תחרות הסיפור הקצר – 2023 - משברים
לבנה
ישי סנדק
לילה אחד, בהפתעה גמורה, הוא פשוט נעלם.
זה היה מוזר, שהרי נהג להסתתר חליפות, אך תמיד חזר, מאיר דרך ומרגיע ביציבותו.
אנשים אחוזי דאגה חיפשו אחריו בכל מקום. אף אחד לא היה מוכן לוותר עליו.
מהדורות החדשות עלו על גדותיהן במלל אינסופי ובהשערות סרק אודות היעלמותו המסתורית.
חיישנים משוכללים הופנו מכל עבר בניסיון נואש לאתרו. משפחות שלמות נסעו לאזורים בלתי מיושבים, שמא יבחינו בו טוב יותר, ילדיהן מצביעים בתסכול על מיקומו המשוער. אך לשווא. הוא פשוט איננו.
כמו עוגן ספינה ענק המחליט על דעתו למשוך עצמו בשלשלות ברזל אימתניות ולהתנתק מקרקעית הים, וגורם לספינתו להיסחף אל הלא נודע בזרמי מעמקים בלתי נראים.
לילה אחד נעלם הירח, והפך את המדענים לקבוצה הנבוכה ביותר על פני הארץ.
בשלוש לפנות בוקר התעוררה ד"ר עתליה גורן מדפיקות רמות על דלת ביתה שבפסדינה. היא קילפה עצמה בקושי ממיטתה, ובעודה עוטה את חלוקה גיששה את דרכה במדרגות לקומת הכניסה.
"מי זה", קראה בדאגה.
"משטרת לוס אנג'לס ,גבירתי." ענה קול גברי מעבר לדלת.
היא קפאה במקומה, ראשה הסתחרר לרגע. בפעם האחרונה ששוטר עמד על סף ביתה, נאלצה לספוג את הבשורה על מות אור, בנה היחיד.
היא פתחה בחשש את הדלת. שני שוטרים עצומי ממדים עמדו וחסמו את מעט האור שבקע מן הרחוב. אחד מהם אחז במכשיר קשר שקשקש דיווחים בלתי מובנים.
"קיבלנו הוראה ללוות אותך אישית למתקן נאס"א הקרוב. ביקשו אותך שם בדחיפות. הרחובות אינם שקטים. יש חשש למעשי אנרכיה וביזה. אנו אחראים עתה על ביטחונך, גבירתי".
"מה קרה, למה?"
"גבירתי, זה בגלל הסיפור עם הירח". יש לשוטרים האלה יכולת לשמור על טון דיבור קבוע ונוקשה, ללא תלות בסיטואציה.
"על מה אתם מדברים?", לבה הלם.
"הנה גבירתי, אם תציצי החוצה תראי שאינו קיים עוד". היא הביטה מעבר לדלת וראתה רק שמיים חשוכים זרועי כוכבים. באותו רגע הטלפון הנייד שלה טרטר. זה היה בוב. תוך דקות היא מצאה עצמה בניידת המשטרה בדרכה למשרדי סוכנות החלל הלאומית, שם עבדה.
עשרות אנשים כבר צבאו בחדר הדיונים, חלקם נאלצו לעמוד מאחורי שורת הכיסאות. עתליה סערה פנימה ולפני שהתיישבה הסירה את הז'קט הלימוני אשר תאם להפליא לשערה הבלונדיני השזור בשערות שיבה. היא תחבה את הצעיף הלבן לתיקה, חושפת את הקעקוע שבכתפה, דמותה של המלכה עתליה כפי שניבטה מפני מטבע עתיק. בעודה סוקרת במבטה את הנוכחים, היא נחרדה לנוכח חוסר הביטחון שקרן מעיניהם של רבים מעמיתיה. חלקם נדמו לה עד עתה לסלע איתן של קור רוח והחלטיות. בוב היה שקוע בשיחה בקצה השני של השולחן וכשהבחין בה קרץ לה קלות וסימן תנועת הרגעה בידיו. היא חייכה חיוך מבויש ומזגה לעצמה קפה אמריקאי פושר ודלוח שרק החמיר את ערנותה. מנהל מכון המחקר נכנס והתיישב בכבדות בכיסאו, עיניו טרוטות ופדחתו בוהקת מזיעה.
"תודה לכולכם שבאתם". התרגשותו ניכרה בקולו.
