אבא של יוסוף, סרסור נסראללה, נולד ביפו כשהטורקים עדיין שלטו בארץ. את כיבוש הארץ מהטורקים על ידי הבריטים הוא אינו זוכר, כמו גם כיצד ברחו יהודים מיפו לתל אביב ב-1921, אביו סיפר לו על אותם מאורעות. את היריות ב-1929 באזור חסן בק הוא זוכר היטב, רק שאינו יודע מי ירה על מי ולמה. ב-1939 המשפחה שלו הסתתרה מפני יהודים שפינו ערבים מיפו. באותה שנה הוא גם נישא לבת משפחה ערבייה מוסלמית אחרת מיפו ואחרי שנה נולד יוסוף, ומאז הוא נקרא אבו יוסוף. 

אבו יוסוף חי את כל חייו ביפו, שאותה הוא אוהב, ובתוך עירו הוא אוהב את ביתו ואת העסק שלו ואת הרחובות. הוא נמנע מלהתחבר לפוליטיקה, הוא נמנע מלפתח שיחות על פוליטיקה, הוא נמנע מלחשוב ולדבר על מי צודק יותר ומה צריך לעשות כדי שהמקופח יפוצה. שנים רבות הוא נהנה לשרת יהודים שמכוניתם נתקעה בשבת, באותן שנים שרק המוסך שלו היה פתוח בשבת. הוא איש מקצוע ואיש עבודה, איש משפחה שאוהב את הבריות ועוזר להן, הוא ישר וצנוע ומתרחק מכל רע.

גם אבו יוסוף וגם אשתו, שצעירה ממנו בשנה אחת, בזים לגילם. הם מטיילים עד היום בשדרות ירושלים.

מה יש בשדרות ירושלים? ספסלים מיותמים רוב הזמן, אספלט ובטון חובקים וחותכים אותן, ניסיונות לצמחייה חדשה, נטיעות, עציצים, רעש, ומעבר מצד אחד לצד שני. זו בעיקר שדרה שמשמשת למעבר, היא תווך, היא לא קיימת כישות בפני עצמה שאליה באים כדי להיות בה, כמו בשדרות אחרות בתל אביב, היא קיימת כדרך בין לבין. אבל לאבו יוסוף ולאשתו כל אלה לא משנים הרבה. עבורם זו שדרת הזיכרונות. הילדות. הזיכרונות והילדות פזורים משני עבריה של השדרה, חלקם מערבה ממנה וחלקם מזרחה ממנה, ואין כמו ללכת בנתיב המרכזי של זיכרונותיך.

וגם שניים מבניהם ושתיים מבנותיהם גרים מערבה ומזרחה משם ועכשיו חזר גם הבן הבכור, יוסוף, הפרופסור מאם.איי.טי, וגר בקצה השדרה בדירה מפוארת במתחם נגה.

לאט לאט הם פוסעים בשדרה. מה בוער להם. מדי פעם הם נעצרים ומתיישבים על ספסל, אשתו נוהגת לנגבו קודם, לו לא אכפת. אחרי שגמרה לטפל באבק, היא מוציאה מתיקה מים ופרי ואינה מניחה לו עד שיאכל וישתה. 

וזה מה שסיפר יוסוף לחבריו, שנכנה אותם בשמות שבטי ישראל.

"בבניין שבו אני מתגורר עורכים אסיפות דיירים מדי חודש. אמנם אני דייר חדש, כמה חודשים בלבד, אבל הם תמיד מקשיבים בכבוד לדבריי. 'פרופסור ג'וזף מק-קיני מאם.איי.טי', כך אני מצטייר בעיניהם וכך הם פונים אליי, ואם איני מביע דעה מיוזמתי הם פונים אליי כדי לקבל אותה. הפעם אני פניתי אליהם. 'אני צריך את רשותכם למשהו,' אמרתי, והם אמרו, 'בבקשה, בבקשה.' 'אבא שלי,' המשכתי, 'יחגוג בקרוב שמונים וחמש שנה.' 'מזל טוב,' הם אמרו, 'עד מאה ועשרים.' 'כידוע לכם, אני מהנדס אלקטרוניקה,' אמרתי. 'לא סתם מהנדס, פרופסור בעל שם עולמי,' התחנף אליי מישהו, אבל אני מיהרתי להגיע לעיקר. 'בחצר הפנימית, על אחד הקירות המקיפים את החצר, אני רוצה להקים לוח ברכה חשמלי, אתם יודעים, בנוסח שלפעמים מופיע במגדלים גבוהים, אפילו בארץ ראיתי יותר מפעם אחת כתוביות רצות כאלה, במגדלי עזריאלי למשל, ויהיה כתוב בה 'מזל טוב לאבא שלי'. כלומר יופיעו השם שלו ורשימת מאחלים ממשפחתנו. מספיק שזה ירוץ שבוע אחד. אני אדאג שהוא יבוא לכאן באותו שבוע יום אחרי יום, ישֵב כמו שהוא אוהב על ספסל בחצר הפנימית ויביט בכתוביות החשמליות שרצות. אני כמובן אתכנן את הכול ואדאג ליצירת הלוחות, להפעלתם, ואחרי שיורידו אותם לא ייוותר סימן שהיו פה, ואם חס וחלילה יהיה נזק אני אתקן אותו על חשבוני. כמובן שכל העלויות – עליי.'

