עצמי

היה אתה עצמך

 ולא מישהו אחר

הסר מסך מעליך

כי אין משהו אחר

אתה יחיד במינו

בכל דרך שבה תבחר

גם אם המשא כבד

בדרך בה תצעד

דרך קצרה ומפותלת

ארוכה ומתארכת

אל תתמהמה בתוך ההמון

אל תאבד מבטך בתוך המראות.

 

 

רוח קרירה נושבת אינה משמיעה קולה, שקטה ומרגיעה מלטפת את פניי, שערותיי 

ואני באיטיות נושמת לתוך ריאותיי אויר צלול ומשכר, כן חודש אלול התדפק בפתח לאחר

עונת הקיץ החמה הלוהטת  מזה שנים רבות עד כמה שזכורני , השעה 4.00 לפנות בוקר 

בשכונת הקטמונים בירושלים, רב התושבים עדיין ישנים, או אולי חלקם מנומנמים מנסים 

להתעורר לקראת עבודה של יום חדש, אך את קולו הצלול והטהור מפיו של יעקב שליח 

הציבור  של בית הכנסת נשמע היטב  בקוראו להתעוררות לעוד יום סליחות בחודש אלול, 

לקראת  ראש השנה, צליל קולו היה מיוחד ערב ,לאוזן נעים, מרגיע  והתמזג עם שעת בוקר 

מוקדמת.

התרגשות גדולה מפעמת בתוכי הן מתחושת הימים  הנוראים בחודש אלול, ימים אשר אנו 

עורכים חשבון נפש בינינו לבין עצמינו , לבין הסובבים אותנו חשבון המבטא תחושה של סדר  

וניקיון בנפש כל אחד ואחת. היקום אף הוא מתעורר וקרני השמש תיכף יבצבצו אף הן לקול 

קריאת ההתעוררות.

" מתחשק לי להמשיך לישון" אמרתי לעצמי , ככה ביני לביני בתוך הלב "אין לי חשק היום 

ללכת לבית הספר, דיי משעממם לי ולמען האמת משעמם לי שם מאוד. הייתי רוצה להישאר 

בבית," משכתי את השמיכה על ראשי התכסיתי ונרדמתי שוב. 

צינת הבוקר  חודרת מתוך חריץ קטן בחלון חדרי שאבי נהג להשאיר. היה נוהג לומר 

"סירקולציה, אויר נקי זה חשוב מאוד".

 

השעון צלצל השעה 7.00 קמתי בעצלתיים ניגשתי לשירותים לרחוץ פניי  , לסרק שיערי  

להתארגן לעוד יום בבית ספר שלימודים לא באמת עניינו או ריגשו אותי, בעודי מרימה ראשי 

לכיוון המראה בטרם ניגבתי את פניי הרטובים ומה אני רואה? "אמא" צעקתי , אמי לשמע 

הצעקות ניגשה במהירות  ושואלת " מה קרה? מדוע את צועקת" ? ומיד  השתתקה 

כשראתה שפניי מכוסות בנקודות אדומות .

בעודה  מסתכלת ובוחנת את ידיי, בטני ושאר חלקי גופי , קבעה בטון מידי " מיד ניגש לרופא 

יש לך אדמת" . 

אני עומדת מול המראה מתגרדת מסתכלת בעיניים סקרניות מבוהלות  לא רק על הנקודות

האדומות שנקראות אדמת , אלא על אותה מחשבה שעלתה במוחי , הרי לא רציתי ללכת 

לבית הספר והתזמון היה בזמן, כך באמת לא אוכל ללכת לבית הספר?  

" מישהו כאן שמע את בקשתי" ? תמוהה בעיניי.

 

אמא ואני מיהרנו לגשת לרופאה ואכן היא קבעה זו אדמת ואין ללכת לבית הספר לפחות 

שבוע,, " זה מדבק אמרה  הרופאה , עליך להשגיח אמא יקרה ".

יצאנו מבית המרקחת לכיוון הבית כשבידנו משחה לאדמת שאמא רכשה .

 

סמינר בית יעקב זה בית הספר דתי לבנות שם למדתי,  המרחק מהבית לבית הספר היה 

מרחק של שישה קילומטרים , נסעתי באוטובוס בכל  יום.

נהגתי לבחור מקום ישיבה ספסל קרוב לחלון, דרכו ראיתי את הציפורים מצייצות, השמש 

הזורחת ובעונת חורף נהניתי מקרני השמש החמימות והמלטפת.