"חשוב לי להקדים ולעדכן כי אנו כבר יודעים שלא היה פיצוץ עצמי או התנגשות אסטרואיד. ואולי חבל, לפחות היה לנו הסבר. זהו רגע דרמטי והיסטורי, פתחו של סיוט או תחילתה של גאולה, שהרי יש הרואים בכך את ההוכחה הסופית לקיומו של אלוהים. ראיתם מה קורה ברחובות, לכן חשוב במיוחד להבין מה ארע פה". דממה מעיקה בחדר.
"הנשיא ביקש מראש נאס"א לתדרך אותו בעוד ארבעים ושמונה שעות מה קרה לירח ולמה. לפחות מהן האפשרויות השונות. מה שזה אומר הוא שאנחנו הולכים לגור פה ביומיים הבאים ולעשות רק דבר אחד – לעבור על כל בדל מידע הידוע לאנושות ולנסות לספק הסברים ומשמעויות. כריסטין חילקה אתכם לצוותי משנה והקצתה לכם מקום ואת כל התנאים הנדרשים. תודיעו בבית ותתחילו בבקשה לעבוד."
כסינגלית, לא הייתה צריכה עתליה להודיע לאיש. היא פסעה החוצה לעבר חדר העבודה המיועד שלה, מקווה לפגוש שם את ג'וש. הו ג'וש. איפה אתה כשבאמת צריך אותך. בטח יגיע מחר, קיוותה. נאס"א עדיין תצטרך כלכלנים, גם אחרי המשבר הבלתי נתפס הזה. היא מצאה לה פינה והחלה לשקוע בחומר, בתוך תוכה יודעת שהמשחק נגמר. אין למדע הנוכחי הסבר לדברים כאלה. בשלב מסוים, כשהניחו על שולחנה תרגומים של כתבי דת מתרבויות עתיקות וביקשו ממנה לחפש עדויות עבר להיעלמויות דומות, הבינה לראשונה את המשמעות של ליקוי מאורות.
אחרי יומיים של עבודה חסרת תכלית, היא פתחה ביד רועדת את דלת הבית, הודתה לשוטר שליווה אותה, השילה את בגדיה והשליכה עצמה על הספה בסלון. בארבע אחר הצוהריים למחרת התעוררה בבעתה, רעבה וצמאה וגררה עצמה למקרר כדי לגמוע את החלב הנותר ממארז הקרטון. היא הדליקה בחשש את הטלוויזיה. כל ערוצי החדשות שידרו בשידור חי את המיסה לשלום העולם שקיים האפיפיור בכיכר פטרוס הקדוש ברומא. היא נשכבה חזרה על הספה, מרותקת למחזה של מאות האלפים המתגודדים שם, עיניהם אדומות והם נושאים מבטם לשמיים בתחינה. האפיפיור ישב בכיסא גלגלים, חמוש במצנפתו המחודדת ועטוי גלימה לבנה ומלמל מילים לא ברורות בלטינית.
לפתע חשה בדידות כפי שמעולם לא חוותה. היא סגרה את הטלוויזיה ואפשרה לדמעות לפרוץ את סכרן, חשה שהיא מאבדת שליטה על גופה.
בעוד עיניה עצומות, עמדה מול גופתו עטוית התכריכים הצחורים של אור.
היא בשחור, חולצתה שסועה. ניצבת מאחורי פודיום עם מיקרופון. לא יכולה להוציא מילה. גרונה יבש, נשימתה מהירה. היא התבוננה בקהל המיוסר שהתאסף מסביב. לרגע חיפשה בו את אבא של אור. אבל הוא בטח באיזה מסע אופנועים בין הפיורדים. לא, היא לא מצטערת על הלילה ההוא. בחורה חרדית הגדלה בשכונה קנאית בירושלים, חוזרת בשאלה, משרתת במודיעין ומחליטה לצאת לטיול אחרי צבא באירופה. עלמה נאה וסקרנית הפוגשת ויקינגי בעל עיני תכלת ושמו יאן. וכבר למחרת הותיר אחריו אופנועו שובל דק של עשן והיא נותרה עם אור. בחורה בת עשרים. ילדה בעצמה.
והייסורים האלה. ההתחבטויות. מה לעשות עמו. הדבר באחרון שהייתה מוכנה אליו היה להיות אמא. והנה היא עומדת מולו. בסך הכל ילד בן שלוש עשרה. שבוע לפני הבר מצווה שלו. כל חטאו היה שרצה לרכב על אופניים ביום כיפור עם חבריו. והבן זונה המסומם מגיח בדהרה משום מקום עם הרכב ומרסק אותו באמצע הצומת.
