"תנחשו מה המשאלה שלי?" פנתה אביגיל לבני משפחתה ביום צאתה לגמלאות.

"לטוס!" קראו במקהלה בנה ובתה. 

"לאן?" המשיכה לשאול.

"לעיר שאת הכי אוהבת." ענה ניתאי בפנים מאירות.

''לא קשה לנחש." הוסיפה גלית במבט משועשע.

תגובות ילדיה המריצו אותה להגשים את החלום וציפייה חדשה נולדה בה. עופר השפיל מבט ושתק.

לאחר כמה ביקורים, בהם לא פסחו על אף אחת משכיות החמדה הפזורות בנדיבות ברחבי העיר הרומנטית, הציע לה לטוס הפעם בלעדיו. בשבועות הבאים יהיה עסוק בתכנון אדריכלי של הצבת קירוי לילי בבתי אוכל בעיר, כמחסה מפני הגשמים והרוחות.  

"כמעט סתיו, חייבים לסיים לפני שיגיע החורף." טען נמרצות.

"הקרואסון יהיה פריך וטעים יותר אם..." ניסתה אביגיל לשדלו. 

"היינו לא מזמן, כשחגגנו לך יום הולדת שישים."

"עברו שלוש שנים ואני מתגעגעת." ענתה ישירות.

"תזמיני לך מלון נחמד במקום מרכזי, משם תצאי לסיורים שלך," הציע עופר בחמימות, "תנוחי קצת, תשני אווירה ואחרי כמה ימים תחזרי רעננה." 

''הייתי מעדיפה איתך.''

''מבטיח לך בפעם הבאה.'' הוא ניגש אליה, אימץ אותה אל ליבו וליטף את ראשה. 

 

אחרי שכשלו ניסיונותיה לשכנעו, הנצו באביגיל ניצנים של השלמה על שלל האפשרויות המצפות לה בעיר האורות. 

הפעם, גמלה החלטה בליבה, היא תוותר על ביקור מייגע באולמות גדושי יצירות אמנות, תימנע משוטטות אינסופית בין דוכני 'עתיקות', ואולי גם מצעידה מתישה לאורך נהר הסן, על גשריו המפוסלים והסמטאות המסתעפות בין גדותיו.

לאחר שנות עבודה ארוכות עם ילדים, הגיע הזמן לנער את פירורי האבק שהצטברו בחדרי הלב, להשתיק את הצלילים שסדקו את עור התוף ולהטות אוזן למנגינות אחרות.  

הפעם ביקשה להעניק לעצמה מנוחה רוגעת. בדמיונה ראתה את עצמה מתרווחת על כיסא קש בבית קפה שכונתי, מתענגת על לגימת קפה ''או-לה'' ריחני, צופה בעוברים ושבים. 

ביום ראשון תבקר בכנסיה מהודרת עתיקה ותאזין לקונצרט של נגינת עוגב.

עלה בדעתה גם להחיות את המלתחה המיושנת בפריטי לבוש אופנתיים בניחוח פריזאי, מבלי שאיש יאיץ בה: חולצת כפתורים עם הדפס אמנותי עדין, מכנסי פשתן בגזרה מחויטת וכמה צעיפי משי בצבעי פסטל. ובעיר שלעולם לא ניתן למצות את יופייה, היא תגלה עוד חצר סמויה, שער חבוי, פסל ישן- אשר חמקו מעיניה בביקורים הקודמים.

שמחה תציף אותה כשהעיר היפה תשרה עליה מרוחה, והיא תצליח להעשיר את קובץ שירי ההלל לירושלים- בשירים חדשים. 

ואם מזג האוויר יאיר לה פנים, היא תימלט משאון העיר לגן פורח, תטייל בין עצים נטועים במרחב, מאום לא יפר את שלוותה. 

 

בשעת בוקר מאוחרת, הסיטה אביגיל את כנפיו האווריריות של וילון התחרה הלבן בחדרה. קרני שמש של שלהי קיץ שלחו אישור למימוש תוכניתה. היא לגמה את לגימות הקפה האחרונות, נגסה בעוגיות החמאה הנימוחות, וזכרה להכניס לתיק העור הקטן פנקס ועט. 

עם ז'קט סגול מקופל ביד וצעיף משי תואם כרוך סביב הצוואר, היא ירדה במעלית השקופה בתחושה של ריחוף. 

"בונז'ור מסייה, אורוואר." השיבה בחיוך לברכתו של פקיד הקבלה, ומיהרה לתחנת המטרו הקרובה. 

לאחר כמה תחנות, קידמה את צעדיה לאורך המנהרה האפלה, מבטה עקב אחרי השלט המוביל לפתחו של הגן. 

 

רקיע בהיר קיבל את פניה מעל שער ברזל רחב מעוטר פיתוחים מוזהבים. רוח סתווית קלילה בידרה את שיערה הקצר, ריחות מרעננים ליוו אותה. ציוצי הצפרים נשמעו לה כמזמרות לבואה. 

הגן קרא לה לחסות בצל קורתו והיא נענתה לו. זרועותיה נפרשו לצדדים כחובקות את הגן כולו.

אביגיל חלפה על פני ערוגות פרחים שהדיפו ניחוחות מבושמים.

