25 במאי 1967. ניסיתי לנגן את התווים ביצירה של שופן שהמורה התעקשה שאלמד עד מחר, אבל המבט שלי נדד למקום אחר לגמרי. הסתכלתי על העיתון שהיה מונח על השולחן ליד הפסנתר, משהו בצבע האדום הזה של הכותרת משך את תשומת ליבי. סבא קונה במכולת כל בוקר עיתון "מעריב", לנו ולהם. הוא משאיר אחד בשער הכניסה הירוק ואחד הוא שומר עבורם. אח״כ הוא ממהר הביתה כי סבתא מחכה למצרכים כדי להכין את ארוחת הבוקר הקבועה: נס קפה מתוק עם חלב, לחם שחור עם ערמות חמאה קרה וחביתה מקושקשת שסבא מכין על מחבת המתכת. הם יושבים  לאכול ליד שולחן הפורמייקה הלבן שסבתא מתעקשת לשמור על אף שהוא כבר מתקלף לגמרי ורגלי המתכת שלו לא יציבות כלל. כמובן שיש שולחן נוסף, אבל הוא עטוף במפת תחרה ועליה כיסוי מפת ניילון, זה השולחן ששמור לאורחים בלבד וסבתא לא מסכימה שאף אחד יאכל שם חוץ מאשר אורחים, וגם זה, רק באירועים מיוחדים. ״המצרים מזיזים את הכוחות ונאצר מאיים לסגור את המייצרים, גיוס המילואים מתרחב ״ אומר בטון סמכותי אך חרד הקריין ברדיו. זהו, זה הרגע שאני כבר ממש לא מסוגלת לחזור לתווים, הם כמו ברחו ממני ברגע וטעם מר הציף לי את הגרון. יש רגעים שאני יודעת בדיוק היכן אני רוצה להיות עכשיו. "להתראות אמא, אני הולכת לסבתא", אמרתי בקול רם אבל הדלת הכבדה כבר נטרקה אחריי ו"בלעה" את קולי.

האוטובוס חיכה  בתחנה לעוד כמה אנשים שיספיקו לעלות ואני נכנסתי ממש ברגע האחרון לפני שהוא נסע .ירדתי בתחנה מס' 2, מרחק של 8 דק' נסיעה בדיוק. ריח הים ורחש הגלים ליווה אותי בדרך כמו מפת דרכים שהזכירה לי באיזו סמטה להיכנס כדי להגיע לחדר המדרגות החשוך. סבתא וסבא גרו בבית אבן ערבי עתיק מימי השלטון העות'מאני ברחוב אנילביץ׳ 41.  אם מגיעים בלילה, אפשר לראות בחשכה נקודה בוהקת אדומה ולהריח את הסיגריה של סבא שלי, שמחכה כל יום בחדר המדרגות לאיתן שיחזור הביתה.  במדרגות, הריח המוכר והאהוב של המרק של סבתא כבר ממלא את החלל. אני רצה , מחליקה מעט על מדרגות האבן  ,השלומיאליות היא סימן ההיכר שלי כך אמא תמיד אומרת. כשסבתא שומעת את נעלי הריצה שלי טופפות בחדר המדרגות היא מקדימה אותי ופותחת את הדלת. היום , דלת העץ החורקת עם המספר 11 מוברג אליה נשארה סגורה. הרדיו היה כה חזק שבקושי הצלחתי לשמוע את הדפיקה של עצמי בדלת אבל בכל זאת דפקתי וצעקתי ״סבתאאאאא, תפתחי זו אני״ והצמדתי את אוזן ימין אל הדלת, סבתא  פתחה את הדלת לאחר זמן מה ונראתה מבולבלת ומבוהלת. "סבתא, למה את שומעת כ"כ חזק את הרדיו?? אני דופקת פה כבר כמה דקות לפחות". מבלי לחכות לתשובה, נכנסתי וחיבקתי את סבתא. סבתא חיבקה אותי ונתנה לי נשיקה על הלחי ואז ניגבה אותה בתנועה האופיינית לה. ״הכוחות המצריים מתקדמים אל הגבול, נאצר מאיים, אני דואגת הגרל׳ה, איתן נסע לפני שבוע ואני לא שמעתי ממנו כלום״. הפעם סבתא באמת נראתה מודאגת, שלא כמו תמיד. הקמטים החרושים במצחה היו בולטים מאי פעם ועיניה בצבע דבש היפות היו עצובות ומוטרדות מתמיד. ״סבתא, בואי נעשה את מה שאנו יודעות לעשות הכי טוב״. סבתא הבינה היטב למה התכוונתי, היא לקחה את ידי והתיישבנו בכורסאות עם הריפוד האדום כתום שמסודר בקפידה. התיישבנו אחת מול השנייה, לצידנו המכתבה הישנה שסבתא מצאה פעם בשוק בחיפה ,הייתה לה מגירה חורקת ובתוכה היה אוצר גלום של תמונות ומכתבים שהיא הצליחה להבריח עימה לארץ לאחר המלחמה. בין המכתבה לכורסאות נפרש נוף מרהיב מהחלון, אפשר היה גם לשמוע את הים וגם לראות אותו בין בנייני האבן הישנים של הרחוב. הווילון הלבן מבד פשתן שקוף התנפנף בעדינות ברוח כמעט באותו מקצב של גלי הים הרחוקים.