משפחתה בירושלים. ספק אם יודעים מכל העניין. הגיעו מספר חברות טובות מהאוניברסיטה לתמוך בה. זה לא מספיק. היא התבוננה בגופה הדוממת העטופה בלבן, חשה את קריסתה הקרבת לתוך עצמה.
היא נסוגה מעט לאחור, הרכינה ראש ופסעה בנחישות מחוץ לאולם הלוויות, עד שמצאה עצמה רצה לכוון הרכב שלה. כמה אורחים ואנשי חברה קדישא ניסו לדלוק אחריה, אך רכבה נעלם מהחנייה, מותיר את הקהל המום.
כל הדרך לדירתה, נהגה מבעד למסך בכיה, שומעת חריקות בלמים וגידופי נהגים סביבה. היא נכנסה הביתה, השילה את בגדי האבל השחורים וזרקה אותם לפח ובעומדה ובתחתונים וחזיה בלבד החלה לרסק ולנפץ את ביתה מבפנים. רק החיבוק העז של השוטרת שהזעיקו השכנים הצליח לעצור אותה.
לאחר שבוע, כבר הייתה על מטוס לארצות הברית, אוחזת בידה את ההזמנה הפתוחה שקיבלה ללימודי דוקטורט מאוניברסיטת קליפורניה- טק.
עתליה התיישבה, מתנשמת בכבדות, והושיטה את הטלפון להתקשר לאילנה. שותפת העבר לדירת לימודי הדוקטורט והאדם הקרוב אליה ביותר. זאת שכבר צלחה בשלום את משבר גיל החמישים שלה, וחיוכה המיטיב השתלב באופן מושלם עם עיני השקד ושערה השחור הקצוץ.
אילנה חיכתה לה למחרת במקום הקבוע שלהן בפארק ברוק סייד. טרסה על שיפולי הגבעה, משקיפה על המרחבים הירוקים. המקומיים, שהעדיפו את הספסלים הנוחים, לא טרחו לשבת עליה ולכן הייתה תמיד פנויה.
עתליה קרבה אליה בהליכה איטית יחסית, לבושה ג'ינס ונעלי סניקרס לבנות מבהיקות.
אילנה קמה לחבקה. "זהו? את חייבת להרוס כל מה שאת עוסקת בו?"
עתליה חייכה והן התיישבו.
"שקט פה במיוחד היום. כנראה אנשים מפחדים לצאת", הפטירה עתליה בעודה מתבוננת סביב.
"כן". השיבה אילנה. "גם מי יכול להתרגל ליממה קצרה יותר. הרי תמיד התלוננו שצריך יותר שעות כדי להספיק משהו. דחוף צריך למצוא ירח אפילו גדול יותר..."
ואילנה הקשיבה במסירות לעתליה בעודה מספרת על התפרקותה וחששותיה מעתידה הלא ברור. ממילא עצות טובות לא היו באמתחתה.
למחרת החליטה עתליה שהיא נוסעת למשרד, לראות קצת אנשים, גם את ג'וש.
לפני מספר שנים נשלחה למחלקה הכלכלית להסביר להם מדוע הפרויקט עולה כל כך הרבה כסף. ג'וש, יהודי אמריקאי אז כבן ארבעים, שמע וקיבל את טיעוניה מיד וגם התאהב בה. מאז חיזר אחריה במרץ ומיעט לצאת עם נשים אחרות. מתמיד לשלוח לה בכל הזדמנות ורדים אדומות וחמאת בוטנים, הסמל האמריקאי לשגשוג ופריון, וממתין בסבלנות ל"גאולת הארץ".
היא שמחה לראות אותו בבניין והם ירדו יחד לקפיטריה.
הוא חייך אליה, עשה פרצוף חיקוי של מנהל המכון, והמתין שעתליה תשיב לו בחיוך.
היא התבוננה בו. צעיר ממנה, נמוך מהרצוי, עגלגל מעט לטעמה, אך שובה לב.
את מתגעגעת אליו? נזכרה באילנה שואלת אותה.
אני לא יודעת. אולי קצת. השיבה ולא משוכנעת בעצמה בכנות תשובתה.
