המשאיות הקטנות הוצבו אחת לצד השנייה בשורה סדורה כמו פלס במסדר הרס"פ. האדומה, הכתומה, הצהובה, הירוקה ואז הכחולה. החול נגרף בדייקנות מתמטית והדליים הונחו בטור בקצה ארגז החול בסדר שכל כך לא אופייני לבלגן הילדי המצופה ממקום שכזה. הנדנדות דוממות והמגלצ'ה המתינה, מנומנמת, לקליינטים הראשונים של היום. כך או אחרת ניתן היה לחשוב שילדים כלל לא פקדו את המוסד המצוחצח הזה, אבל בגנון "הפיצפונים של סבינה" שבקצה שכונת הפרחים שביבנה, היתה זו תמונה אופיינית אותה הציגה בגאווה מנהלת הגנון, סבינה פליישר, לכל הורה שהתעניין להפקיד את ילדו בן השלוש לקראת פתיחת שנת הלימודים, ואם לומר בכנות – מדובר במקרה ברור של "אמת בפרסום". סבינה והעוזרת שלה, רוחל'ה, דאגו לסדר ולניקיון בגן, לארוחות מזינות ומגוונות ולציוד אומנות שלא היה מבייש את מחסני חברת "ארטא". מסיבות הגן היו תמיד מזמינות, מושקעות וצבעוניות וכל קבלת שבת הייתה לאירוע חגיגי שתוזמן בדיוק של מפיקי חתונות ענק באולמות אירועים. בסיום כל יום, לפני שההורים היו מגיעים לאסוף את האוצרות שלהם, היו סבינה ורוחל'ה מחליפות לפעוטות הקטנטנים בגדים ודואגות לקלוע לכל הילדות צמות מסותתות – כל ילדה והדרישה הספציפית שלה, האחת אהבה צמה של אנה, האחרת רצתה צמה של אלזה, היו שביקשו שתי צמות וכאלה שלא היו מוכנות לצאת מן הגן מבלי שרוחל'ה תקלע להן את הצמה הסינית המפורסמת שלה. היה זה מוסד מפואר של דיוק, תזמון אך מעל לכל דאגה ואכפתיות ללקוחותיה הפיצפונים של סבינה. כל זאת ועוד היו הסיבות מדוע בכל שנה מחדש הייתה צריכה בעלת הבית לדחות בעצב גדול מספר רב של הורים שביקשו להפקיד את היקר להם מכל בידיהן האוהבות של הצמד המיתולוגי בשכונת הפרחים. סבינה נשאה עמה רקורד מפואר של 38 שנים כגננת מובילה מתוכם 30 שנה כמנהלת של הגנון. היא גידלה דורות רבים של זאטוטים מתקתקים שהפכו לימים להורים גאים לזאטוטים החדשים בגן. העקביות שבגידול, בטיפול ובחינוך של ילדי השכונה היו לשם דבר בעיר.

