לעומרי התרנגול נמאס. היה מי שחשב שזה בגלל המצב הביטחוני, או בגלל תוצאות הבחירות והקרע בעם, אבל אלו שהכירו אותו באמת ידעו שזה משבר אמצע החיים. היה לו קשה בזוגיות, הבריאות כבר לא מה שהייתה, אך יותר מכל הרגיש מיצוי בעבודה. 

כל חייו הבוגרים עבד עומרי כמשכים. אנשים חושבים שכל תרנגול זכר קורא בבוקר, רק שזה לא באמת נכון. יש תרנגולים שזו העבודה שלהם, ובזה עומרי עסק. מההתחלה היה ברור שהוא מתאים לזה. לא הייתה לו בעיה להתעורר מוקדם, הוא היה אחראי והיה לו קול מצוין. את הקורס סיים כמצטיין, ואת הסטאז' עשה בחצר של תימנים בשכונת שעריים ברחובות, שזה נחשב ממש הארד-קור. לאורך הקריירה רכש מוניטין של מקצוען אמיתי, וגם דאג להשתלם במשך השנים איפה שרק אפשר – קיבוצים, מושבים, צפון, דרום, מרכז, פריפריה. אפילו הצליח להשתלם בחו"ל. פעמיים. אלא שבזמן האחרון הרגיש שדי, הוא לא יכול יותר. לא יכול עם לקום מדי יום בארבע לפנות בוקר כדי להתייצב בעבודה בחמש, כולל בשבתות. לא יכול עם זה שחופשת מחלה או חופשה בכלל מתקבלות תמיד בעיקום פרצוף. ובגלל שהיה חלק מהמגזר הציבורי ונחשב עובד מדינה – גם השכר לא היה מי יודע מה. אבל מה שהיה לו הכי קשה זו השנאה שרחשו כלפיו. צריך להבין, משכים טוב הוא כזה ששונאים אותו. שונאים אותו על הקריאות והצרחות בחמש בבוקר שנכנסו לך לחלום, שונאים אותו על העקשנות. מי שעובד כמשכים ולא שונאים אותו, זה אומר שהוא לא עשה את העבודה שלו כמו שצריך, ולא באמת העיר מישהו. אבל, כאמור, עומרי היה מקצוען והעיר יופי את כולם ברדיוס קילומטר. ולך תסביר להם עכשיו שזה לא אישי, והוא רק עושה את העבודה שלו. עומרי הרגיש שהספיק לו מכל זה. מהאלימות המילולית שחווה על בסיס קבוע, ואפילו אלימות פיזית שניסו להפעיל כלפיו כמה פעמים, בעיקר עובדי הייטק אשכנזים וקירחים שרגילים להתחיל את היום שלהם בתשע.

מוטי, שהיה חבר שלו מגיל אפרוֹחוּת, עבד כלוחם בקרבות תרנגולים. כל הזמן ניסה לשכנע אותו להצטרף אליו, הבטיח שהוא מסדר לו ג'וב בלי בעיה. "אני לא מבין אותך", אמר לו תוך שהוא פולט את עשן הג'וינט, "תראה איך אני חי כמו קינג – פעם בשבועיים קרב, ובשאר הזמן אף אחד לא מדבר איתי. ואם לא בא לך להילחם, אתה עושה את עצמך פצוע ומשחררים אותך. אני אוכל מה שאני רוצה, שותה מתי שאני רוצה, שלא לדבר על המשכורת והפרגיות", קרץ לו. כשניסה פעם אחת להעלות את האפשרות בפני נורית, היא מיד התנפחה והטילה וטו. איכשהו, תמיד אזכור השם של מוטי יצר מתח ביניהם. "נראה לך?!", קרקרה, "אני לא מוכנה שתסכן את החיים שלך בשביל עוד כמה גרושים!". "זה לא רק הכס..", ניסה להגיד. "אני יודעת שזה לא רק הכסף!", קטעה אותו, "אבל בחייך, לא נשאר לנו הרבה מהמשכנתא על הלול. נגמור אותה ואז נראה, טוב?", ריככה את קולה תוך שהיא מסדרת לו את הכרבולת. את נורית פגש בשעריים. היא בעצמה הייתה אז בסטאז' פונדקאיות - תרנגולות שעובדות בהטלה של ביצים מופרות ודגירה עליהן. חיבתם המשותפת לגרגרי החילבה שבעלי הבית הנחמדים סיפקו להם בערבי שישי הולידה סיפור אהבה, ומאז לא נפרדו. "נכון, זה לא רק הכסף", סירב עומרי להתרצות, "זה גם הקימות המוקדמות", חשף בדל מהאמת, "זה קשה, נורית! אני לא כמוך, מתאמץ יום אחד ואז יושב שלושה שבועות! מילא היית עובדת כמטילה", המשיך להטיח במרמור,"מרוויחים לפי ביצה ואפשר לעשות הון ככה. היינו גומרים מזמן את המשכנתא והולכים להיות תרנגולי חופש איפה שבא לנו." הוא הבחין שהיא נעלבה קצת. אך נורית התעשתה מהר ואמרה לו "מטילה, הא? אין בעיה. אתה יודע מה זה אומר, כן? כי מטילות יכולות לקיים יחסי מין רק בחופשות, ואני לא רואה אותך מחזיק יומיים בלי סקס". ידע שהיא צודקת, ולא רק בגלל עניין הסקס. אבל גם הרגיש שהוא כבר על הקצה. "בוא נלך לישון", פייסה אותו בנגיעת מקור, "נדבר מחר".