השנים האחרונות היו קשות עבורה. התפרצויות ייאוש, הרגלים מוזרים כמו לעטות פריטי לבוש לבנים, אך הוא תמיד שם בשבילה. מאיר דרך ומרגיע ביציבותו. גם הפעם ניסה לחזק אותה, אך החשש שמא תעשה הפעם מעשה קיצוני ניכר על פניו, והיא הבחינה שהוא עצמו מתוח.
בינתיים, המעצמות אשר חששו מקריסת הסדר העולמי ועל מנת לרצות את דעת הקהל, שיגרו בבהילות גששיות לעבר מיקומו המשוער של הירח. הן הגיעו לשם ושידרו תמונות של כלום לכדור הארץ. רק חלל ריקני ושחור. חובבי חייזרים טענו בלהט כי הירח הייתה ספינת אם של חוצנים שפשוט הפליגה לדרכה. בהלה אחזה בציבור. לא היה קשה לדמיין כי אם הירח נעלם בהינף יד, אז דבר דומה עלול לקרות גם לכדור הארץ.
עתליה פסעה לבניין ההנהלה. התקשרו מהמזכירות וביקשו שתבוא לשיחה.
ליד חדרו, שלט מוגזם המודיע באותיות זהב: "רוברט (בוב) קופר, מנהל תכניות המחקר".
היא פסעה פנימה. הוא קם לעברה לחבקה. איכשהוא תמיד מצא דרך לצור מגע, והיא לעולם לא סרבה. להיפך. ראשה הסתחרר מאדי האפטרשייב שלו והיא חשה את אותם עקצוצים בגוף בכל פעם שנפגשו.
היא התבוננה בו. בלורית השיער הכסופה והשופעת, עם החולצה הלבנה והמעומלנת והחפתים המדויקים. כמו לקוח מאיזו פרסומת של "נאוטיקה", מדמיינת אותו נשען על תורן היאכטה עם סוודר אופנתי שמוט בשובבות על כתפו, מכנס ברמודה תואם ומבט נוטף כריזמה גברית.
קשה היה לה להודות בכך, אך הוא הזיז בה משהו. כל כך הרבה שנים שלא הייתה עם גבר. חוץ מהלילה ההוא עם בוב. מסיבה של העבודה. היא נשארה לעזור ולסדר. שכנעה עצמה שהייתה כנראה קצת שיכורה.
היא התיישבה. מסמיקה קלות.
לאחר ששאל לשלומה, ניגש להתיישב לידה ושוב מצא דרך לאחוז בידה, הפעם כממתיק סוד.
"תקשיבי, עתליה". לרגע היה מבטו רציני.
"אין ירח ולא סביר שיהיה. הפרויקטים שקשורים אליו מבוטלים כרגע".
היא השפילה מבט והרצינה.
"אבל דיברתי עם ההנהלה. הסברתי להם שאת נכס לארגון ושחייבים אותך בפרויקט המחקר של מאדים. יש שם תקן פנוי למדענית משאבי קרקע והם הסכימו שתעברי לשם. אני אשמח לראות את זה קורה."
היא הרימה את מבטה.
"ויש עוד משהו". הוא עצר מהסס.
"זה קשור אלינו".
עתליה נדרכה, מרגישה שיודעת מה הולך לומר.
"יש לנו הזדמנות להיות יחד. לא אמרתי זאת עד עכשיו כי היינו ביחסי עבודה. אבל אם תסכימי לכך, נוכל שנינו לשנות את חיינו."
היא לטשה בו מבט. לבה הולם.
"אתה מבין מה אמרת לי עכשיו, נכון?"
"כן בוודאי. חשבתי על כך רבות. אמיליה ואני נתגרש מתישהו ואני חושב שאת האהבה שבאמת לה אני זקוק. תקשיבי...את לא חייבת לענות עכשיו. קחי את הזמן לחשוב אבל בבקשה תחזרי אלי בהקדם לפחות לגבי המשרה."
הוא נישק על מצחה, קם והתיישב בחזרה מאחורי השולחן שלו.
היא חיפשה את עיניו אולי כי לצוד איזו אמת נסתרת. הוא חייך אליה והיא חייכה אליו בחזרה, מעט נבוכה.
"בוב, תודה. אני אחזור אליך עם תשובה. על שני הדברים." קמה ויצאה באיטיות.