סבתא יושבת בכורסא שלה ואני בכורסא הצמודה אליה של סבא. על שולחן העץ עם מפת הכותנה המפוספסת לידינו מונחת צלחת עם עוגת לייקח חמה שסבתא אפתה לפנות בוקר. היא מביטה בי ואני רואה את עצמי בעיניה , נערה מבולבלת שהרוחות סביבה רועשות והאווירה היא אווירת מלחמה אבל בעצם שום דבר עוד לא קרה.

היא מספרת לי על טרנוב. לא סתם שם של עיירה, אלא עולם שלם, חי ונושם. היא מתארת לי את כיכר השוק, את הבתים המצוירים, את הרחובות המרוצפים שבהם התערבבו פולנית ויידיש. "הייתי הולכת ברחוב וריח החלות הטריות של שבת מהמאפייה של משפחת גרויסמן היה מתערבב עם ריח העור מהסנדלרייה של מר איצקוביץ'. הנערים היו ממהרים למועדון השחמט שהיה ממש ליד בית הכנסת, שם הם גם היו נפגשים לפעולה של התנועה". סבתא השתייכה לתנועת "בני עקיבא", היא הייתה ציונית שחלמה לעלות לארץ ישראל. במפגשי התנועה הם שמעו על החלוצים שבונים את הארץ, על ריח התפוזים והשמש הקופחת ועל עבודת האדמה שגברים ונשים עבדו יחד כדי להפוך את הארץ לבית ליהודים מכל רחבי העולם. אביה של סבתא היה סוחר בדים קפדן ואימה, אישה שכל עולמה היה הבית ושידוכים טובים לבנותיה. הם לא היו מוכנים לשמוע על ארץ ישראל ובטח לא על מסע מפרך ומסוכן כדי לעלות לארץ. "הכתיבה הייתה המרד השקט שלי, בחדרי יכולתי להיות מי שרציתי, לגור היכן שארצה, לדמיין את חיי בקיבוץ עם סטפן, מגדלים את ילדינו, הולכים יחפים וחופשיים בשדות, מדברים בעברית ללא חשש וחיים בעצמאות את חיינו. אז ישבתי שעות רבות וכתבתי ביומן עם כריכת עור חומה בהירה וסימניית כותנה בצבע לבן שקיבלתי מאמא שלי". היא עוצמת את עיניה ולוקחת אותי לסצנה אחת, לערב סתיו קר ליד בית הכנסת הישן. בקול נמוך, כמעט בלחישה, כמו לא רוצה שיישמעו הוריה או שכניה הפולנים שעברו שם כשנפגשה עם אהובה היא מספרת לי.. "האוויר היה צלול וקר. קולות תפילת ערבית עלו מבית הכנסת. סטפן אחז בידי הקפואה וידו החמה עטפה אותי ברכות נעימה. הוא שאל בקול נרגש מאוד אך בלחישה אם קראתי את המכתב שהוא שלח לי, המכתב על העולים שהגיעו לפלשתינה." סבתא הכירה את סטפן באחד מטיולי "נוער בני עקיבא". הוא היה מבוגר ממנה ב-8 שנים והדריך קבוצה בתנועה בקראקוב. כשסבתא ראתה אותו  ופגשה בעיניו הצלולות לראשונה היא ידעה שאיתו היא רוצה להתחתן. סטפן וסבתא התאהבו מיד ושמרו על קשר כל העת בעזרת מכתבים. מדי פעם סטפן היה מגיע לטרנוב כדי לבקר את הדודים שלו שגרו בסמטה מעבר לבית של סבתא והם היו נפגשים בסודיות מוחלטת ליד בית הכנסת העתיק. הוא היה ההפך הגמור מהבחורים שההורים של סבתא רצו שתכיר, הוא לא דיבר על עסקים ולא דיבר על פלפולים, הוא דיבר על שירים של ביאליק  ועל חלומות לעלות לארץ ישראל... היינו נפגשים ליד ה'בימה', מה שנותר מבית הכנסת העתיק שנשרף מאות שנים קודם לכן. על חורבות העבר, תכננו את העתיד שלנו". 

