בפעם הראשונה ראו אותה הבאים ל'ניחום אבלים' כשישבה בנינוחות מתפנקת, כמעט 'בעל-ביתית', על שטיח הכניסה שמחוץ לדלת הפתוחה למבקרים. לא נכנסה. אפילו לא ניסתה. התיישבה בחוץ, מעמידה פני מנומנמת תוך שהיא סוקרת את פני האורחים בענין רב. היא לא הגיעה ביום ה'שבעה' הראשון, כי אז מישהו כבר היה דואג לסלק אותה מיד. הגיעה איפשהו באמצע, כשזרם המבקרים הפך דליל יותר, ואלה שהגיעו כבר נאלצו להרים רגל ולעבור מעליה.

היתה יפה. מנומרת. עם איזו ארומה פראית מהולה באלגנטיות נון-שלאנטית. בדיוק כמו שהיתה המנוחה - חשב האלמן האבל כשהבחין בה לראשונה, מבליע חיוך.  זה היה הרגע היחיד מאז ההלוויה, שהרגיש באמת מנוחם.

כל מי שנכנס לדירה, תוך דילוג מעל החתולה, העיר שצריך לסלק אותה משם. ולמה הוא בכלל מרשה לה להשאר. הוא חייך לעצמו, בלב. שלא יראו חלילה שפתאם לאלמן הטרי קל מידי בחיים. נאנח - כמו שצריך, מידי פעם הזיל דמעה במקום הנכון, במיוחד עם אלה שעלעלו באלבומים הישנים והעלו זכרונות. פה ושם גלגל עיניים לשמים למשמע דברי נחמה, כאומר לעצמו או לאורחים, שזה הגורל, וככה נגזר ובעצם אולי טוב שנגאלה סוף-סוף מיסוריה. וזרק מבט לדלת הפתוחה-קמעה. רק לוודא שהיא עוד שם. ורווח לו.

בערב, כשאחרוני המנחמים היו מעבר לדלת הדירה, היה בודק שאף אחד לא רואה ומכניס אותה פנימה, פותח לה קופסת טונה במים, כמו שידע שהמנוחה, אוהבת, ולעצמו פתח קופסת שעועית ברוטב עגבניות, וטוסט חרוך לצידה. הניח לה קערית מים טריים ולעצמו פתח בקבוק בירה 'סטלה', שכמו תמיד, במרבית שנות נישואיהם, ברגע שעשה זאת שמע בראשו את מרלון ברנדו זועק מנהמת ליבו: 'סטל-לה'! וזרק לעברה חיוך שובבי כמי שיודעת בדיוק במה דברים אמורים. בדיחה פנימית שלהם.

הם סעדו את ליבם בנעימות רוגעת. המנוחה המנומרת והאלמן, ליד שולחן האוכל הקטן במטבח, תוך שהוא מלטף את גבה המתקמר למגעו, בגרגור מתפנק. כמו זוג ותיק ונינוח, שבע-שנים משותפות, שלימדו אותו שבסוף בסוף מה שחשוב באמת זה לדעת לשתוק ביחד. וגם: ללמוד להנות מזה. אפשר היה לראות ששניהם נהנים מערב משפחתי, למרות שלא היה מי שיראה את התמונה הזוגית הזאת, וטוב שכך. אם רק היו יודעים...

איש גם לא ידע שאותו טקס אינטימי של ארוחה זוגית - התרחש במהלך אותו שבוע, גם מוקדם מאד בבוקר, רק במהדורה מקוצרת, בלי ה'סמול טוק', כי לא היה זמן לזה והיא מיהרה מיד לשטיח שמחוץ לדלת  - לקבל את פני המנחמים. 

אבל בערב זה היה הסיפור שלהם. כשהיא היתה מסיימת את ארוחת הערב שלה, תמיד לפניו, היתה מתלקקת בקפידה ואז מעכסת לסלון, מזנקת לכורסא שעליה ישב האלמן הטרי דרך קבע, עוד מהימים שלפני הנחת איצטלת ה'אלמן' על כתפיו, ומחכה שיצטרף ויפנה לה מקום על ברכיו. כשישבו היתה מביטה לו לתוך העיניים, כמחכה שיפתח בשיחה. כמו תמיד ב-42 השנים האחרונות, כשעוד היתה בחיים והיתה אשתו. והוא לא אכזב. כל כך צפוי היה.

