הקיץ האחרון

יוסי ריבלין

קיץ אלפיים עשרים וחמש היה הטוב בקיצים, היה הרע בקיצים. היה קיץ של התחלות ושל סוף, של מלחמות ושל שלומות. של יצירה ושל אפסות. של תקווה ופרידות. של בריאות וחולי. הזמרת ששרה את השיר על הקיץ האחרון שלי אתכם מתה בתחילתו, שלושה חברים שלי אושפזו בבית החולים עם מחלת הסרטן. ועוד אחד עם בעיה בריאותית חמורה עד כי  פחדתי לרגע שזה גם פוסע הליכת סרטן. גם אני אושפזתי עם זיהום חמור שפרץ בכף רגלי.  התחושה הזו שאלוהים רוצה להשאיר אותי בלא חברים לא הרפתה. בתי, להבדיל, הייתה בהריון מתקדם – ראשון, היה קצת בסיכון, התחלתי לראשונה בחיי להניח תפילין. ישבנו הרבה במקלטים. חטופנו נותרו במחשכים. עבדתי על רומן חדש שלי  וקיוויתי שיראה אור לקראת שבוע הספר. שחיתי הרבה בים. שמעתי הרבה מוסיקה. הייתי מספר על צרותיי וטובותיי, בזום, באנגלית ישראלית, לבלה מהפיליפינים. פעם פעמיים בשבוע היינו מדברים דרך המסך כדי לתרגל את האנגלית שלי. גם היא סיפרה על צרותיה. התקרבנו.

הראשון שחלה היה אריה זה היה הלם. אריה כשמו כן הוא. יפה התואר, הבריא, ההרפתקן נער הפרחים הנצחי, בוהמיין אמיתי. מסוג אלו שמגלגלים לעצמם סיגריה, מוזגים עראק אשכוליות ויושבים בזולא שלהם על הגג בבית היפה ביפו, נהנים מהבריזה שעולה לעת ערב וזה מבחינתם האושר. רק אל תחסום לו את האוויר. במשך שנים ארוכות היינו נפגשים כל יום שישי, ראשון של החודש, כמה זוגות חברים ומדברים על כל נושא שבעולם.

 כששמעתי שנפל אל המחלה,  נסעתי ליפו לבקרו. לקח קצת זמן ומאמץ עד שמצאתי חניה באחת מסמטאות עג'מי הצרות. אחר כך נאמר לי עליה שאם מצאת את מכוניתך בשובך, אז אתה אדם בר מזל. טיפסתי לקומה השלישית של הבית הערבי היפה המשקיף אל הים מעל גגותיה ומגדליה של יפו, בו הוא גר עם אשתו הנאה. מצאתי את אריה במיטה. חלש, צרוד, מדבר כמעט בלחש. נלחם על כל מילה שיוצאת מפיו, נשימה מפרידה בין הברה להברה. מדיי פעם הבטתי על הים מחלון חדר חוליו והפער היה כל כך עמוק. רעייתו העסיקה עצמה בעבודות הבית, תליית כביסה, קיפול כביסה, משתדלת לאותת שהימים לכאורה כבימים ימימה. 

על מה מדברים עם אדם גוסס ממחלת הסרטן? סיפרתי על הספר החדש שלי שעומד לצאת, על הלידה המתקרבת של נכדי הראשון,  אריה סיפר לי איך גילו אצלו את המחלה שהחלה באיזה שיעול טורדני חודש אחרי השבעה באוקטובר, דיברנו על השבעה באוקטובר. הבת שלו שגרה אצלם ביחידת מגורים נפרדת  עברה עם בת זוגה והנכד לגור אצל הוריה של בת הזוג. הרגישו לא בטוח ביפו. זה בטח שבר אותו, כי הוא אוהב מאוד את יפו ובטח את בתו והנכד, אבל על זה לא דיברנו.  דיברנו קצת על החברים. וגם שתקנו, מביטים ארוכות זה על זה. המבט שלו, עם עיניו הנוצצות ממחלה, דיבר -  למה אלוהים עשה לי זאת, למה? לא פייר. כך אמר המבט, או כך היה נדמה לי. אריה מעולם לא האמין באלוהים. 

נזכרתי באבי המנוח שתמיד אמר שרק הבריאות חשובה. אני זוכר שלא הבנתי על מה הוא מדבר. מה זאת אומרת רק הבריאות חשובה? כדורגל חשוב שבעתיים, להכניס גולים חשוב, לקלוע לסל זה חשוב, הצלחה חברתית חשובה, כסף חשוב. בריאות? ככה חשבתי בצעירותי. היום פתאום אני מבין על מה אבי דיבר.  

