תחרות הסיפור הקצר – 2024 - תקווה
ישועה
שילה בוכניק
הרבה פעמים חשבתי על להיהפך דתי, למרות שאני לא מאמין באל, רק לשם האמונה שאני מסוגל להינצל.
הרבה פעמים אני מתבונן בציורי רנסנס ואומנות פסיפס נוצרית, ולמרות שאינני נוצרי, רוצה להאמין שלאור הזה מותר למלא גם אותי, לשטוף אותי.
אני רוצה לגעת באור ולפחד, לפחד שאני לא ראוי לישועה.
אני רוצה להחזיק את ידו ולא לשחרר.
אני לא עושה דבר מאלה, למרות שאני יכול, ולא מבין עד כמה אני רוצה.
ב-4 שנים האחרונות עבדתי כשוטף גופות. כמובן, זו לא העבודה הכי מרגשת בעולם, בוודאי לא מה שרציתי לעשות כשהייתי קטן, אבל זה לא מורבידי כמו שאנשים רוצים להאמין. כל גופה היא סיפור שלעולם לא יסופר, כל גוויה היא הזדמנות לבקר בעולם הבא בעודך עדיין בעולם הזה. נצרתי את הביקורים הללו היטב, ועם הזמן למדתי לנווט בין העולמות. מעין איש סוד, מתווך בין האנשים שפעם הכרנו לאנשים שנרצה לזכור, כדי שמה שישאר מהם בזיכרוננו יהיה יפה יותר מגוויה מסריחה ומנופחת.
למרות שזה לא מה שדמיינתי לעצמי, אולי זה מה שאני באמת צריך.
ראיתי אם ואב מחובקים, ראיתי חיילים אמיצים לבושי מדים, ראיתי ילדים ארוזים, ראיתי תינוקות שלא זכו ליותר מכמה חודשים. לאחרונה אני רואה יותר מהם משרציתי, אבל זה תמיד בא בתקופות. בהתחלה חששתי רק מתאונות דרכים ופיגועי ענק, אבל עם הניסיון הבנתי שגם אירועים בנאליים כמו עליית הריבית עושים את העבודה שלי לקשה יותר, ואת המלאכה מרובה.
נוע מעלה, התעלה, ראה את היופי ששוכן גם בהם, מבעד לקליפה. כשרק התחלתי הייתי מביט ארוכות בהבעות פניהם, ומנסה לפענח מה היה הדבר האחרון עליו הספיקו לחשוב. עשר שנות לימוד, אבל רציתי להאמין שהמקום הזה לימד אותי נישה פסיכולוגית מסוימת, כזאת שדיבור אינו נצרך בה. פקיד בנק חייך קלות, לבטח רצה להגיד שהוא לא מרוצה מהחיים שלו; לידו שכבה זקנה מקומטת בפרצוף משתומם, לבטח מתרגשת מכך שתוכל להיפגש עם בעלה שוב; לאחר מכן גלגלו אליי פרוצה בגיל המעבר עם ידיים מחוררות, אבל היא רק שכבה ושתקה מבלי לומר דבר.
הגויים מלבישים את פגריהם לפני האשכבה, כדי שיוכלו לברכם לשלום בפעם האחרונה. כדי שיוכלו ליצור לעצמם את הזיכרון האחרון באופן מלאכותי, עם בגדים יקרים והספדים מרגשים, עם רקוויאמים, עם אותו פסיפס נוצרי יפה.
וכשהמנוח שוכב בחליפת שלושה חלקים שהמשפחה שכרה מבית הלוויה,
פתאום קשה לראות את הבדידות וההזנחה שניקל לראות על גופו, ואת המשפחה שלא ביקרה, אבל עכשיו מתאחדת כדי לקום יחדיו מהשכול.
אני לא שופט, אני אפילו לא צד בסיפור, רק משקיף מהצד ומדמיין סיפור. אולי כל הזמן הזה המצאתי מעשיות כדי להעביר את הזמן; רציתי להאמין שהצלחתי להקשיב לסיפורים של אנשים שמאוד רצו לספר ולא מצאו למי.
הייתי בטוח שחושיי יתקהו כאן לנוכח כל המוות שראיתי, כל הסיפורים שאני שומע על הקליינטים, וגם כל אלו שהרשתי לעצמי לדמיין.
אבל ההפך קרה – הרגשתי יותר חפץ בחיים, ושמץ של גאווה ניצת בי, הגאווה להיות בן אנוש. כשמקלפים את הבגדים, הדאגות, הלבטים, וכל מה שנשאר אלו גופות קרירות ערומות – אנו באמת דומים. לא בתור קלישאה, אלא במובן הכי בנאלי שיש.