קודם כל סיפר לה, כאילו לא ראתה בעצמה, על השכנה מלמטה. מקומת הקרקע. הצעירה המתחרדת שטרחה ובאה לנחמו, כי הרי מדובר במצווה וזה דבר שאסור לפספס. בעלה האברך הגיע להלוויה. היא היתה עסוקה בעבודה ולא הספיקה לקיים את המצווה במועדה.

תוך ליטוף הגב הקטיפתי, המתקמר תחת ידו, סיפר איך נזהר בנגיעה ולא לחץ לה יד, כמו שעשה עם כל האחרים, וכשאמרה לו ה'מתחזקת', בעיניים נוגות, 'בבנין ציון וירושלים תנוחמו' - תלה בה מבט תמה כאומר: מה לי ולירושלים, ואת ציון ממילא בונים גם בלי לשאול אותי, ומבחינתי אין בזה כל נחמה. 

אבל לא אמר דבר. הסתפק בהנהון ראש. אחר כך אמרה לו, כמעט בלחש: 'החתולה... זה סימן לא טוב. אסור'. והוא החזיר לה בלחש: 'למי זה סימן לא טוב? לך? בשבילי זה סימן מצויין. ממש סימן משמים'. נדהמת מהתשובה הלא-צפויה, שנדמתה לה כחילול השם, האדימה מעט ולחשה: 'אל תגיד ככה. לא טוב'. והוסיפה:' אין אדם נתפס בשעת צערו', והפנתה פניה, כמחפשת מקלט, לעבר השכנה, האלמנה-הותיקה שגרה בקומה השניה בדלת מולו, שישבה כמו בכל בוקר במהלך 'השבעה', על אחד הכסאות בסלון שלו, כשבידה עוגיה, מהמגש העמוס שהביאה בכל יום והניחה על שולחן התקרובת הצנועה-משהו. אחרי כרבע שעה הרגישה המתחרדת שמיצתה את המצווה, חצתה את הסלון בדרכה לדלת באומרה לאלמן 'שנזכה כולנו לחזות בביאת המשיח' והוסיפה בחצי פה:  'שלא תדע עוד צער'. הוא הודה לה ובליבו חשב: 'למה לעזאזל אומרים את זה ולמי? ומה באמת יקרה עם בוא המשיח?! מה יעשו כל המאמינים עם הכמויות הבלתי נסבלות של מתים שפתאם ייתדפקו על דלתותיהם ויבקשו לפנות להם חדר?! הרי הם רוצים את מתיהם 'בצלמו ובדמותו', וזה פשוט לא יילך!' 

והמשיך לדבר ולספר לה, לחתולה המתפנקת שלו. אשת חיקו הנצחית. "נו? מה את אומרת על אלה שבאו היום? החברים מהעבודה שלי. וגם מכרים ממשרדי ביטוח אחרים, אלה שעבדתי מולם והתיידדנו במשך השנים. יפה מצידם שטרחו ובאו. עבר בסדר, לא?" - שאל יותר משדיבר, והפעם גם הקשה, דבר די נדיר אצלו: "למה בעצם באת פתאם? לא שאני חלילה מתלונן, אבל מרוב אנשים עוד לא הספקתי להתגעגע וכבר את פה, שוב". ומיד חשב לעצמו, מה אני שואל עכשו שאלות כמו אידיוט. מי שישמע מה מתרוצץ לי בראש - יחשוב שהשתגעתי לגמרי, וכבר ב'שבעה'.

"ומה? שאשאיר אותך לבד?" שמע אותה עונה-שואלת, כששמץ פליאה בעיני החתול הנמריות שלה, "הרי הבטחתי נכון?"

ברגע הראשון היה בטוח שירד מהפסים אבל מיד התעשת וחייך לעצמו באנחת רווחה. 'ידעתי! מהרגע הראשון ידעתי!'.

