היה זה לילה שקט וחמים של ראשית ספטמבר. המלחמה ההוא הייתה על סף סיומה. כך על כל פנים חשבנו.לא שערנו אז מה גדול השבר ועד כמה עמוקים הפצעים ואיך  הכאב הבלתי נתפש הזה ימשיך ללוות אותנו עוד ימים רבים ויטיל צל כבד על חיינו.  ההסכם על שביתת הנשק עמד על סף חתימה.  הגיבור הישראלי חצה את התעלה  אך עמדת המיקוח שלו גם אם הייתה לה איזו נקודת יתרון הייתה רחוקה מלהיות מספקת  ובטוחה.

לילה  שקט עמוק וחמים של ראשית ספטמבר ואני קווית, רציתי, חשבתי שחוזה שלום של הסכמה הדדים עומד להיחתם בייננו. קרב הבלימה שלי הגיע אל סופו. כך חשבתי . אז עוד לא ידעתי כמה אני טועה. המלחמה השקטה ההיא , ביני לבינך הייתה רחוקה  מלהסתיים.  תחנות הרוח של מוחך המסוער שרטטו ועצבו אסטרטגיה מפוארת של אגוף מימין  והבקעה משמאל

השעה  הייתה אחרי חצות. התוכנית האחרונה בטלוויזיה השמיעה את אות הסיום. לחצתי על כפתור הכיבוי. הייתי עייפה, עצובה, מותשת וחרדה. היית  סעור, ערני מאד,חרד, ומוטרד. שאלת אותי שאלות מוזרות בעצם פשטותן. מבטך התרוצץ בחדר כתר ומחפש  משהו או משהו  שמסתתר בו. בדקת את המנעולים והמרפסות. נעלת את הדלת וחסמת אותה בשולחן הכתיבה הכבד  שהבאת מן המשרד.נעצת בי מבט חוקר ושאלת אותי איפה הסכינים. כאלו ניחשת שהעלמתי אותם  מתוך פחד וחשש שמא תעשה מעשה  שאין לך שליטה עליו.

הלילה היה שקט. הילדות ישנו בחדר השינה הגדול שפינינו עבורן לפני שילדתי.. ניסתי לדבר על לבך שתירגע.שנלך לישון. אך אתה דחית אותי מעל פניך בקוצר רוח מופגן, לקחת פיסת ניר ובעפרון שהיה מונח שם רשמת שכתב יד חפוז  וקופצני. , מחר בבוקר קחי את הילדות ותיסעי להורים שלך." כששאלתי מה פתאום ומה קרה רשמת." אסור לי לדבר. חטפו אותי ואסור לי לדבר" וסימנת על פיך כאלו הוא מכוסה..

בחרתי לא לראות, לא לדעת לא לשער שאלה סימנים מבשרי רע וכי הסערה עומדת בפתח. ואיך יכולתי להרשות לעצמי לנפץ את התדמית השפויה המאוזנת הבוטחת של מי שאתה.  האומנם זה מה שהיית באמת או רק מה שיכולנו, יכולתי לדעת עליך. הרי תמיד זו הייתי אני חסרת ההגיון, הבורה, התמימה, הלא יודעת והלא נכונה. לעיתים רחוקות התייחסת לדברי, לחששותיי לספקותיי, ברצינות. הקשבת וסתרת ועשית כרצונך. כאלו אני לא שותפה לתוצאות ההחלטות והמעשים. ואני תמיד פוסעת בעקבותיך. בלפי חוץ , בעקבותיך. אך בפנים מתי שהו איך שהוא סרתי מן השביל עליו פסענו שנינו. משהו בתוכי נתר ממך כמו החלק הנתק מן החללית  המשוגרת לחלל. ואני בתוכי בקשתי לנוע בתוך מעגלים שרחקת מהם.  אולי, ודאי ההשמה בי ובך כאחד. כל שאמרתי , חשבתי הרגשתי היו לך מילים יפות וחכמות כדי לשכנע אותי שאלה דברי הבל חסרי הגיון ומשמעות.

והפעם הזאת שתקתי. גם אם היית אומרת, אוחזת בידך, מבקשת ספק אם היית נענה. היית אדם נחוש . תמיד עמדת על דעתך לא הסכמת מעולף לוותר על מימוש תוכנית שעלת בדעתך.

בחרתי להיות מי שרצית.שקטה, מוותרת, צייתנית, כנועה.

קרבות הבלימה לא הסתיימו. הם שבו והתלקחו מחדש כמו שריפות הפורצות בכל פעם מחדש  לאחר שהאש הגדולה,השריפה המכלה כביכול כובתה.גם התותחים שנצרו אישם ונדמו לזמן מה שבו לרעום ביתר שאת. אבל עכשיו הלילה הזה האוויר היה שקט והחושך מעבר למעגל האור של הפנס ברחוב

 היה עמוק. השעה הייתה כבר שתים אחר חצות והמלחמה האמיתי שלי רק החלה ואני עוד לא ידעתי. דלת המרפסת הייתה פתוחה ורוח נעימה נשבה מכוון הים .אז ירית את ירית הפתיחה ואחריה שום דבר כבר לא היה אותו הדבר.