לולא הפתקים שמוצמדים לשקיות בהן הביאו אתכם, לא הייתי מבדיל בין חלקיכם.
כאן אף אחד לא רב על כבוד, כאן אין הפרשי מעמדות, כאן כולכם מיועדים לאותו מקום, כאן אנחנו אומרים שלום.
תמיד קינאתי בלוויות החרדיות שהייתי רואה. ללא דמעה או זעקה. ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מברך. ראיתי שוב את האור הזה, ותהיתי מה אדם צריך לעשות כדי להתמלא בו. כמה צעדים נדרשים לפני נפילת האמון הראשונה? ומה אם לא יהיה מי שיתפוס אותי? מילה פשוטה, הבנה תמה, שאת כל חוסר הביטחון הזה אפשר לפתור באמונה כנה; שלמרות כל מגרעותיי, גם אני אהיה ראוי לגאולה כשאעבור מתחת לצינורו של שוטף גופות אחר.
ואולי אני לא, אולי הבשר הזה רקוב מיסודו, פג תוקפו כבר ממזמן, נחבא בתכריכי עור שאני שוטף מדי יום בדירתי – רק עם צינור אחר. מסרב להתמסר, מדבר עם מראות, שוקל את כל האפשרויות כי ספקנות עדיין קיימת בנשמה הזאת, מכבידה עליה ומחפשת דרך החוצה. הצער הזה קיים ורוצה לעזוב, אבל מעיב על היכולת שלי לקבל את הבלתי נמנע. מה אם תקווה היא רק האשליה שנותנת לי את התירוץ להמשיך?
עיוור לעובדה שלמטה עדיין מחכה אדם עם צינור, ואחריו אדם לבוש שחור-לבן, ואחריהם אף אחד, לעולם.
אבל מספיק מבט אחד לתוך חלון של מכונית נוסעת, והאופן בו הוא מביט בי; הוא שואב את כל ההתייסרות העצמית הזו, ולוקח אותה הרחק ממני. לפחות לעת עתה.
עוד כמה צעדים כדי להגיע לעבודה, והשמחה מציפה אותי כשאני בבית.
כאן הכל מרגיש מוכר, כאן אף פעם לא נסגר, כאן אנחנו לא אומרים להתראות.
בין השטיפות ומילוי המסמכים מצאתי את עצמי כמעט ומרחף, ממלמל לעצמי שירים שאני כבר לא זוכר; כי יש שירים שמזכירים לי אנשים, ויש אנשים שמזכירים לי שירים, ויש צלילים אוניברסליים שמלווים אותי לאורך החיים, ואולי גם אחריהם.
אולי הם מלווים גם אותם? זה עוד משחק שאהבתי לשחק עם עצמי – ניחוש האלבום האהוב על כל מי שמבקר כאן. לפעמים זה היה קל יותר מלזכור שם או פנים.
רק שבוע שעבר חשמלאי שנפל למותו מגג של דירת גן הכיר לי אלבומים ישנים של זוהר; היפסטר משופם עם כבד מסורטן המליץ על כרמלה גרוס ואגנר;
וכבר כמה ימים שאני מזמזם פיוז'ן משונה של שניהם.
קשה להסביר עד כמה המלאכה הזאת חשובה. את המת אין להלין, אין לבזות, אין להמתין. כל דקה הייתה לי קריטית, וכל גופה הגיעה עם מטען משלה, עם סיפור חיים, איך שוטפים עם צינור את כל החטאים? הם מצטברים בנו כמו גידולי תאים, לא כולם ממאירים, אז לא כולם מתגלים. ואנחנו נושאים אותם מבלי לדעת דבר, מהלכים,
עד שכבר לא נותר לאן. ברגע הזה הם מגיעים לכאן, אבל לא כל גידול ניתן להסיר.
זה לא אומר שלא אנסה.
אני צריך לדעת שעשיתי דבר אחד כמו שצריך, אני צריך לדעת שגם לי יש מקום לצד המלכות, שלא ישבתי ובזבזתי אוויר. אני צריך לדעת שכל גופה שעברה תחת ידי הזדככה לכדי טוהרה, שאותה נשמה לא חייבת יותר דבר.
נועדנו לגדולות, איפה שעוונות נשטפים הרחק מאיתנו; ואולי יום אחד,
באותו מקום מואר, אנחנו ניפגש.
בין החיים למוות יש חלון הזדמנויות קצר, והאחריות היא כולה שלי.