"לא התכוונתי לשום דבר רע"- מיהר להשיב לה והוסיף: "נכון שכל החיים הבטחת שלא תשאירי אותי לבד, אבל בכל זאת, כבר באמצע ה'שבעה', מה בער לך?"

"הבטחתי או לא הבטחתי? הבטחות מקיימים!" - חזרה ושנתה, ממש כמו שעשתה כל חייהם המשותפים.

"נכון" - ענה והמשיך גם הוא להקשות - "ובכל זאת, למה כל כך מהר? קרה משהו שאני צריך לדעת?" בשלב זה כבר ידע בוודאות שהוא שומע את קולה המיוחד, קול האלט העמוק שנילוותה לו צרידות עישון כבד של שנים, די סקסית יש לומר, תוך שהוא נזכר כי נגבה ממנה מלוא המחיר, בתוספת מע"מ, בצורת סרטן ריאות. האמת היא שזה נראה לו לגמרי טבעי שהיא פה, על ברכיו, והם משוחחים. בראש, בלב, בפה – העיקר שמתנהל דיאלוג.

"האמת היא שתכננתי לחכות ל'שלושים' עד לביקור הראשון, ורק אז לבדוק איך אתה מסתדר. הייתי כבר בדרך למעלה ואיכשהו יצא שכל המחזור שלי, של הז"לים הטריים, קבל את המסלול העוקף, זה שעובר ממש בסביבה שלנו. נו, אז הצצתי למטה. איך לא? ומה אני אגיד - נעשה לי חושך בעיניים כשראיתי מה קורה אצלך,  עם כל ציידות-האלמנים"- ענתה לו בחמיצות-מה והמשיכה - "ומה חשבת, שאשאיר אותך לבד להתמודד עם כל אלה? לא ראית כמה אלמנות וגרושות מהשכונה, ובעצם מכל העיר, הגיעו פתאם לנחם אותך?! אפילו רווקה אחת זיהיתי, ובכלל לא מהאזור שלנו! שמעה, טרחה, והגיעה. אתה בקושי הכרת אותן כשאני הייתי בחיים והנה אני רואה איך אתה מדבר בנחמדות עם כולן, לוחץ יד בחמימות, מציע כיבוד, מתעניין! נו באמת! הרי אין לך מושג מי הן. ואתה עוד שואל למה הגעתי כל כך מהר?! כדי להשגיח עליך, שלא תיפול בידיים הלא-נכונות". ונזכר שאל השכנה שממול, האלמנה-המתמידה המתייצבת אצלו בכל בוקר, תמיד מצטרפות מאוחר יותר, שתי נשים נוספות, לא תמיד אותן שתיים, לשיחה ערה תוך הפניות מבט לאלמן הטרי. זכר אותן במעומעם מהשכונה וסבר  שכנראה הכירו את המנוחה. עכשיו נזכר גם שתמיד בטרם לכתן הן לוחצות את כף ידו בחום, בשתי ידיהן, ואומרות: 'כמה חבל. היא תחסר לנו'. ומשהות ידיהן רגע נוסף ואומרות בלחש: 'אנחנו פה בשבילך. אם אתה צריך משהו- אל תהסס'. עד לרגע זה לא נתן דעתו לכך. והאמת? גם עכשו זה לא נראה לו משהו שצריך להתעכב עליו. 

"אבל על מה את מדברת? זה הכל עוד כל כך טרי. מוקדם מידי. מי חושב על זה בכלל?! מחר בבוקר עולים לקבר שלך ואחר כך נעלה ב'שלושים' לגילוי המציבה. ומיקי שלנו חוזר מחרתיים לאמריקה, שתמיד מחכה לו. ממהר לעבודה שלו באוניברסיטה, לאשתו האמריקאית ולילדים האמריקאים שלו, הנכדים שלנו שבקושי ראינו. אבל יפה מצידו שהספיק להגיע להלוויה, נכון?!" – ניסה, בלא הצלחה, להסיט את הנושא לכיוון אחר.