"הם התפעלו מהצעתי. 'באמת מחווה יפה לאבא שהגיע לגיל מופלג,' אמרו. היו כמה שהתנגדו משום שטענו שאין לדבר סוף, מחר כל אחד אחר ירצה לחגוג בשטח הציבורי של כולם מאורע הקשור במשפחתו, והמתחם הפנימי לא למטרה זו נועד. אני שתקתי, נותן להם ללבן את הבעיה ולהביע דעות לכאן ולכאן. עד שמישהו שאל אותי, 'מה השם של אביך, מה ירוץ על לוח החשמל?' ואני, רק לזה חיכיתי. לכם אני מגלה שזו הסיבה שבגללה סיפרתי להם, שישאלו אותי מיהו אבי ומה שמו. ועניתי בשלווה ובנחת, אך בקול ברור וחזק, אתם כבר מכירים אותו, קול שהיה מהדהד באולמות ההרצאות באם.איי.טי, 'סרסור נסראללה.' 

"הייתם צריכים להיות איתי ולשמוע את הדממה שהשתררה שם. כמו שכתוב במקרא שלכם, 'קול דממה דקה'. עד שמישהו שאל, 'איך אמרת שמו?' ואמרתי שוב, שלֵו וברור כמקודם, 'סרסור נסראללה,' והוספתי, 'האמת, רוב היפואים מכירים אותו בשם אבו יוסוף. אתם יודעים שאצלנו הערבים המוסלמים' – שלא יהיה מקום לספק אצלם אמרתי גם ערבי וגם מוסלמי, כמו הפתגם שלכם, 'ברחל בתך הקטנה' – 'נוהגים לקרוא לאבא על שם בנו הבכור. אז אני, אם לא ידעתם עד היום, לא סתם חזרתי לגור כאן, אני נולדתי כאן ביפו, כמעט שישים ואחת שנים עברו מאז, ההורים שלי, שני אחים ושתי אחיות שלי גרים גם כן ביפו, ושם הולדתי הוא יוסוף נסראללה. בגיל שמונה עשרה נסעתי לארצות הברית ונראה לי שמה שקרה לי שם ידוע לכם פחות או יותר. אני בחרתי לשנות את השם אבל הוא לא.'

"וכאן בחרתי לעצור. הרגשתי שכל מילה נוספת רק תגרע ממה שרציתי להשיג."

"מה נגמר עם השכנים?" התעניין יהודה.

"הם גמגמו משהו ברוח המתנגדים שהתנגדו לפני שידעו מיהו אבי. מובן שלא הסכימו ואני הודיתי להם בנימוס, אמרתי שאני מבין ועזבתי לפניהם. מאז, כשאני נתקל בשכן, אמנם אנחנו מברכים איש את רעהו לשלום, אבל המבט שלהם בעיניים, המבט הנבוך, עושה לי ממש טוב."

"ומה עם השלט המואר לאביך?" שאל גד, "הרי לא תשכנע אותנו שעם כל זה שרצית לשגע את השכנים היהודים שלך, לא רצית לגרום לאביך שמחה עם הרעיון היפה שלך," השלים אשר.

"האמת," אמר יוסוף, "זה לא היה גורם כל שמחה לאבי. לי זה היה אתגר ועניין לעסוק בו כמהנדס חשמל בדימוס."

"מה כן יגרום לאביך שמחה?" שאל ראובן. 

"מכוניות," ענה יוסוף בלי לחשוב הרבה. "תן לו לטפל במצבר או באלטרנטור או במערכת הפנסים או בתיבת הפיוזים של מכונית, וככל שתהיה ישנה יותר כך ייטב, והוא בשמיים. עד היום הוא הולך לפעמים למוסך שבו עכשיו עובדים אחיי ומנסה לעזור, לעבוד. מה שקורה באמת זה שהוא משגע אותם ומפריע להם, אבל בגלל כבוד האב הם לא מסלקים אותו משם. התופעה הזו, לדעתי, לא שונה אצל כל העמים.