היא פסעה בין השבילים, מוקפת בשפע של עצים. זקופים ומתנשאים, גזעם יציב, צמרותיהם מלטפות את הרקיע, אחרים- צמרתם שפופה, גזעם כחוש, משפילים מבט כלפי אדמה יגעה. אילנות רבים, אשר גילם המופלג ניכר בהם, הציגו בגאווה שורשים מפותלים שהשתלטו על פני כרי דשא נרחבים. 'מעניין אלו סודות טמונים בחריצי שורשיהם הקשישים,' חשבה לעצמה.

 

בצהרי יום חול, לא נסדקה שלוות הגן בהמיית מבקרים, וצהלת ילדים לא הדהדה במרחב. 

על ספסל התגפף בלהט זוג אוהבים, רוכבי אופניים דיוושו על פני משטחים מרוצפים, בעלי כלבים אחזו בידיהם רצועות ארוכות וכמה תיירים התהלכו בין המשעולים. 

נעמה לאביגיל ההתבודדות השקטה בטבע. היא הוציאה את הפנקס הכתום והתחילה להעלות על הכתב מילות שיר ראשונות.

היא חשה התרוממות רוח כאשר פגשה את ידידיה בני ארצה, עצי אורן מחטיים נושאי אצטרובלים, שבירכו אותה במשב עליהם הדקיקים. נטפי שרף צמודים לקליפת גזע דביקה, הפיצו ריח מוכר. 

ידידיה הוותיקים העלו בה זיכרון רחוק של מילות שיר מאת אסתר ראב, שנחקקו בליבה מאז שנות לימודיה בתיכון:

 

"אני רוצה עצים יפים \ ולא מלחמות!...\  אני רוצה גשם \ ותלמים מוריקים...\ ורעם וברק \ בשמיים: \ וגשמי ברכה \ על האדמה...\ ואצטרובלים \ על מצע ריחני \ של מחטים \  תחת אורנים...\  ושרוולי תינוק \ מאותתים שלווה \ על החבל."

 

אביגיל חשה הזדהות עם משאלותיה של המשוררת שהובעו בפשטות וברגישות.  

 

מעליה ריחפו עננים לבנים ולרגליה נפרשו מרחבים ירוקים, ריאותיה נמלאו אויר של סתיו.

געגועים התעוררו בה לטעמם החמצמץ של רימונים ולמתיקותן של תאנים. למראה טורי חצבים הצצים בכל שנה בשדה הבר ליד ביתה, מציגים גבעולים מיתמרים עוטי תפרחת לבנה. 

והגעגועים נשאו אותה אל עופר. עופר, שהבין את הצורך שלה להתנתק מהמטלות המשפחתיות ומהשגרה השוחקת, כיבד את בחירתה ועודד אותה להגשימה. 

בעודה מודה לו בליבה, הגיחה בראשה מחשבה שביקשה להתפרץ ולהגיע לאוזניהם של כל באי הגן:

'אנשים, הקשיבו לי בבקשה,' געשו המילים בתוכה, 'ממשו את משאלות ליבכם, הגשימו את חלומותיכם!' נבלעה הצעקה בגרונה, 'אל תדחו את שאיפותיכם!'

הרהורים נוגים החלו לחלחל בקרבה, אודות המרחק הגדל והולך משנות נעוריה. על הימים המתקצרים, החולפים במהירות שנה אחר שנה וקרבים לעבר המנוחה הנכונה. אביגיל ניסתה ככל יכולתה להדחיקם, להסיר מליבה את המועקה. החליטה שלא תעצור, היא תמשיך לצעוד בין משעולי הגן, להתבשם מאוסף הצמחים הנטועים בו. 

 

צעדיה כוונו על פי קצב פנימי שהוביל אותה לליבו של הגן- שם השתרע אגם גדול. 

ברווזים הפגינו את כישרון השחייה שלהם במים הצלולים, אנפות ניערו טיפות מים מבין נוצות צחורות, פרשו כנפיים והמריאו. מראה העופות וקריאותיהם התמזג בגלים של נחמה, ושלוות הנפש שבה לעטוף אותה.

היא התרווחה על ספסל עץ מיותם בשפת האגם, עיניה עקבו אחר נצנוצי המים המרצדים. 'אילו עופר היה חולק עמי את הספסל,' אמרה לעצמה, 'לבטח היה נהנה גם הוא.' 

היא הוציאה מהתיק את המראה העגולה וחיזקה את הבוהק בשפתיה. פניה היו טובות, כמו דבק בהן קורטוב מיופיו של המקום. אפילו הקמטים בצדי הפה, במרום המצח ובזוויות העיניים, הוסיפו  לווית חן. 

 

אחרי שאספה כוח, המשיכה לשוטט במתינות לאורך השדרה. בדרכה פגשה כמה פסלי שיש מרשימים שהשרו קסם על הסביבה. היא התעכבה ובחנה כל פרט בגופם.

מבטה תר סביב, גמע את חינו של הגן, כשעיניה גילו במרחב  הבהובים מרצדים מצמרות העצים. היא התקדמה לעברם וניצבה  מול שורות עצי ערמונים ועצי דולב עוטים צבעי אש. כמניפה ססגונית עיטרו העלים את ענפי העצים בגוונים של חום, צהוב, זהוב וכתום. 