היא לא נפלה בפח השקוף הזה. אמנם מתה אבל לא נולדה אתמול. "באמת עשה לנו טובה גדולה! הגיע לוודא שקוברים את אמא שלו. תגיד את האמת - בכה? הזיל דמעונת? אני די בספק. בטח בא לבדוק מה קורה עכשו עם הירושה. כל השבוע גר במלון, במקום בחדר הישן שלו, כי הוא לא מאמין בלשבת 'שבעה' על אמא שלו. אתה חושב שאני לא רואה שהוא קופץ לביקור יומי של שעה-שעתיים, כדי שהמנחמים יראו שגם הבן הגיע, וזהו. מספיק לו. שלא תעז לדבר איתו על שום ענייני כספים או דירה, אתה שומע? זה לא עניינו. ובכלל, כשכל הטרראם הזה של האבל ייגמר - דבר ראשון תעשה צוואה חדשה ובה ותוריש הכל ל'צער בעלי חיים'. אבל אם אתה מרגיש ממש נדיב אני מרשה לך לרשום הכל על שם שלושת הנכדים האמריקאים, שאנחנו בקושי מכירים ולא תמיד זוכרים את השמות האמריקאיים של כל אחד מהם. שיקבלו את חלקם  בגיל עשרים ואחת. למרות שגם הם בקושי מכירים אותנו. אולי ככה יזכרו.  או שאולי תעשה חצי להם וחצי ל'צער בעלי חיים'. כן. זה אולי יותר טוב. שיבין ה'בן-יוחיד' שלנו את הרמז" - עכשיו היא כבר באמת זעמה ואפשר היה לראות את שער פרוותה סומר כמו גם אניצי השפם וציפורניה שננעצו בברכיו.

"בסדר, בסדר, אל תתעצבני. זה לא שווה את הכעס שלך. תשמחי שאת כבר מעבר לזה"- הרגיע אותה כדרכו, כפי שעשה כל חייהם, תוך ליטוף גבה המתקמר בכמעט-היתרצות, ושוב ניסה להטות את השיחה לכיוונים אחרים - "תגידי, לחזור לעבודה כבר בשבוע הבא, או שעדיף לחכות חודש? זה ייראה יותר מכובד? שלא יגידו שאני ממהר מידי לחזור לחיים ולא נותן לעצמי זמן להתאבל על לכתך. ועוד משהו. את זוכרת שיש לי בערך עוד שנה וחצי לפנסיה הרשמית. את חושבת שכדאי לי לפרוש או להמשיך לעבוד, כדי שתהיה לי תעסוקה, סיבה לקום בבוקר, לפגוש את החברים במשרד, לנהל שיחות.  להרגיש שאולי באמת צריכים אותי ואת הניסיון שלי. מה דעתך?"

היא שתקה. המשיכה לגרגר על ברכיו, מידי פעם נושאת אליו את עיני השקד הנמריות, אלה שבגללן התאהב בה פעם, לפני המון זמן, כשהיו חיילים בני 21. הוא ליטף אותה, כמו תמיד  בסבלנות אין קץ כשכל ליטוף כזה גורם לו ולה, הנאה מצמררת. מתחיל למעלה, ברעמת הראש, בין העיניים הנעצמות בהנאה, יורד לאורך עמוד השדרה, לאט-לאט, מלטף את כל הגב בהרבה אהבה ותשומת לב, תוך שהוא מרגיש איך היא מתמתחת ומסתמררת,  מחכה להמשך, שידעה שיגיע. 