"אם ככה, יש לי רעיון," אמר ראובן. "קח את אביך ביום הולדתו במכוניתך בחוצות יפו, תגרום שאיזה פיוז יישרף, משהו שאתה בטוח שהוא יוכל לתקן, תעמיד פנים שעם כל התארים שלך בחשמל ואלקטרוניקה אתה אובד עצות, תן לו לתקן את הבעיה, והוא, כמו שאמרת, יהיה בשמיים." 

יוסוף, אחרי שהקשיב לדבריו ושקל אותם בכובד ראש, אמר, "רעיון נפלא. רק שיש בעיה אחת. לאבא שלי כבר אין מושג במכוניות של היום עם כל השכלולים שלהן. כדי ליישם את מה שאמרת אני צריך מכונית מלפני שלושים שנה, אפילו יותר." 

"יש לי חבר," אמר יהודה, "שהוא חבר במועדון של אספני מכוניות עתיקות. לו עצמו יש מכונית אמריקאית, שברולט, לא זוכר בדיוק איזה דגם, אבל כזו עם כנפיים. אני יודע ששנת הייצור שלה היא 1958. היא בצבע ורוד מזעזע, אבל אפילו שריטה אין עליה. אני אשכנע אותו לתרום אותה לכמה שעות למטרה הזו. רק תתכנן תקלה כזו שלא תגרום באמת נזק לאוטו." 

"אל תדאג," הרגיע אותו יוסוף, "במכוניות האמריקאיות מהשנים האלה אבי מומחה מאין כמותו. תגיד לחבר שלך שאני עומד על כך שאשלם לו אלף דולר, ושלא יתווכח איתי שזה הרבה, תמורת חצי יום שאשכור ממנו את הרכב, וכמובן, אני אחראי לכול."

 
ככל שחשב על מה שעומד לקרות, התרחב לבו מרוב שמחה כי ידע עד כמה אביו יהיה מאושר, הן מהנסיעה בשדרות ירושלים במכונית אמריקאית ישנה עם כנפיים בצבע ורוד מזעזע, והן מהעובדה שהוא יצליח לאתר ולתקן תקלה פשוטה במערכת החשמל שדממה את המכונית ובנו, הפרופסור, ייכשל מלתקנה ויזדקק לשירותו של אביו.

"אני גם מציע," הוסיף נפתלי, "שתקיפו את המכונית בסרטים ובלונים, כמו שעושים עבור חתן וכלה, ותכתבו על הסרטים, 'סרסור נסראללה בן שמונים וחמש, יום הולדת שמח,' או משהו כזה. גדול, ממש גדול השם הזה, סרסור נסראללה, מתגלגל יפה על הלשון, אולי אני אאמץ לי אותו ככינוי נוסף."

ביום שישי בעשר בבוקר התקיימה הנסיעה בשדרות ירושלים ביפו.

יוסוף נהג, אביו ואמו ישבו כמו חתן וכלה מאחור, השברולט משנת 1958 בצבע ורוד מזעזע קושטה בבלונים ובסרט משי כחולים ועל שלט גדול נכתב באותיות צהובות, "סרסור נסראללה בן 85, עד 120". היו לא מעט ויכוחים בנוגע לנוסח הברכה, עד שהגיעו להסכמה.

לפניהם נסעו בוואן של לוי, ראובן, שמעון, לוי, יששכר וזבולון, שהועלה מכיסא הגלגלים שלו שקופל והוכנס גם הוא לוואן, ומאחורי כנפי השברולט נסע דן ברכבו המפואר. בספסל האחורי במכוניתו ישבו גד ואשר קטני הגוף, ויהודה גדל הגוף, שאילץ אותם להצטמק עוד יותר כדי לרווח לו מקום.

במושב שלצדו ישב נפתלי, שבמהלך הנסיעה ביקש מדן לפתוח את גג השמש בוולבו שלו, התרומם במלוא הדרו, ופיזר פרחים שהכין קודם, ברחוב הראשי כשהוא מנעים בקולו העמוק, "הפי ברת'דיי סרסור, הפי ברת'דיי סרסור, הפי ברת'דיי נסראללה, יש לך שם אחלה."

להפתעתם, או אולי לאכזבתם, הם לא משכו תשומת לב רבה, שלא לדבר על כך שאף אחד לא השמיע קריאות גנאי או נאצה נגד הערבי הקשיש החוגג את יום הולדתו. נראה שכל מי שצפה בהם חשב שהם חלק מסרט שמסריטים. ואז הגיע הזמן שיוסוף היה צריך לעצור בטענה שהרכב לא נוסע, להרים את מכסה המנוע, לשחרר פלאג, לקרוא לאביו לעזרה ולתת לו את הכבוד לתקן תקלה במכונית אמריקאית בעלת כנפיים משנת 1958 שבנו המהנדס הפרופסור אינו מצליח לפתור אותה.