משבי רוח חבטו בעצים, השירו עלים והרקידו אותם במחול סחרחר של שלכת. עוד רגע יפשיטו אותם מעלוותם, יותירו אותם עירומים, והעלים היבשים יימעכו תחת רגליהם הדורסות של העוברים ושבים. 

 

עיניה נישאו למרום, עננים החלו להתכהות ולהתפזר בכבדות על פני הרקיע. קרני שמש עשו מאמץ שלא להיבלע ביניהם. צינה סגרירית עטפה אותה והיא הידקה את הז'קט, רכסה את כפתוריו. 

אפלולית העכירה את השמיים ובלעה את אור היום. עננים קודרים שטו בכבדות מעל הצמרות, מוכנים להתפקע. ברקים הפיצו הבזקי אור ורעמים התגלגלו, הרעידו את הגן. הצמחייה הדיפה ריח של חורף, זמרת הציפורים השתתקה. 

אביגיל חשה שהסערה הקרבה תישא עמה אלפי כדורי פינג-פונג שקופים זעירים, שיכו על ראשה. 

טיפות צפופות ניתכו על גופה, הרוח צלפה על הגב, על העורף, פרעה את השיער. 'היכן אמצא מסתור?' ניקר בה החשש. 

הפנקס נטמן במעמקי התיק. היא שלפה שקית ניילון וכיסתה את ראשה. 

כבדו הטיפות והפכו למטר סמיך, בלתי נלאה. ככל שהסמיכו, החישה את קצב הליכתה. בראשה התנגנו מילות שיר שלא הספיק להיכתב:                         

 

גשם סתווי

קודר וקר,

גשם יורה 

עוין וזר 

הפתיע יום בהיר 

שטף את העיר, 

שטף את הגן העזוב

נשטף גם ליבי העצוב. 

 

אביגיל פילסה דרך מתחת לענפי האילנות הסבוכים. ידידיה האורנים נוטפי מים, ניסו לסוכך עליה אך ללא הצלחה. 

ממרחק נראו צלליות המבקרים המעטים נעות באפלולית, נחפזות לעבר שער הכניסה. הגן התרוקן, זר ושומם היה, היא לבדה נותרה בו. הדאגה, הקור והבדידות העכירו את רוחה. 

 

הרגליים שלחו אותות כאב אך היא המשיכה להימלט בין השבילים, מבלי דעת לאיזה כיוון תפנה. כאשר הבחינה בנתיב אשר לפי הערכתה, יקצר את דרכה, צעדה לעברו עד שנתקלה בשביל בוצי. מתבוססת בתוך ביצה טובענית, נאבקה שלא למעוד על פני האדמה הדביקה. 

אור היום נמוג, מתוך האפלה הצטלצלו באוזניה קולות ילדיה, "תיהני אימא, מגיע לך," והדהדה אזהרתו של עופר, "תשמרי על עצמך, אביגיל."                                                                              

'למה מיהר בקלות לוותר על הנסיעה איתי?' התעוררה בה התהייה, 'אילו היה להוט לבלות איתי בעיר הרומנטית, ודאי היה מוצא פתרון לעבודתו', הטרידו המחשבות.

היא השקיפה סביב וגילתה עץ כרות לצד הדרך, על גזעו הונח שלט דהוי בו נחרט חץ ולידו המילה Sorti- .

רטובה ותשושה, איבריה קפואים, גיששה אביגיל את דרכה כסהרורית לפי כיוון החץ, עד אשר הוביל אותה לשער הברזל המוזהב. למזלה הוא לא ננעל והיא מיהרה להסתלק מבעד לפתחו. 

היא מצאה את עצמה בשולי כביש שופע נחלי מים זורמים. בנעליים ספוגות מים, ניסתה לדלג מעל השלוליות ולצעוד בין הטיפות לעבר תחנת המטרו. 

 

מונית כסופה נעצרה ליד גבר צרפתי לבוש מעיל כהה ארוך ולראשו קסקט משובץ. אביגיל  הסירה את שקית הניילון מראשה, הסדירה את נשימותיה, הצליחה להתגבר על המבוכה וניגשה אליו. בפנים עוטות הבעת תחנונים פנתה אליו במילות נימוס, ושאלה בצרפתית עילגת האם תוכל להיכנס למונית. 

"בבקשה," ענה להפתעתה בשפת אמה. הוא פתח את הדלת האחורית, ידו הורתה לה להיכנס. הוא התיישב בכבדות לצידה, פניו העידו על גילו המתקדם.

"אתה מדבר עברית... אני מודה לך מאוד," ניסתה לרסן את נקישות השיניים. 

"זה בסדר." ענה בקצרה.

אביגיל מסרה לנהג המונית את כרטיס הביקור של המלון, הוא הניד בראשו והושיט לה אותו בחזרה. היא ניערה את שערה הקצוץ והטביעה את אצבעותיה בין הטיפות שדבקו בו. החימום במונית החל להפשיר את הצינה שהתנחלה בעצמות.