בכל בוקר מחדש, כמו שעון, פתחו סבינה ורוחל'ה את שערי הגנון, אחרי שעברו במעיין צ'ק ליסט על כל פינותיו כדי לוודא שכל מה שהילדים ירצו יהיה נגיש וזמין, גם הדברים שהילדים לא ידעו אפילו שירצו היה זמין לכל מקרה שלפתע פתאום יבקשו, נניח, להבזיק נצנצים בצבעי הקשת על יצירה זו או אחרת בדבק פלסטי או דבק סטיק – כל האופציות תמיד היו זמינות ופתוחות. מיד עם פתיחת הדלתות היו הילדים נוהרים פנימה בדילוגים קצובים – כל ילד לפינה עליה חלם בלילה. ההורים שנותרו מאחור מבולבלים מן המהירות בה ניתקו מגע עימם הילדים, נפרדו מסבינה ורוחל'ה בחיבוק – מעיין פרס ניחומים קל במקום חיבוק אוהב מילדם הפרטי שהחליפם באכזריות במשחק קופסא או פאזל עסיסי. אם זאת, לעיתים, בין המדלגים הקופצניים היו גם מספר זעום של פיצפונים שסירבו להיפרד מן היחידה ההורית וגררו את הניתוק הבלתי נמנע בבכי ממושך שגרם להורה למבוכה קלה ותזוזות עצבניות של אי נוחות אל מול הדמויות המיתולוגיות הללו – שמא חלילה תחשובנה השתיים שילדם "כפוי הטובה" מסרב להיכנס לגן בגללן. אבל גם למקרים מסוג זה היו הן מוכנות ואפילו רגילות וגם כאן היה להן פתרון. "אתה גיבור, נכון?" הייתה שואלת ברוך סבינה בעודה מנמיכה קומתה לגובה הילד. לשאלה זו היה הילד המדובר עונה בחיוב ממולמל, דומע וחרישי בעודו מנגב דמעותיו בשרוולו. "אם כך" הייתה ממשיכה בהחלטיות "גיבורים אמיתיים לא בוכים, נכון?",  לשמע הלוגיקה הפדגוגית הזו נותר הפעוט בתחושת ביטחון מהולה בבלבול קל ואחר היה מחבק לשלום את ההורה המשגר ונכנס לגן באיטיות של אחד המחפש את הפינה המנחמת בה יתחיל את היום. מיד לאחר הייתה מתרוממת סבינה, מסדרת את שמלתה, מישירה מבט להורה הנתון ברוגע ובחיוך קל, מה שהיה גורם להורה לנוע באי נעימות גדולה אף יותר והנ"ל היה מחבקה לאות הכרת תודה וממשיך לשגרת יומו. כך היה בכל יום – כמו שעון.

נתון וסדור היה יום הלימודים בגנון "הפיצפונים של סבינה", מתחילתו ועד סופו. צוות הגן והילדים נהנו ממגוון פעילויות מעשירות לצד אירועים חברתיים שהדגישו את ה"אני מאמין" החינוכי של סבינה – היה אדיב. ילדי הגן שרו ורקדו, ציירו וצבעו, אכלו ושתו זה לצד זו וזו לצד זה ברעות אמיתית. גולת הכותרת בשגרת יומם של כלל הנוכחים בגן היה היציאה לחצר והמשחקים בחוץ. בזמן הזה, סבינה ורוחל'ה נהנו לשבת על הכיסאות הקטנים בצל בעודן לוגמות את כוס הקפה שהאחרונה הכינה לשתיים – לעיתים אף הייתה מפנקת בוופל שנותר מיום ההולדת האחרון שנחגג בגן או בחטיף אנרגיה שהביאה מהבית – מתצפתות על הילדים בעיסוקיהם הילדיים. מדי פעם היה קולה של סבינה מורם לעבר אחד או אחת מן הנוכחים בחצר, אך בנימה שירית הייתה מאותתת על חוסר שביעות רצונה מכך שאחד הילדים היה נוהג בחוסר אדיבות כלפי חברו. באחת הפעמים הרימה סבינה את קולה בטעות יתר על המידה, דבר שגרם לאחד הילדים לפרוץ בבכי – לא על כך שננזף אלא על כך שלא היה רגיל לטון צורם שכזה – אך כיאה לנועם הליכותיה של סבינה, היא קרבה לילד הבוכה, רכנה לגובה פניו ואמרה: "אתה גיבור?", משהשיב הילד בחיוב מבויש המשיכה סבינה ואמרה: "אם כך, גיבורים אמיתיים לא בוכים, נכון?" חיבקה את הזאטוט בחוזקה ושילחה אותו להמשך משחק ושעשוע בחצר הגן בעודה שבה ברוגע את כוס הקפה שלה. טיפול זהה היו מקבלים אירועים רנדומליים וספורדיים אחרים, למשל, כשאחת הבנות פרצה בבכי לנוכח צמה שלא נקלעה לשביעות רצונה, התיישבה לצידה רוחל'ה, פרמה את צמתה בשלווה, סירקה בשנית את השיער והחלה במלאכת קליעת הצמה בשנית בעודה מרגיעה על הילדה באומרה: "את גיבורה, נכון?" ומשהבחינה שהיבבה התמשכה בדעיכה ארוכה מן הרגיל הוסיפה: "וגיבורים אמיתיים לא...?" "בוכים." ענתה הילדה בעודה נרגעת מבכייה ומנגבת דמעותיה בסינרה של רוחל'ה.   