ואכן, יוסוף גרם לקלאץ' להחליק כמה פעמים, גם ככה השברולט כבתה לו פעמיים במהלך הנסיעה כי הוא כבר כמה עשרות שנים לא נהג ברכב עם הילוכים ידניים, והמכונית כבתה, ויוסוף העמיד פנים כאילו אינו מסוגל להדליקה מחדש. אלא שאז השתבשה התוכנית כי יוסוף לא מצא את הכפתור שעליו למשוך כדי לפתוח את מכסה המנוע, ואם אביו יעזור לו עכשיו הוא לא יוכל ליזום תקלה.

אבא של יוסוף החל לגעור בבנו הבכור, פרופסור או לא פרופסור, הוא כעת ילד שעושה שטויות, ואמא שלו צעקה על אבא שלו שיפסיק להציק לילד, הוא יסתדר לבד גם בלי העצות שלו, ומאחור התחילו נהגים עצבניים לצפור לשיירת המכוניות המוזרה שנתקעה לה באמצע השדרה ביום שישי בבוקר חם ולח של אוגוסט, ונפתלי העצים את שירתו כדי לנסות ליצור אווירה של שמחה שתצנן את האווירה של האיבה שהתחילה להשתלט סביבם, ויהודה יצא החוצה מהוולבו של דן, מפגין את בריונותו כלפי הנהגים הרוטנים מאחוריהם, ואחרי שניגש ליוסוף לברר מה קרה ויוסוף לחש לו באוזן כי אינו מצליח לפתוח את מכסה המנוע, הוא התקשר בנייד לחבר שהשאיל לו את השברולט ושאל אותו כיצד פותחים את מכסה המנוע. החבר נכנס להיסטריה, כמו אם שהשאירה את ילדה אצל השכנה ומתבשרת עכשיו שילדה חטף משהו שנראה כמו דלקת בתוספתן, וצרח בטלפון שלא ייגעו בשום דבר כי הוא כבר מגיע למקום, בעצם ייקח לו חצי שעה לפחות, אבל שלא יעזו לנסות לעשות משהו בכוח לבבת עינו, חסר להם אם יקרה משהו ולו הקל שבקלים למכונית שלו. 

כולם יצאו מהמכוניות, מהוואן של לוי מקדימה ומהוולבו של דן מאחורה, ומפה לאוזן העבירו את השמועה שיוסוף אינו מצליח לפתוח את מכסה המנוע וכך משתבשת לה התוכנית המופלאה שהגו. ואז לוי אמר, "תנו לי לראות, גם לאבא שלי הייתה באותן שנים מכונית אמריקאית דומה ונהגתי בה מדי פעם." הוא ניגש לדלת הנהג הפתוחה, התכופף, גישש עד שמצא משהו למשוך בו, משך, ניגש למכסה המנוע, ניער אותו כמה פעמים עד שנפתח, וכל החבורה ניגשה לראות את המנוע של המכונית מלפני ארבעים ושלוש שנים והביעו התפעלות וניסו גם להביע ידענות שכנראה לא הייתה להם, ויהודה דחק בהם, "קדימה, תמשכו פלאג, עוד מעט החבר שלי מגיע לכאן וגומר עלינו אם הוא יראה את היקר לו מכול במצב כזה." 

יוסוף, כאות הוקרה ללוי, נתן לו למשוך את הכבל החשמלי. וכמו שתוכנן, הם קראו לסרסור נסראללה, שישב עדיין במכונית מאחור עם אשתו, שניהם כבר מזיעים ועצבניים, וכולם השמיעו אנחת רווחה כשהקשיש דידה על מקלו כדי להגיע אל מול מנוע השברולט. אחרי שרכן פנימה – כולם עצרו את נשימתם באותם רגעים, נושכים שפתיים ומצליחים שלא להתפתות ולא לרמוז לו היכן להביט ומהי בעצם התקלה – אמר, "השתחרר הפלאג." והוא הזדקף בשארית כוחותיו, הצביע במקלו אל אזור הפורענות, וכמו לפני למעלה מארבעים שנה פקד על בנו, "יוסוף, תכניס את הפלאג למקום," ויוסוף ציית, ולוי היה גם היחיד שהצליח להחזיר את מכסה המנוע למקומו, יהודה ערך סריקה קפדנית לוודא שאין שריטה או סימן אחר על פח המכונית, וכולם חזרו מאושרים למקומותיהם המקוריים והמשיכו במסע בשדרה.

והחבר של יהודה, בעל השברולט מ-1958 – הוא נתקע בפקקים. יהודה התקשר אליו והרגיע אותו שמאומה לא אירע למכונית היקרה שלו. חוץ מזה הוא צריך לקחת סיכון. יוסוף שילם לו אלף דולר עבור כמה שעות שימוש במכוניתו.

​