"קראתי, סטפן, אתה מדבר על זה כאילו זה כל כך פשוט. לארוז מזוודה ולנסוע. יש לי משפחה ולימודים בגימנסיה". הוא עצר בחשיכה, אחז בידי ואמר, 'אני לא מבטיח לך חיים קלים, רגינה. אני מבטיח לך חיים אמיתיים, "ומה יש להישאר בשבילו, רגינה? שידוך עם איזה סוחר שאבא שלך יבחר? זה לא החיים שלנו. אני רואה את העיניים שלך כשאנחנו קוראים את שיריו של ביאליק ביחד. אני רואה את ההתרגשות שלך כשאת מספרת לי על הטור שקראת בעיתון "היום". את יודעת שבארץ ישראל נדבר רק עברית?  אני מציע לך מקום שלא נהיה בו זרים ולא צריך לברוח ממנו, אלא לבנות אותו. מקום שבו הידיים שלך יהיו מלוכלכות מאדמה טהורה, שהעבודה שלך תהיה בניית ארץ ישראל לדורות העתיד. הכתיבה תהיה בשפה שלך, המוזיקה תהיה שלך, תוכלי לכתוב בעיתון, ללמד ילדים בקיבוץ ולפרסם ספרי שירה, בדיוק כמו בחלומות שלך". סבתא ידעה שהוריה לא יסכימו שהיא תתחתן עם סטפן ובוודאי לא שתעלה לארץ לפני שסיימה את לימודיה. "נברח," הוא אמר בנחישות ובקול חזק וברור שגרם לה לרעוד, כאילו קרא את מחשבותיה כמו ספר פתוח. "אני אסע ראשון, אכין את השטח ואחזור לקחת אותך. אני אכתוב לך כל יום, אני מבטיח." היא הביטה בו אז, בגבר הצעיר יפה התואר והנלהב עם העיניים הכי כחולות שראתה, כמעט שקופות, בצבע ים צלול והאמינה לו. "אתה תיסע ראשון, אני אחכה לך שתחזור אליי". הם נפרדו בעיניים דומעות, סטפן וסבתא ידעו שהמצב בפולין לא טוב ליהודים. השמועות על רדיפות היהודים בגרמניה הנאצית הגיעו בכל יום לאזני המשפחה. השכנים הפולנים לא התייחסו אליהם בכבוד והבנות שהיו פעם חברות של סבתא היו זורקות עליה נעליים ואבנים בדרך לבית הספר. אבל לסבתא הייתה את היכולת לברוח ולחיות בעולם הכתיבה, המציאות שהיא יצרה לעצמה הייתה חוף המבטחים שלה.