 

לאחר דקות של שתיקה, דחוקה לצד גבר זר, גופו הרחב שרוע על רוב שטח המושב ועיניו בוהות בטיפות הגשם המתדפקות על זגוגית החלון, העזה אביגיל לפנות אליו, "גם אתה בחופשה בפריז?" 

"אני גר פה, לא מעט שנים." פנים חרושות קמטים הופנו לעברה.

"מאיפה אתה בארץ?"

"רמת גן. ואת?"

"באמת?! גם אני משם." חככה את כפות ידיה.

"מה את אומרת?! אני מוכרח להגיד לך שאת מזכירה לי מישהי. מהרגע הראשון... " מבט דהוי בחן אותה.

"באיזה תיכון אתה למדת?" 

"בתיכון בליך. "

"גם אני למדתי שם, מזמן."

"סיימתי תיכון בשנת... זה היה ב- 1975." רסיסי מים הבליחו על כובעו.

"היית במחזור שלי!" קראה לאחר מחשבה, "האמת, גם אתה מוכר לי. הקול שלך..." המבטים הצטלבו. 

 "תגיד, קוראים לך אולי אבישי?"

"אני לא מאמין, זו את..." אורו עיניו.

"אבישי!" פילחה הקריאה את חלל המונית.

"אביגיל!" פרצה צעקה מגרונו.

מבט תמה נשלח מהמראה אשר מעל ראש הנהג. כפות ידיים נלחצו בחוזקה, חמימות חדשה החלה לפשוט בה. 

"עכשיו אני רואה," נעץ בה מבט חד, "איך אפשר לשכוח עיניים כאלה, כל כך מיוחדות. הן לא השתנו. אבל ... '', הוא בחן את שערותיה הרטובות, "אם אני לא טועה, היה לך שיער גולש בצבע ערמונים שהיית אוספת אותו.'' נדמה היה לה ששמעה אכזבה בקולו.

 

קולות רעמים הרעידו את זגוגית החלונות.

"באיזה מלון את מתארחת? אפשר לראות את כרטיס הביקור?"

היא שלפה אותו מכיס הז'קט והושיטה לו.

"אזור פלאס דה לה בסטי. הגדה הימנית, לא רחוק מהבית שלי," אור נדלק באישוניו, "כאילו תיאמנו בינינו."

"אם הייתי מאמינה בהשגחה עליונה, הייתי אומרת שמהשמיים נשלחת אליי." ניסתה לרסן את רסיסי התרגשותו שדבקו גם בה.

"לא השתנית הרבה, אביגיל, נשארת כפי שהיית ב'צופים'."

"תודה," ענתה בחיוך נבוך. היא ניסתה למצוא את אבישי שהכירה. מצחו הגבוה גבה מאוד, חריצים עמוקים נחרטו בו. מבטו העכיר, גופו התרחב, כל אלה הפכו אותו לאדם אחר. זקנתי ודאי משתקפת בזקנתו, הזדחלה המחשבה הטורדנית. 

 

"רגע אחד... " ניסתה אביגיל לאמץ את זיכרונה, "בכיתה טית למדנו ביחד ובכיתה יוד אני המשכתי למגמה הומנית ואתה לריאלית, נכון? זוכרת אותך כתלמיד מצטיין." 

"המספרים תמיד דיברו אליי." 

היא שמה לב שצליל קולו לא השתנה. קול בוטח, משרה נינוחות.

"אליי מדברות המילים, אני אוהבת מילים."

"איזה מילים את אוהבת?" שלח מבט תמה.

"מילים רבות." 

"למשל?" 

"את המילה תכלת. היא מרחפת בקלילות מעל הראש, או... המילה חליל, עוטפת אותך במנגינות, בצלילים."

"אף פעם לא חשבתי על זה. יש עוד?"

"אדמה- מילה יציבה וטובה, אפרוח- מלאה ברכות, ערסל- עגולה, מנחמת."

 

גשם זלעפות ירד ללא הפוגה, נקישות המגבים התלוו לקולותיהם.

"את עדיין גרה ברמת גן, אביגיל?" שאל בפתאומיות.

"אנחנו גרים בירושלים הרבה שנים, עופר עובד כאדריכל בעירייה."

"יפה," הוא נראה מהורהר, "ומה עם הילדים?"

"שניהם נולדו בירושלים," ענתה והמשיכה לפרט, "ניתאי הבכור- מהנדס בניין וגלית עובדת סוציאלית.'' 

"ונכדים?"

"הילדים לא ממהרים, אבל בקרוב- נכד ראשון, מהבן." ענתה בחיוך, "ואתה?" 

"לצערי, פספסתי את ההזדמנות."

היא לא הוסיפה לשאול, לא רצתה לחטט בעברו.

 

לאחר שתיקה קצרה, פנה אליה אבישי בקול אפוף מסתורין,

"את לא מתארת לעצמך, אביגיל, במה נזכרתי, לא יודע אם תצליחי לנחש." 

"אולי תיתן לי רמז."

"מחנה עבודה, צופים, קיץ..."

"סוף כיתה טית, קיבוץ." המשיכה.

"גליל עליון. נו, איך קראו לו?" מצחו התקמט ושיווה לו מבט זועף.