 את שנות לימודיי בבית הספר ביליתי בחקירת הטבע, נהגתי להתבונן בשמש העגולה 

הזהובה, העננים המשנות צורתם לפי עונות שנה, השמים הכחולים ואיך ציפורים מלקטות  

כל פירור על המדרכה כדי להתקיים.

והיקום? תהיתי לעצמי, מי זה שאחראי על כל התנועות , הסיבות והשינויים?

 

שמחתי על העובדה שאני נשארת עם אמא  בבית. 

אמא מפנקת  מרעיפה עלי חם ובעיקר הרבה אוכל, בעיקר מזין ולא שוכחת לומר בכל פעם 

"תאכלי זה בריא",  הכול היה זמין ומוגש באהבה ובחיבוק וכמובן איני מסרבת לעוגיות  שאני 

הכי אוהבת עוגיות ריבה אדומה.

 

בזמן שאני בבית ונהנית מפינוק של אמא , חושבת על חברתי הטובה לאה שגרה בעיר חיפה.

לאה היא קרובת משפחה של שכנתינו בקומה הראשונה המבקרת אצלם בכל קיץ, ככה 

הכרתי אותה, אנחנו מבלות יחד שבועיים בשנה, במהלך השנה מדברות בטלפון אך לעיתים 

רחוקות , אבא אומר שמחיר שיחת טלפון יקר ויש לקצר בשיחה. 

מזמן לא דיברתי איתה כל כך התגעגעתי אליה , חשבתי על חופשות הקיץ שהייתה מגיעה  

לירושלים והיינו יושבות שעות על גבי שעות בלספר חוויות ,מתעדכנות על חברים 

חדשים, על קניות בגדים ושאר אירועים המעסיקים ילדות בגילי כן, ועוד משהו מודדות 

שמלות של אחיותיי הגדולות ממני בסתר.

 

חיוך עולה על פני בשל הזיכרונות האלה ולרגע צלצול הטלפון קוטע את מחשבותיי  ,

רצה לטלפון "הלו" אני אומרת, ומעבר לקו "היי זו לאה מה שלומך?" חשבתי עליך בימים 

האחרונים ורוצה לספר לך שאגיע לירושלים לאירוע משפחתי, לאחי יש בר מצווה אנו עורכים 

את חגיגה בכותל המערבי". 

 

לבי פעם בחוזקה מהתרגשות לשמוע חברה כה קרובה אך התרגשות זו התפוגגה במהירות, 

נחתה עלי תחושה כבדה , לא מובנת לא ברורה תחושת מועקה שאיני יודעת להגדירה  , 

"רגע ",אמרתי ומנסה לנתח את המצב הרגשי ברמת ההבנה שלי  כי מצד אחד אני שמחה 

ומצד שני , איך זה קרה שוב?  חשבתי על חברתי   והתקשרה אלי, השיחה הסתיימה ואני 

נעמדת מנסה לעכל את הרגע הזה לחבר אותו עם הבקשה שביקשתי לפני כמה ימים לא 

ללכת לבית הספר ונעניתי. 

זה לא יכול להיות ? מה קורה כאן?

מי האחראי לכל הארגון האירועים , ולסדר שהדברים מתבצעים, יש איזו הנהגה עליונה 

שאיני מכירה ששולטת בכל הנעשה? ממש בכל פרט ופרט ,היכן השליטה שלי במציאות חיי 

תתבטא?

אין ספק שאירועים מסוג זה מטרידים את מנוחתי, ואם נוסיף לכך את אופיי המסוקרן שלא 

חדל מלחקור כיצד פועלים עלינו כוחות מחוץ לשליטתנו? וכדי לבחון זאת החלטתי להחיל 

מתן פקודות  ציווי ולבדוק את הנושא מקרוב .

להבין יותר ויותר , הבנה זו מהווה עבורה ארגז כלים לנתח מצבים ולפשטם, ילדה  סקרנית 

ספקנית  חוקרת  את הגורם הראשוני , השתוקקתי לקבל תשובות עם הגיון ברור.

בעודי עוקבת אחר אירועים משתנים מבקשת בקשה ברורה ובקול רם .

"אני רוצה בעוד שעה ולכל הפחות עד 24 שעות יהיו לי אופנים  בצבע ורוד . הבקשה הייתה 

ברורה ומפורטת.

חכיתי......וחיכיתיייי  

לא היו אופניים. 

