בשיר. והכלוב מן הסתם זה כיתת הלימוד שלנו. אולי כתב את השיר בזמן שאני העברתי להם את השיעור בתלמוד? הרהרתי לעצמי בצער.
לאחר כמה בתים של שירת געגועים אל המרחב, הצליחה הציפור לחמוק ולצאת מהכלוב. אולי בכל זאת, לא נכתב השיר בזמן השיעור שלי, עודדתי את עצמי.
בינתיים התעופפה הציפור בין צמרות העצים. חודרת בעליצות אל מעבה החורשה, כדי לחקור את מסתוריה. אך דווקא שם באפלולית שבחורשה הסתבכה דרכה. רוח צפונית עזה נשבה לפתע בין העצים והטילה אותה על הקרקע. אחת מכנפיה נשברה. המקצב של המילים נהיה מרוסק. הטון החגיגי הלך ודעך. את העליצות המשוחררת החליף רצף של דימויים אחרים. גזעי האקליפטוס נעקרו ובמקומם נבנו וצמחו בניני העיר רבי הקומות. נוזל המֶלֶט נשפך על גב הגזעים הכרותים וכיסה את הנוף היפה. ברחובות רתח האספלט השחור.
התפלאתי על השינוי. גם פניו של יוסף השתנו. את הנהרה ששרתה עליהם החליפה הבעת מרירות. אירוניה דקה, צליל עצוב נשזר בין המילים. המשפטים הפכו יותר ויותר פרוזאיים ופחות קצביים. נראה שגם בחורשה לא מצאה הציפור את מקומה. מאוכזבת ביקשה לעצמה מחבוא. מקום שקט ובטוח בין הבניינים והבטון החונקים אותה. חצר קטנה ומוסתרת על ידי שיחים נמוכים...
שיחים נמוכים... היכו בי המילים הללו שבשיר בעוצמה. המילים הללו, השיחים הנמוכים, גם הם היו שם, במכתב שקיבלתי לפני שבועיים מאחי הגדול, מיואבי שלנו. המכתב ששלח אליי מאוסטרליה. תהום של צער וכאב נפערו בתוכי. לא, כל זה אינו חדש לי. הרצון להשתחרר. הנדודים. אמנם ללא הדימויים השיריים ולא באותה עוצמה, אבל מוכר.
לנגד עיניי צפה דמותו של אחי יואב. גם הוא רדף אחריו, אחרי החופש. רצה להשתחרר מכללי החברה הדתית עליה חונך.
"אני את התפילה שלי איבדתי," כך טען באוזניי, "לא מוכן שיכתיבו לי אחרים איך לחיות." בתחילה ליטף את החופש בהנאה. אחר כך אחז בו בשתי ידיו. מצא לו בצבא חברים חדשים. אחרי השחרור גר בעֲרָד כשנתיים והפך עוד יותר קוצני ולועג.
"אותי לא מחייבים הפירושים של החכמים," טען באוזניי באחד מאותם לילות לבנים שלנו. בחדר המשותף שלנו, החדר שאותו חלקנו מילדות בביתם של ההורים, נמשכה השיחה ארוכה ונוקבת עמוק אל תוך הלילה. "לא מסוגל לרמות את עצמי, לחיות על פי המוסכמות שהם יצרו," טען באוזניי בלהט.
לא עזרו טענותיי, שהחכמים, ברוח הקודש אשר נחה עליהם, חשפו בפירושיהם את ההיגיון הפנימי שבנבואת משה רבנו. דבר הדומה במקצת למבקר ספרות המזהה בפירושיו את הגיונו של הסופר. ההיגיון החבוי בסיפוריו. גם טענותיי, שהתורה הזאת של החכמים היא הדרך שבה בחר העם שלנו לנתב בה את חייו בהיסטוריה האנושית, נתקלה בקיר אטום של בוז. לפני כחצי שנה התעופף עם החופש שלו לאוסטרליה.
"כרגע, אני יושב כאן בבקתת העץ שלנו, אי שם בקצה הצפוני של הערבה האוסטרלית, ושומע מוסיקה ממכרת של להקת הרוק פינק פלויד. שותה קפה ומביט בנוף שנשקף מבעד לחלון. רגוע, אחרי יום של עבודה בשדות. זה הדבר שמרים אותי מעל פני האדמה. מוזיקה טובה וכוס קפה איכותי. כאן באמצע השום מקום הזה, הרחק מהמתח של החיים בארץ אני רואה שמים בהירים ומרחב ענקי של שיחים נמוכים..."
שיחים נמוכים. עצום עיניים ושקוע בזיכרונותיי לא שמתי לב שיוסף השתתק. נבוך פקחתי את עיניי וראיתי אותו בוחן אותי בתימהון. בעיניו האפורות-בהירות נצנץ שביב של לעג. השפלתי את עיניי. עוד רגע נקב אותי במבטו.