"אני זוכרת שהיה ליד הגבול עם..."

"לבנון!" הכריז.

"מנרה!" פרצה בקול.

"כן, מנרה, גבוה, בין ההרים. שעות הטלטלנו במשאית, באנו לעזור בקטיף..."

"אפרסקים, הפרי האהוב עליי."

"זוכר שזללנו מהם בלי סוף."

"הם היו עסיסיים, לא שוכחת את הטעם, את הריח."

"אחרי הקטיף היינו הולכים לבריכה של הקיבוץ, זוכרת?"

"איך אפשר לשכוח..."

"אני חושב שאני זוכר את בגד הים שלך. כחול עם פרחים לבנים על החזה?"

"יכול להיות."

 

"ערב אחד נכנסנו לבריכה... היינו שם רק שנינו, זוכרת?" דיבורו היה מהוסס. הגשם לא פסק והמונית הכסופה התקדמה לאט. 

"קצת מביך אותי, אני חייבת לומר."

"היית עקשנית לא קטנה..."

"לפעמים גם היום." נפלטו המילים.

"אבל בסוף הסכמת, אביגיל."

"כן. אני מודה ש... אפילו קיוויתי שנמשיך."

כף ידה כבשה חיוך ביישני, כמו להסתיר את המילים שנמלטו מפיה. האם הייתה זו אהבה ראשונה, תהתה. לבטח ראשונה, ספק אהבה.

פקק של מכוניות השתרך בכביש הרטוב והמונית נעצרה, הנהג גילה סימני קוצר רוח. 

"בדיוק אז הגיחו השניים והפתיעו אותנו בשאגות צחוק," אמרה בחיוך קל.

"שמוליק וניסים, בדיוק באמצע הנשיקה."

"הראשונה שלי."  היא חשה צביטה קטנה בלב.

"גם שלי," התקמט מצחו. "ממש רתחתי עליהם. באותו רגע הייתי מסוגל להרוג אותם."

אביגיל זכרה איך ברדת החשיכה, מתחת לכוכבים, במימי הבריכה הצוננים, עמדו חבוקים ושפתותיהם נצמדו. טעם הנשיקה שנקטעה עורר בה התרפקות על השנים הרחוקות. 

"לא שוכחים נשיקה ראשונה," העזה לומר. הוא הנהן,

''איך אבדו עקבותיך, ופתאום עכשיו..." הגשם פסק, הרחובות בהקו, הנהג פלט נשיפה ארוכה.

"הנה, אנחנו מתקרבים," הצביע על כיכר מוארת. 

"היה נחמד להיפגש, אבישי, תודה על הנסיעה," נדרכה לקראת היציאה.

 "גם אני יורד, אלווה אותך למלון, הדירה שלי קרובה."

הוא התרומם באיטיות ממושבו נאחז בדלת המונית. אורות המלון ריצדו מולם.

 

"סיל וו פלה, מדאם," פתח את דלת הכניסה למלון במחווה של אבירות.

"מארסי, מיסייה," שלחה חיוך מאיר.

הוא פשט את מעילו ותלה על קולב, אפודה כחולה הייתה מהודקת לכרסו. הסיר את הקסקט המשובץ ותלה מעל המעיל. קווצות שיער לבנות מדובללות בצבצו מעל ראשו החשוף. לרגע הצטיירה לנגד עיניה רעמת התלתלים החומה שעיטרה את ראשו וגלשה על לחייו.

הם ישבו על כורסאות הקטיפה בפינת אולם הקבלה הקטן שהיה ריק מאדם. כך, מבלי משים, מצאו את עצמם סמוכים זה לזו כמו הוסרה ביניהם הזרות. כאילו ארבעים וחמש שנים התכווצו והיו לחודש, לשבוע, ליום. 

הקירבה השקטה שנכפתה עליה שלחה אותות של מועקה. חששה שמא תסחף אותה למצולות מהן תתקשה להתרומם. היא צמצמה את גופה. מכונסת בעצמה, נמנעה מלעורר השתוקקות שהתקהתה.

"מה דעתך שנאכל מחר ביחד?" שבר את השתיקה בקול מתרונן. 

"יש כמה מסעדות מעולות באזור הכיכר, לא רחוק מפה," כוון את אצבעו, "ברו דה לה רוקט יש ביסטרו עם הקונפי דה קאנאר הכי טעים בפריז. אוהבת?" עיניו שלחו גיצים. 

"מאוד אוהבת."                                                                                                                    

"שוק ברווז עם כוסית של יין 'בורדו', ממש מושלם." 

 

אביגיל ניסתה להסיט את הנושא.                                                                                  

"אני סקרנית לשמוע מה הביא אותך לעיר האורות."

"אשתי לשעבר."

"ואיפה אתה עובד, או עבדת?"

"עד היציאה לפנסיה עבדתי בסורבון."

"באיזה תחום?"

"כלכלה, הייתה לי משרה בכירה במנהל הכספים של האוניברסיטה, ואת?'' הוא קימט את מצחו, "אני זוכר שהיה לך יחס מיוחד לילדים קטנים."

"כן, עבדתי בגן כל השנים." 

