מהעבר השני של הכביש היתה חנות צעצועים. בחלון הראווה שכב על צידו אקורדיון קטן. אקורדיון צעצוע. העתק מושלם של אחד אמיתי. לפחות בעיניה. ומספיק גדול כדי שדובי ענק, מלך הדובים, ינגן בו. היא ראתה את האקורדיון בפעם הראשונה כששיחקה בגינה. מימינו הונחה בובה גדולה עטופה בצלופן. אולי מדברת. משמאלו – הדוב בָּאלו מ"ספר הג'ונגל", אפרפר עם בטן שמנמנה, שצחק אליה מהחלון. כאילו הוא רוצה לספר לה משהו מצחיק. עד לא מזמן אחז בָּאלו באקורדיון בשתי ידיו. כפותיו העצומות כיסו על הקלידים והכפתורים, והרצועות של הכלי השתלשלו מכתפיו. אבל לאחרונה הוטל האקורדיון על ערמת קש באמצע התצוגה, בין הדובי לבובה. אולי מישהו רצה את הדובי והתחרט. בטח תלשו את האקורדיון מידיו, ובזמן שמישהו או מישהי מיששו ודיגדגו את הדובי מעל הדלפק המואר, חיכה האקורדיון על הקש. כשהחזירו את הדובי, שוודאי התאכזב ששוב נזנח, כבר לא הושב האקורדיון לידיו. אולי הוא ניסה להזכיר למוכר, כששמט את ראשו לכיוון האקורדיון, אבל בדיוק באותו הרגע נכנס קונה לחנות ועניין האקורדיון נשכח. הדובי נותר כשמבטו מופנה למטה, לעבר האקורדיון המוטל,  והחיוך נמחק מפניו. 

את כל זה רק היא ראתה. גם את החושך שירד. את בָּאלו המושיט את ידיו כדי לאחוז באקורדיון בעדינות, מותח ומכווץ אותו. את האוויר הנשאב בקול אל המפוח כשהאקורדיון נמתח עד קצה גבול היכולת. את צליל הנשימה והעמוק שלו שמילא את חלל החנות, ואת קול האנחה כשהאקורדיון התכווץ. היא לא יכלה לדמיין את כפותיו של הדוב מכות בקלידים, לוחצות על הכפתורים. זה לא נראה לה אמיתי. אבל היא כן יכלה לדמיין איך בכל בוקר, עם עלות השחר, כשקרני השמש מציפות את חלון הראווה, באלו שומט מידיו את האקורדיון שבו אחז במהלך הלילה, ועיני הבובה שלו נעצמות.

היא היתה מקיפה את השכונה רק כדי לחלוף על פני החנות ולהביט באקורדיון. כשהיתה קרבה אליה, היא היתה מגבירה את צעדיה ומאמצת את עיניה למרחוק, מסוככת עליהן בידה כדי לא להסתנוור מקרני השמש שהשתקפו בזגוגית. כשעברה ליד החלון, נעלי הלק הכחולות שלה נקשו רגל-רגל, במקום-במקום. וככל שהאטה, אט-אט, כדי ליהנות, לדמיין, לזמזם לעצמה, כך פעם לבה פם-פם ושפתיה ציירו חיוך גדול. האקורדיון נראה בדיוק כמו זה של זיווה המנגנת. צבוע באדום בורדו מבריק מִלכּה עם קלידים שחור-לבן והמון כפתורים לבנים בצד השני. לפעמים היא היתה מצמידה את ידיה לחלון ומשאירה שם אחרי שהסתלקה טביעות אצבעות קטנות סביבו. שירגיש אותה.

"הוא ממש יפה. יותר יפה מפאזלים, יותר שווה מהדמקה, פי מאה יותר מבובה מדברת," אמרה פעם להוריה כשעמדו מול חלון הראווה. 

"זה סתם בזבוז כסף," אמר אבא שלה, "איזה צליל אפשר כבר להוציא מאקורדיון צעצוע קטן כזה? זה בטח נשמע נורא." ואז הוא גיחך, הוציא מן גיחחחחח ארוך ומלא רוק מהפה. "רק מטומטמים קונים דבר כזה. את, עדיף שתמשיכי להתאמן  בחלילית." 

היא בלעה רוק ויחד איתו את המילים שלא יצאו לה מהפה. משהו התכווץ באגרופים שלה, בפה שלה. דמעות הם לא יראו.

שנה אחר כך היא נתקלה בפעם הראשונה באקורדיון אמיתי. זה קרה כשהדודה שלה התחתנה. היא היתה בלונדינית עם עיניים כחולות כמו הבובה בחלון הראווה, אבל הרבה-הרבה-הרבה פחות יפה. היא גם היתה כל כך לבנה עד שבמשפחה צחקו עליה ואמרו שהיא מסנוורת את השמש. היא, האחיינית, לא כל כך הבינה למה זה מצחיק אותם, אבל חשה היטב בהקלה שהשתררה במשפחה אחרי שסוף-סוף חיתנו את הדודה. החתן המיועד הביא עור שזוף, עברית צברית – ואקורדיון מהפנימייה. בשבילה, ילדה בת עשר, זו היתה חתונה משמים. אפשר היה להניח שתתרגש מהשמלה, מהחופה, מההבטחה לאושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל היא התרגשה בעיקר מהאקורדיון. כמה הסתכלה עליו. וכשסוף-סוף הרשו לה, היא נגעה בו, ליטפה אותו, חשה במגעו הקריר, רפרפה על הכפתורים, חשה בקשיחות המפוח. היא הכי נהנתה לשוטט על הכפתורים. אלה שנכנסים לחורים בכל לחיצה. כל כך עדינים הם היו. ודווקא הם הוציאו קולות עמוקים ועבים, כמו כאלה שיוצאים מהלב. את הקלידים פחות אהבה. מה מיוחד בהם? יש כאלה בדיוק גם בפסנתר. בכל השאר פחדה לגעת ממש.