חודש יוני של אותה שנה היה לוהט במיוחד ובצורת צחיחה פקדה את המדינה. בוקר אחד, מעט לפני ארוחת הבוקר, בין משחק לשיר צלצל פעמון שער הכניסה הראשי של מתחם הגן. רוחל'ה, שהייתה בהכנות קדחתניות של החביתות, הטוסטים והירקות החתוכים, שטפה ידיה מן הפרודוקטים במטבח, ניגבה אותן בסינר וצעדה אל עבר צג האינטרקום בכניסה לגן. בשער הגן המתינה אימו של דולב ידידיה ולצידה אישה מבוגרת. רוחל'ה הכירה היטב את אימו של דולב שאספה אותו בכל יום בשעה 16:00 בדיוק והקפידה להגיע ראשונה לכל אירוע ומסיבה בגן ולשבת בשורה הראשונה עם מצלמה בידה לצורך תיעוד רגעי הילדות הקסומים אותם הפסיד אביו של דולב שהיה איש קבע שמיעט להשתחרר לביתו עקב תפקידו הצבאי. 

אולם ביום העצמאות באותה שנה, עמד דולב זקוף וגאה לצד אביו שהופיע לראשונה בגן במדי צה"ל לאחר שנודב על ידי סבינה להניף את דגל המדינה בטקס חגיגי שערכה לילדים בחצר הגן. 

רוחל'ה לחצה על הכפתור באינטרקום וצפתה בשתי הנשים נכנסות למבואת מתחם הגן ומיד קראה לסבינה מן החצר שתפגוש את השתיים מחוץ לדלת הגן. סבינה יצאה למספר דקות ולאחר שובה פתחה ברוגע את דלת הגן מבחוץ וקראה בחיוך לדולב. משפתחה את הדלת ראה דולב את המבקרות, רץ לעברן בקריאות שמחות: "אימאאאאא, סבתאאאאא!" וקפץ לחבקן בחוזקה תמימה של ילד מתרגש. סבינה גררה שתי כיסאות כחולים קטנים וסימנה לשתיים לשבת לאחר ביקשה מרוחל'ה שתמזוג להן שתי כוסות מים קרים, ואז גררה כיסא צהוב וסימנה לדולב לשבת בין אימו ובין סבתו כאשר היא התמקמה על כיסא ירוק מולן. "דולבי" החלה סבינה בשקט, "אמא וסבתא באו לכאן עכשיו כדי לקחת אותך הביתה כי משהו עצוב קרה". אימו של דולב החלה מיד לדמוע וסבתו אחזה בידו וחיבקה אותו כדי שלא יסיט את מבטו אל עבר אימו ויראה אותה בוכה. "גם אבא בא הביתה עכשיו, סבתא סימה?" שאל דולב את סבתו, "לא, חמוד שלי" ענתה בעודה חונקת את הדמעות שהצטברו במורד גרונה. באותו הרגע השתלטה סבינה על השיחה באחריות המתבקשת מאיש חינוך וותיק: "דולבי, מתוק, אבא שלך גיבור" קטעה סבינה את סבתו של דולב "ואפילו שהוא נלחם כמו גיבור, הוא עבר לגור היום עם המלאכים בשמיים וישמור עלינו מלמעלה", סבינה נשמה עמוקות ולא הוסיפה מילה. דולב הביט באימו ועל אף שלא הבין בדיוק הוא הנהן קלות כאחד המבין את כל חוכמת היקום. אחר שתיקה קלה בה נשמעו רק משיכות אף קלות פנתה סבינה לדולב ושאלה: "אתה יודע שזה בסדר להרגיש עצוב עכשיו ואפילו לבכות...?". דולב השפיל מבטו וחשב מספר שניות על שאמרה הגננת האהובה שלו ומתום זמן מה, שנמתח כמו נצח, הרים הפיצפון את עיניו הירוקות לעברה וענה: "אבל גיבורים אמיתיים לא בוכים, נכון?".