"ובאת עכשיו כדי לבלות קצת לבד?"

"יותר לנוח מלבלות. לעופר הייתה עבודה בעירייה לקראת החורף."

"נזכרתי שאהבת לכתוב שירים, עדיין כותבת?"

"קיוויתי שהביקור יהיה השראה לשירים." 

"אמנים רבים מוצאים בפריז השראה."

"אתה זוכר שפעם הקראתי לך שירים שלי? אמרתי לך שרחל המשוררת כתבה אותם והאמנת." 

"הצלחת לבלבל אותי, שובבה שכמוך." התפשט חיוך על פניו.

האינטימיות שריחפה עליהם התהדקה. אביגיל לא חשה בנוח. העדיפה להיות עם עצמה, במנוחה רוגעת, נטולת שאלות, חפה ממילים. 

"אני רואה שיש לך זיכרון טוב, אבישי," החמיאה לו, 'למרות הגיל', התאפקה מלהוסיף. 

"יש דברים שנחרתים ולא נשכחים." הישיר אליה את מבטו.

"כמו נשיקה ראשונה." נפלטו מפיה המילים.

"כמו עיניים." השיב.

שתיקה רכה עטפה אותם. בחלל אולם הקבלה נשמעו פצפוצי הגחלים מתוך האח הבוערת, הפיצו נתזים של חום בריח מדורה.

אביגיל הבחינה בכרסו המשתפלת, בצווארו המדולדל, בפניו היגעות, בדלילות שיערו. היא חשה את מבטו מרחף עליה כמחפש משהו שאבד. 

'ודאי גם הוא מבחין בסימני הזמן שלא פסחו גם עליי,' הרהרה בינה לבין עצמה. 

'בברק שיערי הדהוי, בצווארי המתקשה לשאת את כובדו של הראש, בנשיפות האוויר הקטנות הנמלטות מפי.' 

בעיקר הוטרדה מהקמטים שפגמו במראה פניה והוסיפו שנים לגילה, ניסיונותיה להסתירם בעזרת איפור לא צלחו.

קמט אחר קמט נולד בשעות של יגון, בדידות, דאגה, ולעיתים באור ובחוכמה. בדממה נטוו בסבלם ובטובם. 

'זו אינה ראשיתה של דעיכה,' הלמה בה ההכרה, 'אלא המשכה. זוהי הזקנה המזדחלת בעקשנות ובעקביות, מצמצמת את מכסת החיים בכל רגע שחולף.           

זו הַשֵּׂיבָה שאינה חומלת, מעידה על קמילת הנעורים, על הסתלקותם הקרבה של החיים,' המשיכו לזרום המחשבות. 'כמה שנים יקציבו לה החיים? כמה חלומות עוד תזכה להגשים?' 

 

צלצול פתאומי הקפיץ אותו. הוא קם והתרחק בצעדים מגושמים, גבו מופנה אליה. היא חשה בעייפות הרובצת עליה ויותר מכל רצתה לעלות לנוח בחדרה. 

"מצטער אביגיל, בעוד זמן קצר אצטרך לזוז, חבל." אכזבה הפציעה מתוך עיניו האפורות. היא בלמה אנחת רווחה.

"אבוא לאסוף אותך מהמלון מחר בערב, מתאים לך?" המתין אבישי לתשובתה המשתהה.

"אולי... תשאיר לי מספר טלפון. רק אתמול הגעתי ואני עדיין לא יודעת."

"בסדר, אם לא מחר, נמצא ערב אחר. אני חושב שיש משהו שאולי נוכל להשלים."

"לצערי באתי רק לחמישה ימים," ניסתה להתחמק מבלי לפגוע, "בכל זאת הצלחתי לממש את חלומי."

"את ראויה ליותר ימים, ופריז ראויה לך."

 ''אם נתמזל מזלך לגור בפריז, היא תישאר אתך בכל אשר תלך." השיבה בציטוט. 

"אכן, התמזל מזלי," שלח חיוך רחב, "אני מבין שגם את ממעריצי המינגווי."

"בעיקר עופר, קרא את רוב ספריו." 

"המינגווי היה מאוהב בעיר הזאת, אני אפילו יודע איפה הוא גר," הוסיף בגאווה, "ברחוב 'קרדינל לה מואן' 74 ליד שוק מופטאר."

"פריז היא חגיגה נודדת." המשיכה לצטט.

"אני מסכים," 

"אני מקווה לחזור בקרוב."

"כולם חוזרים." קבע.

"אבל אני..." השתרבבה לקולו נימה של להיטות, "לא אזוז מפה הערב לפני שאגלה לך משהו, אביגיל," הוא התקרב אליה, גופו התחכך בגופה. 

"יש משהו שכלוא בלב שלי יותר מארבעים שנה."

"אני סקרנית לשמוע." הצליחה לסנן.

"הייתי רוצה לפרוק זאת עכשיו, לשתף אותך אם זה אפשרי מצידך." 

היא הנהנה בראשה. הוא הביט סביב, נרכן אליה והחריש את קולו, "אולי את לא יודעת, אבל... הייתי מאוהב בך במשך שנים, לא הצלחתי לנתק אותך מהלב." 