עכשיו המתין לתשובה. היה חשוב לו לשמוע אותה. את דעתה. כך עשה כל חייו, מרגע שנישאו לפני 42 שנה, בקבוץ נוה-עולש בו נולדו וגדלו שניהם. האהבה לא ניצתה בילדות אלא הרבה יותר מאוחר. היו הבזקי התעניינות בסוף התיכון אבל ה'קליק' האמיתי הגיע דווקא כששירתו בצבא, כל אחד במקום אחר, ונפגשו יום אחד בטרמפיאדה, מחפשים הסעה הביתה, לקיבוץ. מאז לא נפרדו וכשנתיים לאחר שהשתחררו- נישאו. כשביקשה לעזוב ולעבור לעיר, להותיר מאחור הורים מבוגרים, ממקימי הקיבוץ, כי רצתה ללמוד פיסיותראפיה,  ובעיקר רצתה להיות קרובה לתיאטראות ולתרבות של המרכז - הוא הסכים מיד. והם עברו, לרמת גן, לשיכון ותיקים – הכי קרוב שאפשר לתל אביב ובמחיר סביר דאז, והסתדרו, וכאן גידלו את בנם היחיד שנולד אחרי כמה נסיונות נפל,  ועודדו אותו לנצל את ההזדמנות כשקבל מילגה לדוקטורט באוניברסיטה נחשבת בארה"ב. רק לא שיערו שיעדיף להשאר שם ולהקים שם משפחה, שתהיה רחוקה מהוריו, ההולכים ומזדקנים. ועכשו, עם לכתה, האלמן הטרי נשאר לגמרי לבדו.

היא, המנוחה, היתה תמיד היכין  והבועז שלו, עמודי התמך של חייו שעליהם סמך את ידיו בכל יום ויום, והרגיש בטוח ומוגן ביניהם. תמיד חיכה למוצא פיה. למרות שהיה משכיל ממנה ונשא במשרה בכירה ומכניסה בהרבה מזו שהיא החזיקה בה בחייה, עד שחלתה , הוא העריץ את השכל הישר שלה, את חכמת חתולת-הרחוב שלה. נשא אותה על כפיים ואת דעותיה החשיב משל היו אורים ותומים.

לכן, כשאובחנה מחלתה, בשלב די מתקדם יש לומר, (כי המנוחה, אז בפוטנציה, סירבה כל הזמן ללכת להיבדק ) – היא הקשיבה  ל'תכניות הטיפול' המוצעות, והסכימה לסיבוב ראשון  של סדרת הקרנות יומיות בתוספת כימו פעם בשבוע. בתום הסבב הזה תוצאות ה-PET CT היו עגומות למדי, בלשון המעטה, אך הרופאים לא אמרו נואש והציעו תכנית נוספת, אינטנסיבית יותר, של כימו.  כשהססה הוא ביקש והיא הסכימה. הפעם כבר איבדה את שערה. תלתל אחרי תלתל נשארו על הכרית, בכל בוקר. היא הזמינה פאת תום-בוי שובבה, חבשה אותה פעמיים-שלוש והחליטה שזה לא בשבילה בקיץ הישראלי הלוהט. משגם הסבב השני לא הניב את התוצאות המקוות, והוצעה לה תכנית טיפול אגרסיבית די ארוכה, שכללה הפעם כימו בתוספת טיפול ביולוגי, עם תופעות לוואי שפורטו באוזניה, ואמצעים תרופתיים להתגבר עליהן - אמרה 'לא' באלף רבתי. והוסיפה: 'עד כאן. אני ממילא הולכת למות, אז שיהיה עם צלם אנוש'. גם את ההצעה להכנס לקבוצת מחקר ברמב"ם – שנתונים ראשונים הראו אפשרות להארכת החיים בששה חודשים - דחתה על הסף. עם האלמן-שבדרך סיכמה על אישפוז ביתי עד הסוף. עם הרופא-המטפל סיכמה על סדציה פליאטיבית בהגיע השלב הנכון לכך, ומאותו רגע בידיעה שימיה קצובים היא ספרה אותם לאחור עד בוא יום אחרון. והוא, שכיבד את רצונה והחלטתה, לא מש מצידה. ביום האחרון, כשישב לצידה מחזיק את ידה, פקחה את עיניה ואמרה לו בלחש: 'זהו. סוף פסוק'. ומשעצמה את עיניה ולא פקחה אותן יותר – נשק לה על המצח, על שתי הלחיים וחתם בשפתיים המבוקעות שעוד היו חמות. ואז ישב ובכה את עצמו לדעת. ואחרי שעה טילפן לרופא ולסניף קופת החולים שלהם והודיע. שיטפלו הם בכל השאר. הוא לא היה מסוגל.