מטולטלת מהשיחה היא קבעה עם אילנה בפארק, ושיתפה אותה בפרטיה. אילנה פגשה בעבר את בוב באירועי עבודה שהתלוותה בהם לעתליה. היא עצמה נשבתה בקסמו ומהמעט שהכירה אותו, חיבבה אותו מאד.
"סוף סוף את יכולה לעשות קצת סדר בחייך", אמרה לה. "הוא גבר מרשים".
עתליה שתקה, מבטה נעוץ באיזה עץ מרוחק.
"בזמן האחרון אני חולמת הרבה על אור".
אילנה ליטפה את כתפה של עתליה. "כנראה שהגיע הזמן".
"הגיע הזמן למה?", שאלה עתליה.
"שתצאי להרים כפי שאת נוהגת לעשות בכל יום כיפורים. את יודעת, ביום התאונה של אור."
עתליה התבוננה בה והסכימה בעיניה.
"הגשר לשום מקום" נישא מעל נקיק צר ברכס סן גבריאל וכולל קשת בטון אימתנית ומתריסה. הוא שובה את העין לא רק במראהו אלא גם בכך שאף דרך לא הצליחה לעבור דרכו. האחרונה שניסתה, נסחפה בשיטפון לתוך הנקיק בשנות השלושים של המאה הקודמת והותירה אותו כאנדרטה גלמודה למאבקו של האדם כנגד כוחות הטבע חסרי הרסן. עתליה עמדה עליו, נשענת על מעקהו והתבוננה מטה. המסע לגשר אורך כל שנה יום שלם אך היא יורדת מהשביל בכוונה ומתאמצת ללכת לאיבוד במשך מספר ימים. לבסוף היא תמיד מוצאת את דרכה חזרה. היא התבוננה מרותקת בסלעי הנחל הגדולים, נשטפים בזרם המים החזק, מנסה לעקוב אחר מהלכו בערוץ. הפעם הגיעה לכאן בשיא הזרימה. לפתע נזכרה באמבטיה הראשונה שעשתה לאור. חנה השכנה, סבתא בעצמה ונשמה טובה, באה לעזור לה, מלהטטת את היצור השברירי הזה בין ידיה המיומנות והיא כאמא טרייה מתאמצת לשכנע עצמה שהוא נהנה.
לרגע נחמץ לבה שמא חנה כבר אינה עוד בחיים.
היא המשיכה בדרך, מתבוננת בהערכה על אחד ההרים שהתנשאו סביבה. לאחר שעות הגיעה לפסגתו והתארגנה למנוחת לילה. לקראת שקיעה התבוננה בסקרנות בפרח המיוחד שאספה בדרך.
"במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור". זכרה את אמה גוערת בה. "כדאי שתתרכזי ריבקי במצוות שאת צריכה לקיים. תקבלי יותר את הדברים ופחות תשאלי שאלות". היא יכלה להבין מדוע אמה הותשה מילדה חקרנית שמדי יום אתגרה בתהיות על איך עובד העולם. ועוד ללא תשובות, חוץ מלהפנות אותה לאבא חמור סבר שמלמל ציטוטים בלתי קשורים ששמע מפי רבו. בגיל חמש עשרה היא עברה במקרה ליד הפנינג תצפיות אסטרונומיות בגן סאקר וביקשה להציץ באחד הטלסקופים שהיו מכוונים לעבר כוכבי הלכת, ואז גם הבינה שמצאה את ייעודה.
לקח לה עוד שנה לקבל את החלטת חייה לנטוש את הבית ואת הפלנטה בה חיה.
עתליה נשכבה על שק השינה שלה והביטה בשמיים האפלים, עטויי העננים. בכל יום כיפור הייתה נשכבת כך בשטח ומתבוננת בחשד ביקום, סורקת במבטה כוכב אחר כוכב, מחפשת בו את אור. ילד שלי, אתה שם? אתה רואה אותי?
היא חשה בעומקיה את תזוזת לוחותיה הטקטוניים, ומחשבותיה החלו נודדות.
"שם בבקשה." לרגע קפאה. "רבקי...רבקה לאה גרונסקי". השיבה בהיסוס.
הפקידה במשרד הפנים המשיכה בהקלדה, לא טורחת להפנות את מבטה אליה.
"ומה לרשום כשם החדש?"
"עת...עתליה גורן", ענתה.
"את בטוחה? איך הגעת לשם הזה, אפשר לשאול?"