"דווקא אני רואה שהרב הבין. מצא חן בעיניך?"
"שיר יפה," עניתי בכאב. פניו זרחו מהנאה ואני חזרתי והשפלתי את עיניי.
להקה קולנית של דרורים חלפה לידינו מצפצפת ומריבה על פיסת לחם. הרמתי מבט עצוב אליו. אך הוא כבר הוציא עיפרון צהוב מכיסו והחל לעסוק בתיקון מילים בשיר שלו. מוחק וכותב אחרות.
כן, הרהרתי במרירות, הנה הוא רואה אותי מוטל לפניו מובס. עוד אחד מאלו המנסים להסתער ולכפות עליו את השקפת עולמם. הנה הוא מוטל לרגליו פצוע, שבור בכל נימי נפשו.
"רק השיחים הנמוכים הללו שבשיר," אמרתי בשקט, מנסה להעיר את תשומת ליבו לַסוף העצוב של השיר.
"השיחים הללו הפריעו לך?" שאל בזחיחות מבלי להרים את מבטו אליי.
"הסוף העצוב הזה של השיר."
"כן, זאת המחאה שלי," הרים בהחלטיות את מבטו אלי, "הורסים את הטבע בשביל לבנות עוד ועוד ערים גדולות."
"בכל זאת. הסוף הזה של הרצון להשתחרר שנגמר באכזבה," התעקשתי.
"אני אמרתי לרב. זאת המחאה שלי על המצב בארץ..." רטן לעברי בקוצר רוח וחזר והשפיל את מבטו אל מחברתו כדי להמשיך במלאכת התיקון של שירו. השתתקתי וחיכיתי בסבלנות שיסיים.
כמה דקות נמשכה השתיקה. להקת הדרורים התעופפה לכל עבר ורק ציוצים בודדים נשמעו פה ושם. יוסף סיים לתקן את מה שנראה בעיניו שצריך תיקון בשירו.
"ועכשיו, אם המורה ירשה לי להמשיך וללכת אל החורשה," אמר בנימה עוקצנית כשהוא מרים את ידו ומצביע לעבר חורשת האקליפטוס. שוב הבהיקה ידו הצחורה אל מול עיניי.
באותו הרגע למראה יד השיש הנאה, יד המשורר. שוב צפה ועלתה בזיכרוני תמונתו של רבי אלעזר הבוכה אל מול יופי ידו הצחורה של רבי יוחנן. בוכה על יופי הגוף הזה שסופו להירקב באדמה. לא יכולתי להתאפק. סערת רגשות עזה תקפה אותי. בשתי ידיי תפסתי את ידו היפה של יוסף, ועם כל הכאב שהיה עצור בתוכי לחשתי באוזניו של אחי, של יואב: "כן, לךְ. לךְ לךָ אל החופש, אל השקט ואל השיחים הנמוכים, אבל דע לך," הרפיתי מידו והרחקתי את פני מפניו, "אל חורשת עצי האקליפטוס הזאת, שבשיר שלך, גם אני אצא. יבוא יום וגם אני אצא אל המרחב. אתעופף לי חופשי. אך שלא כמוכם אני אשאר שם למעלה. שם," בידי הצבעתי אל עבר צמרות העצים שלפני וההילה הכחולה שאפפה אותם, "שם למעלה בין צמרות העצים אני אשאר עם האמונה והתיקווה של האנשים ששתלו אותם פה. גבוה אני אבנה את קן הציפור שלי. שם, עם רונית שלי. פה בארץ הזאת נוליד את הילדים שלנו. הרבה ילדים ונכדים שיבואו אחריהם ואפילו נינים. כי אנחנו לא ניתן לעצמנו ליפול לשם," הנמכתי את ידי והצבעתי על קרקע החורשה האפלולית, "לא ניפול אל בין השיחים הנמוכים..."
קולי נחנק. לא רציתי שיראה אותי, המחנך שלו, פורץ בבכי. בבת אחת הסתובבתי ובצעדים מהירים התרחקתי ממנו. משאיר אותו נדהם. לאחר כמה צעדים, הסתובבתי בחזרה ובאותה סערת רגשות שתקפה אותי פניתי אליו שוב.
"כי אני קודם שאצא לי להתעופף במרחב, בין העצים, קודם שאצא אל החופש, אני חוזר אל החדר שלי כדי לטבול. שם בחדר, בדירה שלנו, של רונית ושלי, אני חוזר אל הים הגדול של התלמוד. לשם אני חוזר כדי לטבול במים הזַכִּים שלו..."
שוב הסבתי ממנו את גבי והתרחקתי. הלכתי בחזרה על השביל המוביל לחורשת האקליפטוס, חזרתי לחדרי ואל סדר הלימוד שלי. אחרי הכול היה זה היום החופשי שלי כמחנך כיתה יא \ 2 בישיבה התיכונית בה לימדתי.