עכשיו, שלושים שנה אחרי, ואתה רחוק כל כך  עדין זיכרון היותך חי ונושם כמו אז, כאן ועכשיו ובו בזמן ומעורפל ונגוז כמו  חלום  של מצב הווה ו חיים בעידן אחר בגלקסיה אחרת מעבר להרים מכוסי אד ערפל סמיך שבעדו מבזיקים מידי פעם קרני אור זוהרות  ומהדהדים קולות של התבקעות הסלע.התמונות ההן מגיעות אלי , ממרחק שנות אור שזמן נצח מפריד בין שיגורן לבין הגעתן ונגיעתן בהכרתי. כאן ועכשיו של מאורעות ודברים שקרו  ואינם עוד ורק השתקפויותיהם  שבות ומבזיקות בשולי התודעה. 

 מי היה מאמין שהזמן הוא המרפא היחיד הנכון והחכם מכולך .לאחר מלחמה ארוכה ומתישה ביני לבין זיכרון היותך מאבק רווי דמעות, כעס מכלה , געגועים,צער ותחושת כאוס של חוסר אונים ואובדן דרך ימי הולכים ושבים אל ראשיתם. ימים של המראה לגבהים של  תחושת ניצחון ואחרים בהם צללה רוחי לתהומות  ושבה והמריאה רגע לפני ההתרסקות, פקדו אותי ואני  נעה ונדה בניהן  בין משברי גלים ורוחות סוערות.

הימים סרו ועמם השנים.ואחר נווט ארוך וממושך הגעתי עד הלום ומנגד  נפרשת לפני פיסת אדמה עליה אוכל להניח את כף רגלי, לכתוב את תולדות ימי בחול על  לבואן של אדוות המים הלוחשות  להותיר אחריהן לוח חלק לסיפור של הגיבור הבר. אך בינתיים כל עוד אני רושמת אני הוא הגיבור של חיי ולי יש סיפור לספר לך ולכל מי שיתפנה לשמוע. בינתיים אני עדין כאן, חיה נושמת  כמעט רגועה, מסוגלת להביט בפניך  ולא להשפיל מבט ולאמור" צלחתי את הרוביקון" וכמו אז גם עכשן אני מייחלת  ונושאת תפילה  שלא אמעד ולא אכשל.

הסיפור שלנו, שלי ושלך, הוא סיפור כואב אך יש בו גם אור והייתה שם גם אהבה. האוכל באמצעות הדלי לספר את הסיפור הזה . אעשה כמיטב יכולתי. האהבה שהייתה שם סיעה בידי להגיע עד הלום, בלעדיך אך הרצון להפריך  את שנאמר הפיח בי את הרצון והכוח לשרוד להיאבק לא לוותר, לחפש ולמצוא  את פיסות הזהב הטהור בין  הרפש והסיגים. אפשר לאמור  שהדבר דרבן והמריץ אולי יותר מדברי חונך ומילים ריקות

אני שקטה עכשיו. ספינתי עוגנת על החוף. מסעותיי מכאן והילך יהיו אחרים. שוב לא אתלה בך את כישלונותיי ואולי לא את הצלחותיי. . זה הזמן לעמוס תרמילי על כתפי ולצאת לדרך ממני שכך נכון. מפני שאני רוצה ומוכנה להרפתקה הזאת. לא מפני שנכפה עלי ואני נאלצת בל כורחי לעשות  זאת.. אפשר גם אחרת. ובכל זאת אני בוחרת כך. סוף סוף אני  מכירה בזכות הזאת וגם לקחת על עצמי את האחריות  למסע הזה. והפעם הוא שלי בלבד.  ואין לי שותפים בו מלבד אלה שירצו לחבור אלי מרצונם החופשי. איזו תחושת חופש מופלאה זו וכמה קסם אתגר והפתעות היא צופנת בחובה. אהבת את אדוני ועתה הגיע הזמן שלי לצאת לחופשי. . אני מקבלת בברכה את הזמן הזה. לעולם לא מאוחר להתחיל  ולעשות את הדברים בדרך שלך. לקח לי  הרבה עשרות שנים להודות בכך ולהעיז. אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

המלחמה ביני לבינך הסתימה. עכשיו אני המצביא והחיל של  הקרבות שעתידים לנהל הגיסות של  מחשבותיי, רגשותיי וכישרונותיי. הכעס ומועקת האשמה הכבדה  הבושה המחניקה  כולם פינו מקומם להתבוננות שקטה במה ואיך שהדברים  קרו וקורים.

 מן המקום הזה שתודעתי נוגעת בו אני מבקשת לספר את הסיפור של . ל לצדך , עמך ובלעדיך. 

המסע כמו כל מסע  צופן הפתעות . למרות   העקבות ואבני הדרך המסמנים את המרחק יהיו מקומות רבים בהם אשתהה, ועדין תחסרנה לי התשובות. כאן טמון היופי  הנעלם. המסתורין שלעולם לא יפוענח עד תום החור השחור הזה שמתוכו יבקע  האור של אהבה חסרת פשר שהיא הצורך הראשוני הבסיסי הבלתי מעורער של נשמתי והמחויבות שלי אליו. זה שרק נתיב חיי  אפשר לי לגלותו  להכיר ולדעת אותו.. הלבד היה התנאי לגלוי הזה.עכשיו אני יודעת שמקורו לא בפחד בלבד אלא בעקר בכורח הזה לגעת בשורש העניין ומתוכו לשוב ולדעת את עצמי, כוחי, ויעודי.

​