אומרים ישנה אהבה בעולם

מנחם לוי

"אני רוצה לדבר איתך על האהבה." הוא אומר. 

"בסדר," היא עונה לו בקול רפה, מתיישבת ומקרבת את כיסאה למיטתו, "הבה ונדבר." 

"אני זוכר שורה משיר של משורר אחד, לא זוכר את שמו." הוא מתאמץ להיזכר, מלמל לעצמו מתוך חולשה. 

"אני שומעת." היא מטה את ראשה לעברו כדי לשמוע.   

"אומרים אהבה ישנה בעולם, אבל מה זאת אהבה?" ככה המשורר ההוא שואל.

"אהה, זה חיים נחמן ביאליק."

"כן זה הוא. עכשיו שאת פה לידי גם אני שואל: מה זאת אהבה?"  

"האמת, שאף פעם לא חשבתי על כך," היא עונה אך מיד ממשיכה בהחלטיות, "אבל קודם שנדע מה זאת אהבה חשוב שנמשיך לטפל בגוף שלך כדי שהוא יחזור לתפקד למרות הפציעה."  

"כל כך הרבה ניסו למשש את המקום הזה שבנפש," הוא מתעקש, "אנשים נשרפו באש שלה, נלחמו ביניהם כדי להשיג אותה, מאסו בחייהם בגלל שברון הלב ממנה, התמלאו באושר."

"אני אעזור לך להחלים. אלווה אותך לכל אורך השיקום הארוך של הגוף שנפגע. אסעד אותך גם לאחר מכן עד שתחזור לעצמך." היא עונה, מקרבת עוד קצת את כיסאה אל מיטתו. והוא שהכין את עצמו לדלות מתוך תעלומות הלב ניסוחים הגיוניים, להבין בשכלו מהו אותו הרגש שמתעורר אצלו עכשיו כלפיה, חש כיצד הכאב של הרגל שנקטעה מתפשט בגופו וממיס את המילים כמו מרגרינה על גב מחבת חמה.  

"הרגש הזה החמקמק של האהבה מהבהב בתוכי עכשיו כמו פנס של ספינה המאותתת לעזרה." הוא ממלמל קודח מחום. 

"אתה פצוע מהמלחמה האכזרית." היא מצמידה את כיסאה למיטתו. מושיטה יד רכה אל מצחו המזיע. מלטפת אותו באצבעותיה הדקות בעדינות. 

"אני כמו ספינה שמחפשת את דרכה בים."

"הספינה שלך תגיע אל החוף. זה ייקח זמן."

"הספינה שלי יכולה להטיל את העוגן שלה בכל נמל כדי להיטען במטען הזה של רגש האהבה." 

"זה נכון. אני אכבה את האור, זה יעזור לך להירדם." 

"לא. שבי עמי כאן. אל תלכי." הוא מבקש. 

"בסדר. אשב בחושך ואחזיק בידך."

"בים יש סערות. הם מטלטלות אותך. אפשר לאבד את הדרך." 

"אל דאגה. אני יושבת כאן לידך, נמל על החוף." 

"עד שאבריא מהפציעה." 

"עימך לכל אורך הדרך." 

"אחר כך אני רוצה לדבר איתך על האהבה."   

"נדבר, כשתטיל הספינה שלך עוגן ואנחנו שנינו נעלה ביחד על החוף. יחדיו נחזור ליבשה." 

​