בדיוק מה שבוב שאל אותה כשנפגשו לראשונה בראיון. ואז נזכרה בלילה עמו. את הרגע שבו התחברו לפתע וללא הכנה מוקדמת, מכלים את תשוקתם זה בזו. את התרוממות הרוח שהייתה לה לאחר מכן. את לבה נפתח לרווחה. אך גם אכזבה מעצמה. שלרגע איבדה שליטה. שנכנעה פתאום, כמו אז בטיול עם יאן.
לרגע חיפשה את הירח, נזכרת שזה חסר טעם. תמיד בעבר כשהייתה מוצאת אותו, הייתה מבינה לעצמה את התכלית לכך שהיא עדיין כאן, על האדמה החולית.
מתיקותו של העינב חוספסה לפתע. גרגירי החול הזעירים הדבוקים לקליפתו איימו להשתלט על הקילוח העדין של עסיס שניגר בין שפתיה. גופו הזעיר של אור בן החמש היה נטוי קדימה ועסוק בכריית תעלה עמוקה בחול, עורו אדמדמם מעט מצריבת השמש. החוף היה מקום הבילוי החביב עליו ונהג לדמיין בשובבות את האנשים הרובצים על החוף ללוויתנים אשר נפלטו אליו. כך ראה פעם בתוכנית טבע לילדים בטלוויזיה.
היא עצמה את עיניה, מאפשרת לזרועות השמש להדוף ולהמיס את מחשבותיה. תחושה של רוגע השתלטה עליה והיא התמסרה ללאות שהחלה פושה בכל איבריה. עד שנרדמה.
ובאישון הלילה התעוררה לפתע וידעה את התשובה.
בבוקר ארזה את חפציה וחשה כי כוחותיה ונחישותה שבו אליה.
בדרך חזרה עוד הבחינה במצפה הכוכבים וילסון שהזדקר בכיפתו העגולה בינות לצמחיית החורש ברכס ההרים. היא גיחכה לעצמה. מה שוות כל התצפיות הללו אם איננו מבינים דבר.
וכששבה הביתה היא פתחה את המקרר וראתה שהוא מלא ומזווד.
קערה גדולה של סלט יווני הייתה עטופה שם ועליה פתק קטן: "ברוכה השבה".
לא היה לה קשה לדמיין את ג'וש הבלתי נלאה צועד לביתה עם שקיות נייר גדושות מצרכים. כך היה עושה בכל מוצאי יום כיפור כשהייתה חוזרת מההרים. היא התקשרה להודות לו.
ובחדר האמבטיה, מול המראה הגדולה, היא התבוננה בעצמה. גופה מתחיל להיסדק, אך היא מרגישה עדיין את נשיותה. בעודה מהרהרת על בוב, לטפה את הקעקוע שעל כתפה, נזכרת איך הגיעה אליו. רבקה גרונסקי. עוזרת מחקר למדעי האסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב. חוקרת גופים במערכת השמש המגלה שיש אסטרואיד הקרוי עתליה 515. היא מתחילה לחקור על דמותה בהתמדה וחשה כלפיה הערצה הולכת וגוברת. המלכה היחידה בשושלת היהודית, שולטת שנים בממלכה ביד רמה, מוקפת עדת גברים מיזוגיניים החותרים תחתיה ולבסוף רוקמים קשר נגדה ורוצחים אותה. וגם את אופייה הקפידו לרצוח והפכו אותה למרשעת המוחלטת לעולמי עד. כן, עתליה, לא אתן להם למחוק אותך והנה אשא אותך עמי כל חיי.
בעודה מתקלחת, נזכרה איך בערב חנוכה אחד, ברגע של חולשה מבחינתה, הצליח ג'וש לשכנע אותה לבוא להדלקת נרות, בטמפל, היכל התפילה של הקהילה הקונסרבטיבית בעיר. הם נכנסו לחניה, פסעו ללובי הכניסה ושם פגשה אותם בחורה גוצה וחייכנית עם פוני הדוק ושיניים מיושרות להפליא.
"הי, נעים מאד. אני רבקה. אך את יכולה לקרוא לי ריבקי."
עתליה קפאה במקומה. ג'וש הבין את גודל האסון ומיד פנה לבלום את מנוסתה, אך ללא הואיל. היא חיכתה לו ליד הרכב וביקשה ממנו להחזירה הביתה.
היא נתנה למים החמים לרפא את גופה ונשמתה במשך שעה וצללה לישון.