הווידוי הביך אותה, לא רצתה להפיח חיים בשרידי התשוקה שדעכו לפני שנים.

"נשארת רעננה בזיכרון שלי."

אביגיל התעטפה בשתיקתה. היא חשה גלי בחום בלחייה, ידעה שהאדימו.

"לאיש לא העזתי לגלות, גם לא לניקול."

"באמת?! " נחלצו המילים.  

"אחרי שניתקת את הקשר, הרגשתי פגוע. זה כאב," הכבידו עליה דבריו.

"אם כך, זה הזמן שאתנצל בפניך, אבישי."

"אפילו הופעת כמה פעמים בחלומות שלי."

"כן?!" ענתה מופתעת," זה מחמיא לי." 

אביגיל רצתה לשאול על ניקול אך בטרם הספיקה, החל אבישי לשתף אותה.

"התאוששתי ויצרתי קשרים עם כמה בחורות אך זה לא היה רציני, עד שהכרתי את ניקול."

"בפריז?" לא הצליחה אביגיל לרסן את סקרנותה.

"אחרי שסיימתי את השירות הצבאי נסעתי לקרובי משפחה בפריז ופגשתי אותה."

"איפה?" 

"במקום מאוד לא רומנטי." היא הקשיבה בדריכות, מנסה לנחש. 

"לא תאמיני... בכל- בו ענק במחלקת בגדי גברים."

"הכי לא רומנטי." הגיבה אביגיל בצחקוק.  

"ברגע שראיתי אותה הופנטתי מיופייה, מעדינותה, מצליל קולה המתנגן. היא עזרה לי לרכוש את המלתחה הפריזאית שלי. בטוב טעמה הצליחה להתאים את הבגדים."

"מעניין." קבעה אביגיל.

"מאז נפגשנו בכל יום. היא הכירה לי את החברים שלה, את בתי הקפה, הברים, המסעדות, וכמובן את הגנים המרהיבים." 

"מזלך הטוב, אבישי!" נפלטה תגובתה.

לרגע שתק, כמסדר את מחשבותיו.

 

"זמן קצר אחרי שחזרתי לארץ היא הופיעה," המשיך בשטף דיבורו, "לא הייתה לה שום זיקה למקום. ניסינו לחיות כמה שנים בארץ אך היא לא הסתגלה, בעיקר למתח הבטחוני. בנוסף, התלוננה על גסות הרוח, הכוחניות, הקולניות."

''אפשר להבין," הנהנה אביגיל, "חזרתם לפריז?" 

"חזרנו, אבל גם לי לא היה קל להסתגל. בעיקר לחוסר ההתאמה ביננו." הוא שתק מהורהר.

"היא הייתה צעירה קלת דעת. כל הזמן פלירטוטים, רומנים מזדמנים... היום פייר, מחר ז'אק ובוודאי היו גם אחרים." 

למרות סקרנותה הגוברת, גייסה אביגיל את כוח האיפוק שלה כדי להימנע מלחדור לפרטיותו. 

"היה פער גדול בינינו, בתרבות, בהשכלה, בהרגלים, בסוף החלטנו להיפרד."

"מצטערת לשמוע."

"אין על מה להצטער," מיהר לענות, "הייתה לי עבודה ניהולית אחראית ומעניינת, ובשנים האחרונות אני נפגש בקביעות עם קבוצת חבר'ה ישראליים. את יודעת- מסעדות, צחוקים, קיטורים על הפוליטיקה בארץ..."

"כן," הנהנה, "אין כמו חברות בין ישראלים." 

"והנה פה על ידי, הישראלית שלי!" אורו עיניו. מבטו ליטף את פניה, גלש לאורך גופה.

"שנים ציפיתי לרגע בו אפגוש אותך, אביגיל." הוא שלח את זרועותיו וכרך אותן סביב מותניה בחיבוק הדוק, ראשו נצמד לראשה. כשהתארך חיבוקו ניסתה להיחלץ ממנו בעדינות, חשה שהוא מנסה להיאחז ברגעי החסד שנותרו. 

לפתע היפנה מבטו אל שעון הקיר וקרא בבהילות,

"מצטער, אני חייב ללכת, קבעתי פגישה חשובה, מקווה שתסלחי לי." 

לאחר חיטוט בארנקו הגיש לה את כרטיס הביקור שלו, "אולי בכל זאת נצליח להיפגש שוב," הביע תקווה מהוססת. אביגיל לא הגיבה.

כשמעילו וכובעו היו אחוזים בידו, הוא נשק ללחייה. 

 

היא עלתה לחדרה וזיכרונות ישנים הגיחו ופרצו. 

דמותו הנערית של אבישי ניצבה מולה, בלורית כהה מכסה מצח גבוה, עיניים טובות מקרינות חיוך נדיב, מבט סקרן שקוע במחשבות. מדי החאקי של ה'צופים' גדולים מעט ממידותיו, המטפחת הירוקה קשורה ברישול סביב הצוואר. 

היה ממתין מחוץ לביתה וביחד היו הולכים לפעולות. היה משתתף פעיל בדיונים. בקולו הבוטח היה משמיע דעות נחושות. התנגד נמרצות לריקודים סלוניים, לנעלי עקב, לחצאיות קצרצרות. רצה לתקן את עוולות החברה. הטיף למען עזרה למשפחות במצוקה. כאב את כאבם של ניצולי השואה, בכל שנה היה מארגן טקס לזכרם.  