רגע מה קורה כאן ? אני לא מבינה הרי זכורה ההתרגשות  מפעמים קודמות   שבקשותיי 

נענו, כמו לא ללכת לבית הספר , לפגוש חברה שמזמן לא התראינו  אז מה קורה עכשיו, 

תחושת בלבול ורצון עז יותר ונחוש יותר לפצח תעלומה זו, נזכרתי באמירה של סבא שלי 

שהיה ידוע בקהילת עדת יהודי סוריה כמקובל גדול, המגיע לפתרונות של מצבים מסובכים 

בקלות וכך הוא אמר " כוחו של הסוד , בפיצוחו ". 

להגיע לתשובה, להבין איך הדברים עובדים בעולם,  האם יש הבדל בבקשות? 

בסוג הבקשה ? בזמן הבקשה ?

אני מבינה שיש חוקים בעולם, למדתי על כך בבית הספר זה אחד מן הנושאים בבית הספר 

שהתעמקתי , הפנמתי והמשכתי לחקור כמו למשל חוק כוח המשיכה.

יש גם את חוק האהבה ונתינה שניהם קשורים יחד, חוק ערבות הדדית בין שני אנשים .

למדתי שגם האגו המתפתח אצל כל אדם יש לו חוקים קבועים משלו , פרט לעובדה ששייכת 

לכמות אגו, או ל"טיב" האגו המשתנה מאדם לאדם.    

 הטבע מתגלה במלא הדרו  אך משאיר את סודותיו אתו? הוא משחק איתנו? 

 

לא לימדו אותי על חוקים אלו ,

 

 

לבית הספר לא שמחתי ללכת , ואם כן החלטתי אז רק לחצאי ימים , אמא  כעסה עלי 

כמובן ומידי פעם שחררה אמירה  " בסוף לא יצא ממך כלום" , "את צריכה מקצוע כדי   

להתפרנס ולא לשבת להתבונן על הטבע ולחקור את מה שמובן".

אמא לא ידעה  שטבע בשבילי הוא לא מובן מאליו, , לפחות לדעת מי מנהיג אותו? 

את שאלותיי השארתי לעצמי , למרות שרציתי לשתף אותה במיוחד על חוויתי לגבי העץ 

הגבוהה שהיה ליד ביתנו  גובהו כיסה את מרפסתנו טיפס לגובה של כ 20 מטר ובכל יום 

הרגשתי את מצב רוחו עצוב או שמח, תחושה פנימית  הרגשת חיבור שאין לה הסבר מילולי.

לא העזרתי לספר לאף אחד, אך  רציתי להפריח בקול רם את שאלותיי

מי אתה אלוקים?

מה אתה רוצה ממני? אם רק אדע, בוודאות בקשתך אמלא

 תכונות על טבעיות מתגלות לי, רמזים שנפשי משתוקקת לספר ואיני מוצאת את המילים 

המתאימות להסביר, ומי באמת יקשיב? או יאמין?  

בני האדם מאמינים  רק למראה עיניים  ולא למחשבה שהשתלשלה בתודעתי. 

 

המשכתי לטייל בשדות ירוקים רחבי ידיים , התבוננתי בכלניות האדומות, קראתי ספרי טבע 

כשבנות גילי קראו ספרי רומן, ויצאו לרקוד  במועדונים.

שנת לימודים האחרונה הסתיימה, חזרתי עם תעודה בינונית מאוד, לא הראיתי לאמא, והיא 

שמחה על עצם סיום 12 שנות לימוד וכך אמרה " יופי עכשיו תצאי לעבוד תרווחי כסף, 

הנה למדת מקצוע", " מקצוע?" עניתי " אני בכלל לאוהבת את המקצוע הזה, חשבונאות לא 

מדבר אלי" ,  " זה לא נשנה אם מדבר אליך החשוב מכל שיש לך מקצוע" זו הייתה 

תשובתה.

 

"רגע האמת הגיע" אמרתי לעצמי " אני צריכה כסף ללמוד להמשיך בחקירת היקום ותעלומתו 

ובשביל להמשיך לחקור אני זקוקה לכסף" .

גיחוך עלה על שפתיי " נו, אמא צודקת לגבי כסף, הכסף הוא חלק ממנגנוני בכוח שיש 

בטבע".

מצאתי עבודה .

השעון מצלצל, השעה 07.00  להתעורר ליום עבודה ובצעדים כבדים אני עושה דרכי 

למקלחת במים קרים שזורמים על ראשי לאורך הגוף ומצננים את מחשבותיי.