חודשים עברו מאז נעלם הירח, האנושות החלה להתרגל למצב החדש והמוזר. תחילה השתעשעו מנהיגי העולם במחשבה לבנות ירח מלאכותי אשר ישיב עטרה ליושנה וישחרר את הלחץ הציבורי. אך לאחר שבפסגת המנהיגים הציגו מומחים הערכות על כך שייקח כארבע מאות וששים שנה לבנותו, נגנז הרעיון. חלק מהמעגנים הימיים בעולם העתיקו מקומם בעקבות השינויים בעוצמת הגאות והשפל. לוחות השנה והחגים הדתיים הוגדרו מחדש. חזאי מזג האוויר דיווחו על שינויים חדים יחסית במזג האוויר, אבל בסך הכול השמיים לא נפלו, למרות שבעצם כן.
עתליה הזמינה את אילנה לביתה וסיפרה לה על החלטתה. זו חיבקה אותה ארוכות, חשה שאולי זו הפעם האחרונה שהן מתראות ולחשה לה שלדעתה היא קיבלה את ההחלטה הנכונה.
חודש לאחר מכן, עתליה התיישבה להמתין בכניסה לשדה התעופה, צופה בדריכות לכוון פתחי הכניסה. היא מוללה בעצבנות את שני הכרטיסים שכבר הכינה מראש, מתבוננת בכל כמה דקות בשעון.
מעט לפני שפקעה סבלנותה, הוא הגיע.
היא נעמדה ונופפה אליו, מסמנת את מקומה.
הוא התקרב אליה, עטוף במעיל וגורר מזוודה גדולה ומרופטת.
"לא ישנתי כל הלילה, אז נראה לי שלא אסבול מג'טלג הפעם", חייך בצניעות.
"אני כל כך שמחה שבאת. מעריכה את זה מאד".
הם עלו יחד למטוס.
בעודו מתיישב היא הסירה את הסריג הלבן שעטתה, ומסרה אותו לדיילת. "קחי כמתנה, בטוחה שתוכלי לעשות בו שימוש".
הטיסה לישראל הייתה גדושה בנוסעים והרגיש לה מוזר לשמוע עברית מכל עבר.
לרגע חייכה לעצמה והתבוננה בג'וש שהיה עסוק בהיערכות לשינה.
לאחר הנחיתה הם ניגשו הישר לקחת את הרכב השכור מסוכנות הרכב ויצאו לדרכם. החושך כבר ירד, אך עתליה יכלה עדיין להתרשם מהשינויים שחלו בכרך העירוני ובתשתיות הכבישים, מאז שעזבה לפני שנים.
בית העלמין שכן על גבעה שקטה, עטוי שורת ברושים מגוננת. הם חנו ליד הכניסה. ג'וש כיבה את הרכב והתבונן בה בדאגה, חש את נתזי האוקיאנוס הגועש שעתליה הטילה את עצמה לתוכו. היא בהתה בריכוז בפתח בית העלמין ולחשה לו שהיא בסדר.
הם החלו ללכת פנימה, לרגע היה נדמה לה שרגליה לא יוכלו לשאת את הדרך. הם המשיכו כשג'וש מדליק פנס זעיר. היא בררה מראש לאן צריך ללכת ומצאה את המקום בקלות יחסית. עץ צאלון עצום היתמר מעל לקבר.
הם נעמדו דוממים לידו, שהיה מוזנח ומלוכלך עד שהיה קשה לקרוא את הכתוב עליו -
אור גורן בן עתליה.
עתליה הסירה את מעילה ונשכבה על הקבר כשפניה אל אבן המצבה, מחבקת אותו בשתי ידיים.
ג'וש כיבה את הפנס והתרחק. היא שכבה כך כשעתיים עד שעיניה היו ריקות מדמעות.
הוא ניגש אליה, הושיט לה מים וכיסה אותה במעילה. שניהם שתקו ופסעו באיטיות חזרה לעבר פתח בית העלמין. מעט לפני שהגיעו לרכב, גיששה ידה של עתליה לחבק את מותנו. הוא עצר מופתע, הושיט לה את ידו והיא השעינה את ראשה על חזהו.
הם נעמדו חבוקים במשך דקות ארוכות.
עתליה הביטה בעיניו הנוצצות של ג'וש ואז בשמיים זרועי הכוכבים, שהאירו כמיטב יכולתם.