לואיס הקטן היה מכוסה באבק אדמדם. הוא מצא מקום לשבת על מדרגה שבורה בפתח בית זר,  בצומת סואנת של העיר באטה. שם נח מעט מהדרך שעשה מביתו בסנדלי הגומי הקרועים. הוא הוריד את בקבוק הפלסטיק שנשא על ראשו. בקבוק של ליטר וחצי מלא במי באר הקפואים למחצה, שירוו את צימאונו של מי שיקנה אותם תמורת כמה פרוטות.

 האבק האדמדם של רחובות באטה, בגינאה המשוונית, טיפס על קירות הבתים, על המכוניות ועל רגלי הילדים. זו הייתה העונה היבשה: שבועיים בשנה שבהם הגשם הטרופי לא הגיע לנקות את העיר, כאילו ביקש להניח לאיפור של הטבע לטשטש את צלקות העוני והכאב שלה.

ישוב על המדרגה, החום הכבד הכריע אותו לרגע. תחושת דגדוג החלה לזחול בגרונו, כמו תחילתו של משחק בין ילד בן שבע לבין הצמא. אבל הוא כבר שיחק  במשחק הזה פעמים רבות באל כורחו; זה תמיד נגמר רע, כאילו חבל התהדק סביב צווארו. הוא לא רצה לשחק. הוא יתאמץ למכור את הבקבוק מהר ולחזור הביתה. שם אמו תדאג לתת לו מים מהבאר, תוך שהיא מסירה בזהירות את זחלי היתושים ששחו בהם. הוא נזכר בעקיצות היתושים מהלילה הקודם. למרות  גילו הצעיר הוא ידע שהחולשה שחש עכשיו  קשורה אולי למחלת המלריה האימתנית שהן מביאות.

לואיס קם ממנוחתו הקצרה, הניח את הבקבוק על ראשו והמשיך ללכת. הוא הגיע למקום שבו היה אמור לעמוד: ליד מסעדת טאם-טאם. זה מה שאמו אמרה לו הבוקר, כמו בכל בוקר: "נסה לעמוד ליד מסעדה עם שלטים גדולים של אוכל ושתייה. זה מפתה אנשים; מי שלא יוכל להרשות לעצמו בקבוק מים מינרליים, יקנה את שלך. אתה מכיר את מסעדת טאם-טאם? זה מקום טוב." ועוד איך הכיר אותה! תמונות של עוף צלוי וקוקה קולה על חזית המסעדה הופיעו בחלומותיו, והוא השתוקק לטעום אותם יום אחד. מדי פעם שמר לעצמו גרוש או שניים מעבודתו, מקווה לחסוך מספיק להגשים את חלומו.

הזמן חלף, אבל המולת המכוניות והאנשים סביבו נראו כמסכלים במזיד את מאמציו, ולא הביאו לו אף קונה. הקרח בתוך הבקבוק החל להפשיר, אך עדיין הספיק כדי להסתיר את טעם הירוקת הקל של המים: הקור המרענן ריכך את טעמי הלוואי. 

הצמא שלו עצמו התגבר. אבל הוא לא שתה מהמים שנשא על ראשו. הוא חייב למכור אותם, לתרום את חלקו במשפחה. "במשפחה שלנו כולם עובדים!" חזר ואמר אביו. והוא צדק, כי  בעצמו עבד בבניין כשהמזל זימן לו הזדמנות כזו, מפעם לפעם.

הזמן עינה אותו לאט:  חלף באיטיות, אך חלף. ואין איש שיבקש לקנות ממנו את המים. הוא הרגיש מעט יותר עייף; הלך לשבת לרגע בפינה בין שני בניינים ונמנם קלות. שאגת צופרי מכוניות הקפיצה אותו, וכשפתח את עיניו ראה את האיש שרצה לקנות ממנו את המים מתרחק כבר ברכבו, אחריו שורה ארוכה של מכוניות כועסות חסרות סבלנות- כל אחת מאיצה בתורה ולוקחת איתה את התקווה לסיום יום העבודה שלו. ''הנה, הנה, קח, חזור'' הייאוש צעק חסר תוחלת מגרונו, בזמן שאיש לא עצר.

הצמא ייסר אותו, כאילו האבק של העיר נדבק לגרונו. הוא פתח את הבקבוק ולגם לגימה זעירה, כמעט בלתי מורגשת. ''תחשוב שזה קוקה קולה'', אמר לעצמו .

זקנה התקרבה, אותה אחת שהייתה תמיד צמאה. פעם הוא ריחם עליה ונתן לה את הבקבוק בחינם. הוא עדיין ריחם עליה עכשיו, אבל כבר לא יכול היה לחזור הביתה בלי המים או הכסף שהם שווים. הוא התחבא מפניה בחצר האחורית של המסעדה. הילד נרדם שוב לרגע, אבל הצמא העיר אותו באכזריות עכשיו. 

שפתיו החלו להתייבש. הוא חש שחום גופו עלה, אולי גם רעד. בקרב שהתחולל בתוכו, יצר ההישרדות ניצח, והלגימה הארוכה שלגם העניקה לו הקלה רגעית. כעת, הדאגה כרסמה בו: איך ימכור בקבוק שאינו מלא? 

מוכר המים הקטן חזר לעמוד בצומת. אבל לפתע, הבקבוק נשמט מראשו אל הקרקע, אל האבק האדמדם. אולי הסחרחורת שחש מבלי לדעת איך לקרוא לה, הפילה אותו. אבל מה שהפחיד אותו כעת יותר מכל היה: מי יקנה בקבוק חצי ריק, מכוסה באבק? שלוש דמעות זלגו מעיניו ויצרו ערוץ של צער בתוואי האבק שעל פניו. הוא עמד זמן מה קפוא, מבטו ריק. ואז החליט: אין ברירה אחרת, הוא יצעד בחזרה הביתה ויבגוד במחויבותו למשפחה.

אבל בדיוק אז, הגשם החל לרדת - העונה היבשה הגיעה לקיצה. שטפון של מים ניקה את המכוניות ואת תוואי הדמעות שלו, שנמסו אל עיסת האבק והועברו הלאה בזרם, אל גורל בלתי ידוע. לואיס עמד בגשם, נותן לבקבוק להתמלא. המים רעננו אותו וגרמו לו להרגיש מעט טוב יותר. 

בעוד כעשרים דקות, כששטפון קצר זה ייפסק, הוא יחזור לעמוד בצומת עם הבקבוק המלא על ראשו- על שלוליות, תערובת בוץ ודמעות זרות הנסחפות הרחק משם, אל מקום בו איש לא רוצה לראות.

 לואיס הביט בשלט השטוף. העוף הצלוי והקוקה קולה נראו ברורים יותר כעת, אבל דווקא משום כך רחוקים יותר, כי רק בחלומות מטושטשים יוכל להשיג אותם. העיר, לאחר מקלחת רצינית, נותרה עירומה, בלי האיפור האבקתי ועם צלקותיה הגלויות לעין. הורסת חלומות פשוטים על קוקה קולה.