תחרות הסיפור הקצר – 2025 - הגשמה ומימוש
תחת כנפך
דורית בר יעקב
הציפור התעופפה לחלוני, כנפיה נעו חרש חרש. היא חדרה מבעד לחלון הפתוח, דאתה סביב החדר ונחתה למרגלות מיטתי. שני פנסי עיניים צהובות התמקדו בי במבט יוקד.
קמתי מהמיטה בבהלה ונסתי לצידו השני של החדר. לתדהמתי, ראיתי את הראש הגדול של הציפור סב על צירו והעיניים הוסיפו לבהות בי חרף העובדה שלא זזה מהמקום שם נחתה. רצתי לדלת בניסיון להימלט מהמבט המטריד, לחצתי על הידית אך הדלת לא נפתחה. מוזר ביותר, אינני נוהגת לנעול את דלת חדר השינה, אפילו מפתח אין לי. חזרתי ללחוץ שוב ושוב על הידית וגם דחפתי את הדלת בכל כוחותיי. לשווא, אני לכודה.
הצצתי לכוון המיטה. ראיתי שהציפור לא משה ממקומה אך המשיכה לשגר אלי את זרקורי עיניה הצהובות. נצמדתי לקירות, הרחק ככל האפשר מהמיטה ומהאורחת הבלתי קרואה ותרתי נואשות אחר מקום בו אוכל להימלט מהמבט, אך הראש הגדול בעל המקור האנקולי המשיך לסוב על צירו בכל אשר פניתי. עמדתי על מקומי מובסת והזוהר הצהוב המהפנט עטף את כולי ומשך אותי בחבלי קסם חזרה אל המיטה. נשכבתי על גבי וניסיתי למשוך עלי את השמיכה, אכסה בה גם את ראשי וכך אחדל לראותה, אולי אצליח להירדם שוב ועד שאתעורר היא תתעופף. מה כבר יש לה לחפש אצלי בחדר? משכתי את השמיכה בשתי ידיי אך היא לא זזה, הציפור עמדה עליה בצידה השני המרוחק ממני. כמה כבר שוקלת ציפור, אפילו אחת גדולה כמו זאת שעל מיטתי? גייסתי את כל כוחותיי ומשכתי
אך לא עלה בידי לחלץ את השמיכה, כאילו מוסמרה למקומה, והעיניים הצהובות לא עזבו את עיניי אף לרגע. האם ראיתי בהן הבהוב לגלגני מרושע או שרק נדמה לי?
חשתי במשב רוח קל עוד בטרם הבחנתי בכנפה הימנית שהתנועעה באטיות, נפרסה כמו מניפה ועטפה אותי בליטוף מרפרף. נועם הציף אותי, עצמתי עיניי והתמכרתי לריגוש שהלך והתעצם ככל שהליטוף גבר. חשתי שהכותונת שלבשתי נפרדת מעורי תחת מגעה המרפרף של הכנף וגופי הערום הצטמרר מעונג וצפייה שמלאו את כול הווייתי.
ואז, כאב חד פילח את פרק ידי השמאלית ואוזניי קלטו בו זמנית מעין קרקור חרישי בתחילה, שהלך והתגבר לקקופוניה צורמת של צרחות: "קראא, קראא, קראא, קראא, קראא..."
פקחתי את עיניי. הציפור לא הייתה על מיטתי אך עדיין המשכתי לשמוע את קרקוריה. לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שהטלפון מצלצל. מטושטשת, הרמתי את השפופרת.
יריב היה מעבר לקו.
" בוקר טוב מתוקה, מה שלומך?" קולו היה קצת מהוסס. "הכל בסדר אצלך?"
עניתי שכן, פשוט רק התעוררתי.
"טוב, לא אחזיק אותך, רק רציתי לדעת מה שלומך... אז היום ממשיכים לחפש, יש לי עוד כמה מקומות מומלצים ושמעתי על גן אירועים חדש, משהו פיצוץ, וגם המחירים נוחים שם לרגל הפתיחה. בת דודה של חבר לעבודה התחתנה שם והוא אומר שהיה נ ה ד ר.
אז כמו שקבענו, אני בא לאסוף אותך ב-7 ". השתהה לרגע ואז אמר ברוך, "אני מת עליך בובה!"
הוא חיכה. פיהקתי.
צחוקו נשמע קצת מאולץ: "טוב, אני רואה שאת עדיין ישנונית. לכי לשתות קפה.
ביי, נתראה בערב.” הפריח נשיקה אל תוך האפרכסת וניתק.
נכנסתי לשירותים והתיישבתי על האסלה. מיששתי את פרק ידי השמאלית שעדיין כאב. ניסיתי להיזכר בחלום ממנו התעוררתי כשהטלפון צלצל. אינני מצליחה לזכור חלומותיי, אני תמיד מתפעלת מאנשים שמסוגלים לספר על חלומותיהם. אצלי, הקורים הדקים שנשארים אחרי ההתעוררות מתפוררים ונמוגים עד מהרה ואין באפשרותי לחברם לכדי תמונה אחת שלמה. רק דבר אחד הצלחתי לזכור מהחלום: הייתה שם ציפור גדולה. שוב חלמתי על ציפור, ואני לא במיוחד אוהבת ציפורים, בייחוד לא גדולות, משום מה ציפורים גדולות מפחידות אותי. אולי בהשפעת סרטו של היצ'קוק, מי יודע?
בשעה ששתיתי את הקפה הרהרתי בדבריו של יריב. היום הולכים שוב לראות אולמות וגנים לחתונתנו. יש גן אירועים חדש שהמליצו לו עליו.
היד הציקה לי ושוב מיששתי את הפרק. הסימן הסגול התפשט מאתמול. אימא אמרה שזה בגלל הלחצים לקראת החתונה, זה מוסיף מתח בין בני הזוג. "אל תעשי מזבוב פיל, הוא מת עליך, את הרי יודעת. הוא כל כך מסור, כל הזמן מכרכר סביבך. לא תמצאי מישהו טוב ממנו, גם נאה, גם בעל קריירה מבטיחה וגם כל כך אוהב."
על הסטירה מלפני חודש לא סיפרתי לה. התביישתי. אז אמרתי לעצמי בערך את אותם הדברים שהיא אמרה אתמול, מה את עושה כזה עניין מסטירה, הוא כל כך הצטער והתנצל, את עצבנת אותו ונפלטה לו, זה לא יקרה שוב, הוא נשבע.
התלבשתי, ובשעה שצחצחתי את שיניי הבטתי לתוך עיניי במראה. המשכתי לעמוד כך דקות ארוכות, מברשת השיניים בפי, בוהה בעצמי. לבסוף התנערתי ונכנסתי שוב לחדרי.
את טופסי ההרשמה לאוניברסיטה מלאתי כבר לפני חודש. אז קברתי אותם בארון, תחת בגדיי, לא נגעתי בהם יותר, אך הם שלחו אלי בלי הרף איתותים סמויים. הוצאתי אותם ממקום מחבואם והכנסתי אותם למעטפה. יצאתי מהבית.
לא אלך לראות אולמות וגני אירועים.