יומי הראשון בעבודה היה בתחום הבנקאות, הרבה מספרים הרבה ניירות פחות אנשים, וזמן 

לראות סביבה ירוקה, להרגיש את האויר הקר בבוקר לא היה, במקום  אויר קר היה 

מזגן, במקום ריחות פרחים היו ריחות של מדפסות וחותמות, המשכתי לעבוד להרוויח כסף, 

אמא מרוצה והלב נסגר.

עבדתי ושתקתי, האנשים היו נחמדים מאוד מנומסים עם רצון טוב לעזור.

יום רודף יום עבודה עם נוף זר , אך התמורה בסוף החודש עודדה את רוחי להמשיך כדי 

להגיע למקצוע שכה אהבתי , לחקור את הטבע האמיתי, את תחושת האנשים, האם הם 

באמת מאושרים??

האם האדם יגייס משאביו כדי לחיות חיים מאושרים? אולי  לא יודע אושר מהו?

האושר משתנה מאדם לאדם בעקבות אירועים, נסיבות מיוחדות?

מהיכן מגיעה תחושת אושר? מעבודה בלבד או שמה מרצון פנימי עמוק? לאדם יש את 

השליטה על מערכת תחושות והרגשות? מי שולט?

מטר של שאלות בעודי טובעת בים של מסמכים ניירות וחוזים.

אהבתי את האנשים, ובהפסקות קפה הרביתי לדבר, לשאול על מצבם הרגשי לגבי עבודה 

ושאר תחומים ההתקרבות  אליהם נעשתה חברית יותר, מצידם ,חשתי שאהבו לענות על 

שאלות שאינן קשורות לעסקי בנק וכספים, נושאיי עניינו אותם הכנסתי סוג של ריענון שלא 

הכירו. 

בהפסקות, היו העובדים שהרבו לדבר על מתחים בן עובדים בכירים ואינטריגות, על רמת 

השכר ודרגות של כל עובד ועובד. התמונה אאט אט מתחילה להתבהר לי, 

" יש פה אנשים המתחלקים לשני סוגים , סוג אחד טבוע בעבודה ואינו מתאמץ לחשוב מחוץ 

לקופסא שאולי יש דברים אחרים מלבד בנקאות? והחלק השני שמאוד מעוניין לשמוע לשאול 

שאלות על מהות ומשמעות החיים. מחכים לשמוע את השאלה הבאה שיוצאת מפי, את 

הכותרת הבאה שעליה אני אדבר.  האפרוריות ששוררת במקום העבודה יצרה עננה על 

ראשם, שאלותיי שנשאלו על  רגשות , מחשבות, טבע  וקונפליקטים  כמו קרני שמש שזרחו 

על פניהם, וצימאונם  גדל מהפסקה להפסקה. 

 

עבודתי בשעות ההפסקה שימשה  כקרקע פורייה  למימוש חקירותיי.

נרשמתי ללימודי התפתחות תודעתית וצמיחה רוחנית ובמקביל מדעי הרוח והחברה 

ובהמשך לימודי  אנרגיה קוונטית , זה היה קצה חוט להגיע לתשובות אותן חיפשתי, 

המשכתי ללמוד את לימודי פילוסופית המזרח והספרייה הפרטית שלי גדלה ונעשתה גדושה 

בספרי מדע , טבע, דת ויהדות, ומתוך סנכרון של רעיונות הגדרות ותכנים , התחלתי לקבל 

תשובות, בתחילה הן עמומות, רחוקות " כדי להגיע לבהירות הדבר הנכון לעשות הינו לשאול 

שאלות" אמרתי לעצמי.

מידי יום הייתי מתייעצת עם עצמי  שואלת כחוקרת ועונה כמשיבה להגיע למקום המדויק. 

כל יום  חדש הגיע לסיומו מהר מאוד, לימודים , עבודה ובעיקר לשבת בהפסקות עם 

העובדים על כוס קפה ולדון בשאלת הקיום כאשר אני מרחיבה מתוך מידע חדש , מרוכז יותר 

מסונכרן מספרי המדע ובעיקר הפילוסופיה, העובדים חיכו בקוצר רוח לשעת  ההפסקה, 

דברו סיפרו ושיתפו את בעיותיהם, מבחינתם הפסקה זה לא רק עניין של קפה אלא סקרנות 

שממתינה להתמלא, לקבל תשובות על רגשות המתחוללים בתוכם, ליצור סדר ולתת מזור 

לליבם.