אם היה לה אקורדיון, אם רק היה לה, היא לא היתה עוזבת אותו לרגע. לא כמו הדוד שאף פעם לא ניגן עליו. איך זה ההגיוני שיש אקורדיון אבל לא מנגנים עליו? תמיד כשביקרה אצלם, הוא היה מוטל בתוך הקופסה שלו בחדר הנוסף. הריק. זה שהתמלא בבוא העת בצחוק של ירון התינוק. באחד הביקורים, כשכולם התפעלו מגרגוריו המריירים, היא חמקה למרפסת, אל מקום גלותו של האקורדיון, ועשתה בו כרצונה. הוציאה אותו מהקופסה, הרימה אותו בזהירות רבה והניחה אותו על ברכיה הגרומות. היא נהנתה מכובד המשקל שלו וחיבקה אותו. רצועות העור עטפו את הכתפיים שלה והיו ארוכות מדי. היא לא יכלה לסמוך עליהן שישמרו על יציבות הכלי, אז היא הצמידה את השוקיים שלה חזק-חזק, כאילו היא מנסה לעצור פיפי, ותמכה בכלי מלמטה. היה לו ריח של אבק מעורב בגעגוע. כמו של המגירה בבית של סבא וסבתא, שרק היא פתחה. המגע הקריר שלו שלח זרמים בין שוקיה. תחושה שלא הכירה קודם. תחושה שעשתה לה עור ברווז וגרמה לה להתכווץ. תחושה ששמרה רק לעצמה מבלי שהבינה למה. כאילו מדובר במשהו אסור. 

היא כיווצה את המפוח כשהיא לבד – לאט-לאט, בשקט-בשקט, כדי שההורים והדודים ששיחקו  עם ירוני לא ישמעו אותה. פעם אחת אחד מהם פתח את בדלת המרפסת כדי לקרוא לה לאכול, והיא זינקה מהכיסא כשאקורדיון עליה. הוא כמעט עף. מאז הקפידה לסובב את המנעול בשקט שלא ישמעו בזמן שהיא עם הכלי. 

הוויברציה לא היתה מוכרת אבל ככל שחשה אותה יותר כך רצתה לנסות שוב ושוב את המתיחה והכיווץ, עד שהנשימה שלה התקצרה והיא נשמה מהר-מהר וטוב-טוב, עוד ועוד, והיא ממש נבהלה. כשהורידה את האקורדיון מגופה על מנת להחזירו לקופסה, הוא גנח. פלט את כל האוויר שהצטבר בו. 

בהתחלה התאמנה בחדרה על תנועות של כיווץ ומתיחת המפוח, תוך נדנוד האגן מצד לצד כמו זיוה המנגנת משיעורי המוזיקה. אף פעם היא לא הבינה למה זיווה המנגנת מתנדנדת ככה, אבל כשניסתה לחקות אותה והאגן שלה התרכך ונהייה כמו פלסטלינה, הוא התחיל לזוז מעצמו, והמהירות והלחץ בין הרגליים התגברו, אז היא הבינה. אבל על הפנים של זיוה המנגנת לא ראו כלום ואילו היא – היא הרגישה חום כזה בפנים, כמו שקורה לה לפעמים כשמסתכלים עליה. היא היתה מחכה שההרגשה הזאת תעבור מעליה כמו גל, לפני שיצאה מהחדר. שלא ישאלו אותה מה קרה לה. 

עם הזמן, בביקורים אצל הדודים, היא הצליחה להוציא רצף של צלילים. גופה גדל והאקורדיון נהיה קל יותר. אבל את הזרם החם שבין רגליה המשיכה להרגיש בכל פעם שהניחה אותו על ברכיה. 

השנים חלפו והאקורדיון הוחלף בכלים אחרים. אבל לפעמים, בלי לדעת למה, הוא היה חוזר אליה בחלומות. באחד מהם הוא הוכנס למחסן קטן מניקל. היא נעמדה מולו וראתה את תווי גופה משתקפים במסגרתו. כשהוציאה אותו בזהירות גילתה חתך דק בין קפלי המפוח. היא הושיטה את אצבעה אליו, והתעוררה בכאב. כאילו היא נחתכה בידה. 

כשאהבות חדשות נכנסו לחייה, הערגה היתה שבה לדגדג בתוכה. היא היתה נזכרת בכפתורים שנכנסו ויצאו, בשחור-לבן שנחבטו בכריות האצבעות. היא היתה מדמיינת את כובדו של האקורדיון על ברכיה, כמו אז בבית הדודים, את האצבעות המגששות, ובייחוד את צליל היבבה שלו, אז, במרפסת, כשרֶטט המפוח עבר מהבטן לשוקיים ולאורך עמוד השדרה. גם את הבעירה בין רגליה לא שכחה. לכן כשהתאהבה, כשהתנשקה, כשנדלקה ונשרפה ואיבדה, תמיד שמעה את בכיו מנגן ברקע. למה? על זה לא ענתה. יש דברים שהיא משאירה רק לעצמה.

​