אחר כך זה היה מרקו. מרקו השרירי, השזוף תמיד, רקדן ריקודי העם המוכשר, שלימד אותי אהבת ים מה היא. כבר למעלה מעשרים שנה, כל אביב קיץ וסתיו היינו נוסעים לים לשחיות ארוכות. כל מה שאני יודע על ים למדתי ממנו. שמות הגלים, אופיים, איך שורדים בים, איך בוטחים בים, איך נחים תוך כדי שחייה, איך לא לפחד מהים ואפילו שמות של דגים.. ראיתי אותו בתחילת הקיץ כשהתחלנו להגיח לשחיות הים הארוכות עטוף שמיכת פיקה עד צוואר, רזה, מרוט, כצל של עצמו. אמרו שהסרטן התפשט.

                                                 ***

נסעתי  לקפריסין לבית כפרי אחד ויפה במורדות הרי הטרודוס. לכתוב. יותר נכון למחוק. לעבור על הערות אחרונות של העורכת לרומן שלי. יש כאלו שאומרים שזו התגשמות פנטזיה. כפר ציורי, בית עתיק מבחוץ, משופץ מבפנים, בריכה בחצר, ורק הסופר לבדו, מקיש במרץ על מקדלת הלפ-טופ. הוא והקירות. אל תאמינו. חשתי בודד, עסוק בלרחם על עצמי חלק מהזמן.  חושב על חבריי, על משפחתי. המוזה לא ממש שורה עליך בכאלו מצבים. זה בודד מדיי, אפילו שהדמויות שיצרתי שימשו לי חברה טובה. למזלי הייתי צריך רק לעבור על ההערות האחרונות של העורכת. זה יותר קל. קול נסתר כביכול, פוקד עלי מה לעשות, זה לא אתה המעסיק של עצמך בייצור משפטים חדשים. אתה לא צריך לפלל לדבר הלא ברור הזה שקרוי מוזה.

 קניתי לי במכולת הכפר בקבוק אוזו גדול, לחם מקומי עם שמיר וקימל, שאני מאוד אוהב, דגים, ירקות, ביצים גבינות, בסקויטים, יוגורט יווני עשיר. ארוחות בוקר הכנתי לעצמי, גם ערב. ומדי פעם ירדתי לים, נסיעה של כעשרים דקות. יש שם מסעדה קפריסאית מעולה, "מלינדה". הבאתי איתי לחוף את הלפ טופ אבל בעיקר בהיתי בים, ספרתי "ברבורים", אותם פסים לבנים בים שמאותתים שהים עומד לעלות. והרוח ניצבת על לפחות עשרה קשרים. כך לימד אותי מרקו. הזמנתי טזאזיקי, טאראמס, סלט יווני, בירה מקומית קרה, שנקראת "קיאו",  ומאזטים של פירות מן הים. נגסתי לאט במזוני. שתיתי לאט, הזוגות הצעירים שישבו לידי,  נראו מאוהבים, אני חשתי בודד. 

ובערב ישבתי מול הלפטופ שלי, ניסיתי לעבוד, מולי כוס אוזו עם הרבה קרח, זו הייתה כבר כוס שנייה או שלישית. קיוויתי קצת להתבסם, אולי זה יפר את תחושת הבדידות.  ואז מתוך ענני האוזו הנעימים, עלתה מולי בלה המורה הפיליפינית שלי לשיח באנגלית. עלתה כוונוס מן המים, מהכפר שלה בפיליפינים אל הכפר שלי במורדות הטרודוס של קפריסין. אצלה זה היה שלוש לפנות בוקר, אולי ארבע. היא הייתה לבד ורצתה לדבר עם מישהו. גם אני רציתי. התחלנו לשוחח באנגלית מבעד המסכים.  

התפתחה שם אינטימיות שלא הייתה כמוה. היא בהקה ברכותיי כתופיי בייס-דראם. הייתי כמי שרוצה לינוק מן השָׁד, לשכב עם השָׁד, להיות השָׁד. רציתי שתטפל בי. שתהיה הפיליפינית האישית שלי. חשתי כחתול אנגורה אצל אוהבת חתולים.  הכלה שאין לה שיעור. מאוהב לרגע. חש נאהב לרגע. מגרגר. האוזו פעל את פעולתו. היא הייתה יפה וקרובה למרות שהייתה כמחצית משנותיי ומרוחקת אלפי מילין. פתאום, לרגע אחד, לא חשתי בודד. 

 באותה נסיעה סיימתי סופית לעבור על כתב היד ושלחתיו לעורכת לליטושים אחרונים ולירידה לדפוס. נרגעתי קצת. בשבוע הספר שיתחיל באמצע יוני הוא כבר יונח בדוכן ההוצאה. אני אעמוד מאחוריו נרגש, מאוכזב, שמח עצוב, נעלב, גאה, מלא אנרגיה ומרוקן, מצפה לרגע שהוא יירכש בידי זרים, שיבקשו ממני הקדשה אישית שיביטו בי בעיניים נוצצות משהו, שישאלו שאלות על כתיבתו. אבל אז, אחרי שלושה ימי יריד ספרותי, פרצה המלחמה עם האיראנים, והתפננו משם לעשרה ימים. ובכל הזמן הזה הספרים המתינו בתוך קופסת העץ שלהם על הדוכן, דמויותיי הספרותיות שמעו את הפיצוצים, את האזעקות, חשו את הפחד. 