עיניהם התרחבו לנוכח תכנים שמעולם לא שמעו שאלו שאלות, עניתי תשובות מעולמות תוכן 

שונים שלא הכירו , העלו בעיות רגשיות קונפליקטים פנימיים ובעיות ביחסים בינאישיים, 

וקבלו מענה. 

וכך ממשיכה ללמוד  לעבוד ולשבת עם העובדים בהפסקות זה הפך לשגרה , מעין כיתת 

לימוד ספונטנית המצפים לה בכל יום. 

העובדים שהכרתי בתחילת עבודתי הם לא אותם עובדים שהיום אני מכירה 

" נעשיתם קלילים ועליזים ,כמו שמש זורחת " אמרתי להם באחת ההפסקות  וצחוק מתגלגל 

  נשמע מפיהם, המשכנו ללגום קפה ולדבר.

 

 

מכנה משותף לנו לכל בני האנוש  נקרא " רצון" רצון להיות נאהב, מאושר, להיות בסביבה 

תומכת להיות מצליח, עשיר מקובל ולמצא חן בעיני אנשים. 

אותו רצון חזק שפועם בקרבנו , בכל אדם הנמצא על כדור הארץ ממזרח ומערב אינו 

פוסח על אף פילוסופיה  או תרבות הוא המניע אותנו לחיים בלעדיו איננו קיימים, ומצאתי 

שתכונה הנמצאת ברצון עצמו היא, שהרצון אינו ימלא ייעודו אם יחסמו את דרכו, או שכופפו 

אותו . גילוי זה שימח אותי.

כבני אדם שווים כולנו, עם רצון אחד נולדנו , רצון לקבל להנות ,מושג דתי יהודי המופיע 

בספרי הקבלה היהודית. 

אנו שייכים לעולם בלתי מוגבל, עולם של מחשבה  דמיון והרגשה , ההגבלה היחידה היא 

האדם העשוי מחומר וכאן ישנו מרכז הקונפליקט אצל האדם בכל תחומי חייו, המוגבל נפגש 

עם הבלתי מוגבל, לעיתים הרצון נפגש עם מציאות שאיננו מסכימים על כך.

אז מי הוא המהרהר בתוכנו, שואל שאלות חושב, מסיק מסקנות ומשיב לעצמו,?

אם לא הרוח הפועמת בקרבנו , אותו חלק הגבוה מאיתנו, האינסופי , אחראי לתוצאות 

הנקראות בדרכנו.

תגלית זו חיזקה אותי והסירה שאלות לגבי ניהול הייקום.

 

 

 

 למחרת הגעתי לעבודה הכנתי את כוס הקפה שלי לגמתי אותו בישיבה על המדשאה 

הקרובה לבניין יחד עם החברים לעבודה. 

השמש זרחה בפנינו ובנפשנו , ושם על המדשאה שאלות נערמות ונענות, טיפולים רגשיים 

ואנרגטיים נעשים בשמחה  על ידי ובתחושת אחריות וכבוד לחלק הגבוהה מאיתנו , 

אחד אחד  בתורו חש תחושת עליונות מרוממת , תחושה באמירת תודה ידיים פרושות כלפי 

מעלה ומלמול בקשה המופנית אף היא מעלה, חיוך רחב ניכר על פנים.

 

עד עצם היום הזה עורכת  שיחות וטיפולים אנרגטיים בטבע , כשהשמש זורחת וביום ענן 

מסתכלים על טיפות הגשם הדופקות על החלון ומזכירות לנו השמש בפתח.

פוגשת אנשים רגשות  ומחשבות, פנים מחייכות ורצון עז להעניק .

 

סדר

ואפשר שלא הכול יהיה בסדר, עדיין בסדר

היקום נברא מתוך אי סדר

קולות נשמעים ללא עוררין

ולאחר דממה ושקט לחלוטין

זה הסדר שנקבע, זה הטבע שנטמע

אנו כבני אדם נוטים לומר, בסדר, בלי נדר...

אך מחכים למשהו שיכיל את הנדר

אין חדש מלבד הימים שצועדים ברגל

למה בדיוק התכוונו?

האם לחוסר פנימי שמכונן

או שמא לביטחון העצמי שחסר?

בסופו של דבר

הספק, הוא שמאיץ אותנו לכיוון המחר.

​