"אל תחשוב שאני לא רואה שאתה מתחמק, עם כל מיני שאלות טפשיות, מהנושא העיקרי: הציידות שמחכות לך בפתח. אז תשמע טוב" - החזירה אותו למציאות של דירתם הצנועה, כמו שעשתה תמיד  . ובשבילו, בנקודה זו בזמן, שיחות מלב אל לב תרתי משמע – היו נחמה גדולה. הוא היה זקוק עכשו למורת-דרך ומי כמוה מדריכה מנוסה בשבילים למיטיבי לכת - "תחזור לעבודה מיד אחרי ה'שבעה'. אין לך מה לעשות חודש שלם וכל מה שתיתקל בו יהיו המשחרות-לטרף האלה, שיחייכו, יביאו סירי אוכל, יביאו מגשי עוגות ויזמינו אותך  לסיור בחוות תבלינים בגליל, או להצטרף לשולחן קלפים, רמי או ברידג', כי 'בדיוק חסרה לנו יד', כך יגידו לך ואתה תאמין להן כי כזה אתה, ותצטרף. ומאותו רגע אתה משול למי שתרם את גופתו למדע בעודו בחיים. אם אפשר לקרוא לזה חיים. אני, אין לי אשליות בקשר אליך. גם אם תחזור לעבודה אחרי שבוע- הן יחכו לך בפתח ויפגשו אותך 'לגמרי במקרה', בכל מקום שאליו תגיע: בקיוסק הסיגריות, בסניף קופת חולים, בקפה השכונתי. אבל אם תחזור לעבודה מיד לפחות תהיה עסוק כל היום בעבודה שאתה כל כך אוהב ובערב אולי תהיה כבר עייף מידי למשחקים שלהן. לכן גם חשוב כל כך שתמשיך לעבוד אחרי גיל הפרישה. זה ישמור אותך פעיל, עם מוח עירני, שאולי-אולי, אם תפעיל אותו גם בשעות שמחוץ לעבודה - יסייע לך להתחמק באלגנטיות ממיפגשים עם מועמדות לא רצויות. ושחלילה לא תבין אותי לא נכון - אני ממש בעד שתהיה לך זוגיות חדשה. אבל אל תמהר. תן לעצמך סוף סוף, קצת זמן לבד. והרי אתה לא באמת לבד כי אני כאן, לידך, כמו תמיד. כשארגיש שאתה בשל למישהי חדשה, וכשאהיה בטוחה שהיא באמת מתאימה לך - אעזוב. לתמיד. מבטיחה. יום אחד פשוט לא אהיה כאן יותר וזה גם לא יחסר לך. אולי פה ושם תיזכר ואולי תתגעגע לרגע, אבל כבר לא באמת אחסר לך. בינתיים, עד שזה יקרה, תן לי לבדוק את המועמדות. אני כבר אדע להבריח את ה'מקצועניות' שמגיעות לכל 'שבעה' בעיר וסביבותיה. זה ממש לא בשבילך, נכון? אתה צריך משהו אחר לגמרי, ומי כמוני יודעת. אל תדאג. יהיה בסדר. אני עוד כאן ואל תשכח לספר לי מחר, בפרטי פרטים, איך היה ומי היו לידך, כשעלית לקבר שלי. ואחר כך נבחר ביחד מציבה, מהאבן שאני אוהבת ועם הכיתוב שהכנתי לך על פתק ושמנו ביחד בארנק שלך".

היא גרגרה כדרכה, ודיברה ודיברה ואמרה כל מה שהיה לה להגיד.  והוא הקשיב בלב פתוח – קולט וסופג לתוכו כל מילה שלה. כל הברה. ונרדם. האלמן הטרי נחר קלות בכורסא, כשהיא חבוקה בין כפות ידיו הגדולות והחמות, נשימותיהם מתואמות וחיוך של נחת על פניו. הוא ידע שיהיה בסדר. היא הרי הבטיחה ומילה שלה זו מילה.

​