ברדיו שוב מבזק חדשות וקול הקריין של רשת ב' חוזר על אותם דברים שאמר במהדורת החדשות לפני שעה. סבתא פוקחת את עיניה בבהלה וקמה להשתיק את הרדיו. אח"כ היא ניגשת לקופסת העץ הישנה במכתבה שלידן ומוציאה מתוכה את פיסת הנייר המקופלת, הצהובה. "מכל המכתבים, הצלחתי לשמור רק על מכתב אחד." היא מוסרת לי אותו. אני קוראת את המילים שכבר הכרתי מצוין אבל אני תמיד לומדת מהן משהו אחר ושונה על אותם רגעים מרגשים ולא ברורים, על זוג שחלם להגשים את חלומם ביחד אבל לא ידע איזה עתיד מחכה להם. הפעם אני מבינה את גודל הבחירה.

רגינה יקרה שלי,

הלילה הגיעה עוד אונייה שהצליחה לעגון בנמל. הם קוראים לזה 'עלייה בלתי לגאלית'. אני קורא לזה לחזור הביתה. אני חושב על האדמה, לא אדמה של כנסיות וכיכרות ישנות, אלא אדמה שמחכה לבניית הארץ שלנו. אני לא מבטיח לך גן של שושנים אהובתי, אני מבטיח לך יבלות בידיים, שמש שתכה על פנינו, וארץ ישראל לבנות יחד. חכי לי. בקרוב אמצא את הדרך, ואז אבוא לקחת אותך.

שלך תמיד, סטפן.

בתחילה, סבתא קיבלה את המכתבים אבל אז הם פסקו וליבה נשבר. היא לא יכלה לדעת מה עלה בגורלו של סטפן ולמה מכתביו פסקו אבל ידעה שעליה להמשיך בחייה כי הוא לא חזר לקחת אותה כפי שהבטיח. כך עברו הימים והחיים שלה נמשכו בצורה לא צפויה כלל. הוריה שידכו לה את דוד שטראוס, חייט במקצועו ואיש ספר, סבתא סיפרה שהוא היה אדם טוב . כהשלמת הכנסה דוד היה נודד ומוכר ספרים בעברית בכל אזור גליציה. הוא היה כותב שירים בעצמו מאוד העריך את הכתיבה של סבתא. הם התחתנו מיד בתום לימודיה בגימנסיה, בבית הוריה, התריסים היו מוגפים והבית היה חשוך כי היו אלו ימים אפלים של אנטישמיות ורדיפות יהודים. לאחר החתונה הקטנה נולדה הלנה, אמא של הגר ,וסבתא שהייתה עסוקה בגידול התינוקת הקטנה השאירה את חלומותיה במגירה. היא מעולם לא סיפרה על סטפן לאיש ממשפחתה ובטח שלא לדוד או חברותיה.

לאחר המלחמה,סבתא נותרה לבדה עם הלנה ,דוד נרצח ברחוב, היא ראתה את החייל הנאצי יורה בראשו כשהסתתרה מאחורי הווילון בדירה של חייקה שהסתירה אותם. הוריה נקרעו ממנה באחת כאשר החיילים הנאצים גילו אותם במחבוא והם נשלחו למחנות המוות. היא איבדה כמעט את כל משפחתה. גם כשהיא חשבה שאחיותיה נשארו בבית לצידה הסתבר שהן נחטפו ע"י השכנים הפולנים והוסגרו לשלטונות הגרמנים. היא סיפרה במילים קצרות ומהירות על הגטו ועל איך הכתיבה שלה הצילה אותה ממוות, על השנה במרתף שהמשפחה הפולנית הסתירה אותן ועל ההרגעה של הבכי החרישי של הלנקה הפעוטה בעזרת סיפור על ארץ שטופת שמש וריח של תפוזים. 