יום המחרת לא היה שונה מהימים שקדמו לו, ותחושת הריקנות והמיאוס שקיננה בעומרי לא שככה. הוא ידע שמשהו חייב לקרות, ולא ידע מה. בוקר אחד, בדרכו לעבודה, הבחין במשכים צעיר. הוא ידע שהוא צעיר לפי הצבע, אך החזות שלו הייתה של אחד שנמאס לו מהחיים – כרבולת שמוטה, נוצות דלילות, קריאות הססניות. "בושה למקצוע", חשב לעצמו עומרי. אבל קול פנימי אמר לו לגשת אליו. "מה קורה, גבר?", התרנגול הצעיר בקושי הסתכל עליו. "סתם, עוד יום". "ככה אתה רוצה להעביר את החיים שלך?" הופתע עומרי מהמילים שיצאו לו מהמקור בלי להתכוון. "מה אני אעשה", ענה הצעיר, "ומה אכפת לך בכלל?". "ממך באמת לא אכפת לי, אבל אתה גורם לי להיראות רע. מה אתה חושב? שהבחור השמן שם מעבר לכביש מבדיל בינינו? הוא רואה תרנגול מעפן כמוך, וחושב שכולנו ככה. ולי יש פרסטיז'ה לשמור עליה, לא מתאים לי שמישהו אחר יהרוס לי אותה דקה לפני שאני פורש". משהו השתנה לצעיר בפנים. "מה אתה מציע?". "תבין", אמר עומרי, תוך כדי שהכרה חדשה מפעפעת בו, "זה שאתה מוריד את הראש אולי גורם לפחות אנשים לתעב אותך, אבל גם אין להם שום הערכה כלפיך, שום כבוד. במקרה הטוב תגמור בתבנית עם יין ותבלינים, וגם זה לא עוד המון זמן, כי לא ירצו לחכות שהבשר יתקשה. זה לא מה שאתה רוצה. אני רואה עלייך שיש בך יותר. תזדקף, תגיע מסודר לעבודה, ותיתן את כל מה שיש לך! שישנאו אותך עד קצה הרחוב! כי תזכור, שונאים אותך משמע אתה קיים!"

"שונאים אותי משמע אני קיים", חזר הצעיר אחריו.

"שונאים אותי משמע אני קיים!" המשיכו ביחד עם המנטרה כמה פעמים. משהו גאה בעומרי, תחושה של התרוממות רוח, של התעלות. הוא ראה שהצעיר עף על זה. והוא הבין. הוא הבין מה הוא צריך לעשות.

חודשיים לאחר מכן, ועסק הקואוצ'ינג שלו משכימים לחיים כבר היה בנסיקה. נורית התנגדה בהתחלה, אבל לא יכלה לעמוד בפרץ ההתלהבות שבקע ממנו, ובמילא כבר בקושי הגיע הביתה ללול ולא מצאו זמן לדבר על זה. הרצאה רדפה הרצאה, ומהר מאוד מצא עצמו מגיע לסקטורים נוספים. מטילות ראו בו גורו, והיו תולשות לעצמן נוצת חזה ומשליכות לעברו בהרצאות שלו. אירועי שיא מעצימים בלולי-ענק כמו 'גליקסמן' ו'לסר' הפכו לדבר שבשגרה. אפילו הועדה העליונה של תרנגולי הבלדי הזמינה אותו להרצאה מעבר לקו הירוק. דבר הוביל לדבר, והספר שפרסם, כפרות זה לחלשים, היה להיט היסטרי עם יציאתו לאור. לא היה אפרוח במדינה שלא ידע מי זה עומרי הגבר.

נורית הקיצה משנתה. תחילה בהתה מספר רגעים בחלל האוויר, ואז שמעה קולות של התמתחות וניעור נוצות משמאלה. "בוקר טוב יפיופה", המהם מוטי לידה. "רוצה קפה?" שאלה. "לא, קצת תערובת ואני חייב לעוף." "מה הלחץ?", הקשתה, "עומרי לא יהיה פה לפני הצהרים, וגם אז לא בטוח. יש איזה סרטון תדמית שיווקי שהוא עובד עליו כדי לפרוץ לשוק האירופאי, לבקוע מחדש או משהו כזה. תאמין לי, רק זה בראש שלו עכשיו". "מצטער, חמודה", ענה מוטי, "אני עובד היום. להגיע אלייך בערב, כרגיל?". "כן, כרגיל", ענתה נורית בקרקור רפה מעט, "רק אל תיפצע לי עכשיו", הפטירה.

​