 

לעיתים היו הולכים לכוון 'בית העם' לצפות בסרט, כפות ידיהם שלובות זו בזו. אהבו לטייל לעת ערב בגן העיר, זרועו חובקת את כתפה. היו מתיישבים על ספסל  ושותקים, מוארים באור הירח. מתגפפים קלות, נושקים נשיקות מרפרפות על הלחי, הצוואר, השפתיים. הניסיונות לשחזר את ההתרגשות שלוותה לנשיקה הראשונה לא צלחו. להיטותו לא דבקה בה. הייתה הודפת את ידו כשניסה לגשש אחר מקומות חבויים בגופה. אהבת נעורים בראשיתית נבטה בהם. גלים ראשונים של תשוקה בוסרית מלווה בסקרנות רחשו בה אך לא געשו בליבה. 

 

עד אשר הופיע עופר. 

יום אחד הגיע לתיכון בתום הלימודים, כדי לאסוף את אחותו. 

במלוא קומתו ניצב ליד דלת הכיתה במדי הצנחן שלו. הכומתה האדומה מכותפת, כנפי הכסף בוהקים מעל הכיס השמאלי. השעין את אופניו על הקיר בכניסה לכיתה. 

''אח שלי!" הצביעה עליו רחלי בהערצה וקפצה אל בין זרועותיו, "תכיר, זו אביגיל, החברה שיושבת לידי. סיפרתי לך עליה, זוכר?" 

עיניו הבורקות, המוצלות בריסים כהים האירו יותר מקרני השמש. 

"שלום אביגיל. נעים להכיר אותך, אני עופר. שמעתי מרחלי דברים טובים עלייך." הקול שבקע ממעמקי הגרון הדהד כמו מתוך מערה והעביר בה רטט. 

"אנחנו עוזרות אחת לשנייה להתכונן למבחנים לקראת הבגרויות," השיבה.

"לפעמים אצלינו ולפעמים בבית שלה." המשיכה חברתה.

"תבואי לבקר, אולי בשבת." הציע. 

פעימות הלב הלמו. חששה שמא יבחין בהן מרעידות את החזה, מבעד לחולצת בית הספר הכחולה. 

"אני בטוח שרחלי תשמח, גם אני." 

בקושי הצליחה להגות את המילים, "כן... אולי אבוא."      

אור ניצת באישוניו, העיניים הפכו ירוקות יותר. מבטו לא מש ממנה, ליטף את השיער, את הלחיים, את העפעפיים. חלחל אל מתחת לעור, הגיע לנימי הדם, חדר אל בין הירכיים. היא ניסתה להשפיל את עיניה אך לא הצליחה. מבטים נכלאו זה בזה, אי אפשר היה לשחרר. דמיינה שידיו החובקות את אחותו נכרכות סביב גופה.                                 

"אחכה לך." קרץ אליה כשהתיישב על אופניו, ידי רחלי הקיפו את מותניו. פני אביגיל להטו. גלים של חום שלא הכירה טיילו לאורך הגוף. היא עקבה אחריהם עד שנמוגה דמותם.

 

בשבת התעוררה מוקדם. לבשה את השמלה התכולה האהובה עליה, הדקה את מותניה בחגורה דקה, ומרחה שפתון בהיר על שפתיה. אחרי שצעדה כברת דרך הגיעה לביתם. עופר פתח את הדלת, ''כמה טוב שבאת,'' חפן את כפות ידיה בחום.

"אביגיל מסרה לך ד''ש, היא הלכה לראות סרט עם ההורים."

הוא סחט מיץ תפוזים והגיש לה. "זה טרי, ישר מהפרדס של אבא שלנו." הוא התיישב לידה על הספה בסלון.

"כמה מתוק," אמרה אחרי לגימה ראשונה. "את מתוקה, אביגיל," לחש באוזנה. אחוזת התרגשות הניחה את ראשה על כתפו. ידיו ליטפו ברכות את גבה, פיו על צווארה. "נעים לי," התרפקה עליו. "אני אוהב את הריח שלך," שאף אל קרבו את עורה. "בואי אראה לך את החדר שלי," אחז בידה והוביל אותה לחדרו.

 

אביגיל יצאה מפתח המלון והמתינה מול דוכן הקרפים הצמוד לו, ירח מלא השליך עליה אלומות של אור. 

היא הזמינה קרפ גאלט שחום, בתוכו הייתה מגולגלת פרוסת גבינה, מעליה ביצת עין. עם הקרפ העטוף חמימות עלתה לחדרה, ישבה על המיטה מול החלון. העיר התכהתה מבעד לווילון התחרה הלבן.

היא נגסה נגיסות גדולות מהקרפ. מליחות התפשטה בפיה. 

הגשם התחדש, זרזיפים התדפקו על זגוגית החלון והזדהרו לאור פנסי הרחוב המסוגננים. שאון הרחוב נשמע במעומעם. זיקוקים של געגוע נדלקו בתוכה. 

​