השנה הייתה 1950, וסבתא קיבלה החלטה אמיצה לעלות לארץ ישראל. אחרי תקופת שיקום במחנה עקורים , היא התחזקה מעט והצליחה להגיע לארץ . סבתא והלנה התקבלו ע"י הסוכנות היהודית בארץ ושובצו למחנה עולים בקיבוץ בעמק הירדן. זה היה חלומה של סבתא עוד מימי נעוריה. אמנם המלחמה הצליחה להשכיח ממנה את החלומות וגם את הבטחותיו של סטפן אך לפעמים היא עוד חשבה לעצמה שיום יבוא והם ייפגשו בארץ. 

הימים בקיבוץ עברו באיטיות. הם החלו מוקדם עוד בחשיכה והסתיימו מאוחר מדי בלילה. בהתחלה, סבתא לא הצליחה להתרגל לחום הכבד של חודש אוגוסט בעמק, גופה הצנום אחרי המחלות שעברה במלחמה היה מעט חלש בשביל לקום בחשיכה ולצאת לעבודת המשק או הפרדס. למרות זאת, החיים בקיבוץ היו חלומה במשך שנים רבות והיא לא הייתה מוכנה לתת לשום דבר לשבור את רוחה ונפשה. הלילות החמים והמסויטים היו קשים מנשוא, אך בלילה ההוא משהו היה שונה, סבתא סיפרה שזה היה הלילה היחיד שבו לא היו לה סיוטים כלל והיא הופתעה כשהשעון צלצל והעיר אותה בדמדומי הבוקר.. בערב הקודם הייתה אספה של חברי העולים ואריה, מנהל העבודה אמר שלמחרת בבוקר יגיע מדריך וותיק ומוכשר מעמק החולה שדובר גם פולנית ויידיש. היא גלגלה את צמתה הארוכה סביב ראשה כמו כתר ומיהרה לעבודתה ברפת . היא הגיעה מתנשפת אחרי הדרך הארוכה בשבילי הקיבוץ ואריה הציג את "המדריך שוורץ מקיבוץ חולתה". סבתא הביטה בסקרנות על המדריך החדש . השם שוורץ היה מוכר לה היטב, גם הגב הרחב שלו היה מוכר לה וגם היד החזקה עם האצבעות הארוכות שהיא זכרה. "לא זיהיתי אותו בתחילה, הוא השתנה מאוד, אבל אז הוא הסתובב והתקרב כדי לקבל את פניה . העיניים שלו לא השתנו. הן היו בצבע ים, הכי צלול, כפי שזכרתי". כשסטפן וסבתא זיהו אחד את השנייה הם התחבקו, בכו והתרגשו ולא נפרדו עד היום. הוא סיפר לסבתא שאחרי תקופה ארוכה של קליטה בארץ הוא התחתן ונולד לו בן אך אשתו נפטרה בלידה. הסיפור על המכתבים שפסקו אף פעם לא התברר עד סופו, סטפן טען שהוא שלח מכתבים וכשלא קיבל מענה ליבו נשבר אך הבין שסבתא המשיכה בדרכה, וסבתא סיפרה שהמכתבים פסקו ולא הבינה למה. לימים הסתבר שאולי היו אלה הוריה שהסתירו את המכתבים כדי שסבתא תוכל להתחתן ולשכוח מסטפן ומהחיים בארץ ישראל. 

אני מחבקת את סבתא והיא מערסלת אותי בידיה, מחבקת אותי חזק, ריחות מלוחים ומתוקים של אפייה ובישולים שנדבקו לסינרה מתערבבים להם וממלאים אותי בתחושה נעימה. סבתא ליטפה אותי בשיער בדיוק כפי שאהבתי, ממוללת את תלתליי ונותנת לי נשיקות על ראשי. כך המשכנו להתחבק, שמנו בצד את כל הדאגות, את הציפייה הדרוכה, את הקריין ברדיו וגם את צלצול הטלפון שלא פסק. היינו יחד רק שתינו ברגע הזה כאילו מלחמה לא אמורה לפרוץ בכל רגע.

​