חגגתי יום-הולדת במקלט. שרו לי את שירו של מקארתני, נו אתם יודעים, זה שהוא כתב בגיל שש-עשרה ובו הוא שואל את אהובתו שאלה לעתיד הרחוק מאוד - האם עדיין תזדקקי לי, האם עדיין תאכילי אותי? (או שאזדקק לפיליפינית?) הרמנו לחיים מבקבוק מים מינרלים שהמתין שם לרגע הזה בדיוק בו נהיה נצורים בממ"ד. 

בתום המלחמה היריד שב לפעול לעוד כמה ימים. מכרתי עוד כמה ספרים מפרי כתיבתי. ברדיו ראיינו אותי על הספר החדש שלי.

                                                      ***   

והשלישי שנפל לסרטן היה חברי הטוב גבי. חברות של שנים. גבי החזק, המנכ"ל המוכשר החבר. הנייד צירצר, ראיתי את השם שלו על הצג, חשבתי שכרגיל הוא רוצה שניפגש לצהריים במסעדה האהובה עלינו, עניתי בצהלה הרגילה ושמעתי תהום. גבי אמר לי שהוא מרותק למיטה עם כאבי תופת בגב, אפילו להשתין הוא לא יכול לקום. שאלתי אם אני יכול לבא לבקר והוא אמר שעוד מוקדם. כרגע זה מצב חירום והוזמן אמבולנס והוא נוסע לחדר מיון. תעדכן אותי ביקשתי ממנו מוטרד מאוד.  בבית החולים איתרו את המחלה. הסרטן כירסם חוליה אחת מחוליות גבו התחתון.

                                                    ***

נולד לי נכד ראשון. איזה אושר צרוף זה היה. הוזמנתי להיות הסנדק של נכדי בעת טקס הברית מילה. אמרו לי  סנדק יש לו קשר ישיר לאלוהים אז בתום המילה התבקשתי לברך את הנוכחים, ובכלל את מי שאני רוצה. בירכתי את נכדי, את בתי- אימו, את בעלה,חתני, את כל מי שביקש את ברכתי, הבעתי ייחול לשיבת כל החטופים, ואחר כך בירכתי את חבריי החולים במחלה הקשה. ביקשתי מריבון העולמים שישלח להם רפואה שלימה משמים. 

אריה הלך לעולמו בשבת עצובה אחת בסוף הקיץ.  ביקש לסיים בכבוד. רגע לפני מותו חייך לאוהביו שהקיפוהו. לא הייתה הלוויה. נפגשנו כל החברים ומוקרי זכרו מול הים ביפו, בשקיעה, למעגל פרידה. היה עצוב. מרגש, יפה, סוריאליסטי. 

                                                           ***

גבי שמח שבירכתיו והודה לי מאוד. אמר שאני יכול לבא לבקרו. נסעתי לביתו. מצאתי שכיב מרע, נעזר בהליכון, חיוור מאוד. נטול אנרגיית החיים הטבעית שלו. הוא שכב על הספה בסלון, על השידה ממול כמות ענקית של תרופות. על מה מדברים עם חולה סרטן? חיפשתי נושאים לא מדכאים.

אז סיפרתי לו על בלה, המורה הפיליפינית שלי לדו-שיח באנגלית. סיפרתי לו שלפעמים אנחנו מדברים גם מחוץ לשיעורים הרגילים, מצאתי את עצמי מספר לו על הלילה בקפריסין שהיא לפתע עלתה מולי. סיפרתי לו בפרטי-פרטים, שהתפתחה ביננו שיחה אינטימית, שחשנו קרובים, אולי קצת מאוהבים, בגדים הוסרו, ידיים נשלחו, נגעו, ליטפו מעבר לאלפי המילין, שפתיים נפגשו לנשיקה ארוכה. גמרנו.

 גבי האזין לסיפורי ברוב קשב. לוגם בצמא כל מילה. פניו הוארו, סומק נאה עלה בלחייו, הוא חייך, פעם ראשונה בביקור שלי, חיוך מלא חיים, חשתי ששימחתיו מאוד, שהזכרתי לו שהחיים יפים ושווה להילחם עליהם. הוא קם לאט לאט מן הספה נעזר בהליכון שניצב שם ואמר לי תביא חיבוק. התחבקנו. ובזמן שהתחבקנו הוא אמר לי: "עודדת אותי אחי". והוסיף: "אני אצא מזה. בראס בעינאל דינו, אני אצא מזה. אתה תראה, אני אצא מזה".

ובסוף הקיץ המלחמה הסתיימה, החטופים שבו. עכשיו אפשר להתחיל לחשוב על תקומה.  

*שורת הפתיחה קיבלה השראה מספרו של צ'רלס דיקנס, "בין שתי ערים".

​