תחילה בראתי אותו כרעיון: חצי פילוסוף, חצי פרא אדם. קנטאור בן זמננו. הוא היה גדול בתורה וקטן באנושות. בסוף הניינטיז ברח מהאצולה החרדית והגיע לעיר קצת אחרי שאני הגעתי לעולם. בגלגולו החדש הפך לבעל טור שבועי ופרסם שני ספרים מבריקים, אבל גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום, מיינד יו. ספרו החדש הקנה לו שמץ תהילה ושאבתי ממנו עידוד – זו הייתה לי עדות שלא כולם רוקדים לפי חלילה של הבורגנות. חברי ניסה לצנן את התלהבותי מהאיש וטען שהוא מניפסט מהלך בלי שאף אחד שואל אותו. בעיניי הוא דווקא היה אפוף הילה של סימני שאלה, ובקרב הנצחי ביני לבין סקרנותי, האחרונה תמיד מנצחת. כשיראה מקצועית מתלכדת עם משיכה, מוטב להיכנע בנחת. הרגשתי שאם לא ניפגש זו תהיה שגיאה חמורה. כבר צברתי רקורד מפואר של החמצות בחיי, אך ידעתי שאיתו זה יהיה אחרת. בכל פעם שהגיתי במוחי תכנית גם המציאות לא עמדה בדרכי – אחת ממעלותיי הגרועות ביותר. אבחנתי שהליבידו שלו כרגע בעננים – אין עם מי לדבר – ולכן המתנתי עם המתקפה לרגע המתאים. 

 

בתחילת אפריל השתקעתי במרפסת. העורבים חגים והחגים אורבים ושניהם לא נעימים לי. בשכונה של קליגולות, ריח של נרגילה וקריוקי משתלטים על האוויר. ברחוב למטה, מחול שקית מעופפת וכמעט ניתן לשמוע את קווין ספייסי מקריין אחרית דבר באדישות אופיינית. ושוב מטוס חולף לי מעל המוח. העננים ורודים והאצבעות שחורות מ"גלריה". "החזירים יכולים לחשב את קיצם לאחור", בישרה כותרת בעיתון. ראש עיר שתושביה שמו עליו את יהבם הבטיח 'טו מייק חיפה גרייט אגיין', ודווקא חשבתי שהצדק עמו. זה אולי מפתיע יחסית לאחת שמתלהבת יותר מכלבים מאשר מילדים, אבל בקרב בין חיה לאדם צידדתי באדם. "החזירים פשטו גם על רומא וברצלונה", המשיכה הכתבה. שובו של המודחק בגרסת הממשות.

 

בחלוף שבועות אחדים התעטפתי באינטרס כבמעיל רוח ושלחתי לאדון הספר הצעה שאולי ניתן לסרב לה אבל לא כדאי. הייתי מינורית והרגשתי מאז'ורית. פיתחתי דוקטרינה עם השנים: "אם לא אז לא, ושיטוסו לי מהפנים". זה עבד, הידד. תחבולה מבריקה, סיננתי בגאווה בעודי דורכת רובה ציד דמיוני ויורה. המפגש נקבע לשבוע הבא. הייתי כמרקחה. 

בחדר ההמתנה של החיים, דווקא נחמד לחכות למשהו נחמד. זמן רב לא ביקרתי בעולמות הרגש. בסרטים ובספרים שמתי מבטחי. בני האדם הפכפכים. על הרגשות שלי אינני סומכת, אז על של אחרים?

ככל שעברו הימים לקראת המועד המיוחל, הזכרתי לעצמי ש"ציפיות יש לכריות", וחבל. אך הניסיונות לשפוך מים קרים היו לשווא. התחממתי על הקווים יותר מדי וזה התפשט כאש בשדה קוצים בתחת. 

 

כשפתח לי את דלת ביתו, שמתי 'אול אין' עוד לפני שנאמרה מילה. במטבח שגודלו כמרצפת שתינו אלכוהול בגוון דלקת. כשפסק שיש לי חזות יציבה ויד בוטחת השתוממתי. האם לא שם לב שמדובר בנוירוזה בחליפת אדם? חשבתי שזה ניכר למרחקים. אני ג'ק ניקולסון ב"הכי מתוק שיש". אני דסטין הופמן ב"איש הגשם". אני אדם סנדלר ב"מוכה אהבה" (לעזאזל, מדוע זו לעולם לא אישה?). בכל זאת היה משהו בדבריו. אחרי הכל, איש לא ייקח ממני את התושייה שפיתחתי בעמל רב. 

כשרציתי לדבר על ספרו הוא נמנע וענה, את מצפה שאהיה גם היוצר וגם הפרשן? זה גרוע כמעט כמו להיות גם השופט וגם התליין. מת המחבר. אלוהים דווקא לא מת, רק התפטר.  

מהבקיאות שגיליתי בקורותיו הוא הופתע, ואילו אני הופתעתי כפליים, הרי פומביותו-אמנותו – מובן מאליו שגם זרים יהיו מיטיבי לכת בענייניו. 

לפתע פתח את המקרר ושאל אם אני אוכלת גפילטע פיש. עניתי שבשלושה תנאים בלבד: בלי ג'לי, עם חזרת, ורק בפסח ובראש השנה. ואז שלף את אותה קציצת דג מתוקה וטבל בטחינה. תגיד לי אתה מטופל? שאלתי, אבל לא בקול. כנראה שאפשר להוציא את היהודי מהשטעטל אבל לא את השטעטל מהיהודי. אמנם התברכתי בקיבת פלדה אבל לא הייתה לי כוונה להעמיד אותה למבחן באותו ערב גורלי. במקום מזון גלותי, העדפתי שימזוג עוד מהאדום-אדום הזה. חשבתי שיהיה קל יותר לגמגם את כוונותיי כשאהיה רוויה. הבקבוק נדד איתנו לסלון, וכשסקרנו את הספרייה שלו הוא הציג לראווה מדף ריק בגאווה. נשמע שסיים עם שלב הרוח בחייו – נפטר מהספרים ואולי גם מהיצרים. ככל שהוסיף לדבר תהיתי על קנקנו: האם ספרו החדש הוא רק אנדרטה למי שהיה ואינו? 

על חוסר הברק שהפגין בחיים האמיתיים פיצה בבינה שככל הנראה רכש עם השנים. ממתי אתה בכלל? התעניינתי. יליד 70', השיב. טוב, עם שנתון כזה איני יכולה להתחרות. ואת? קצת מלפני האינטרנט, מיהרתי לענות. 

כשדיברנו על עניינים שבלב, כבר התחיל להתרברב. את יודעת שמעולם לא הלכתי לפסיכולוג? אין אצלי כזה דבר, "דיכאון". אה, כן? הייתי ספקנית. ומה זה? הצבעתי על הג'וינט שזה עתה הצית. הוא כיווץ את עיניו כמסרב להבין ונשף מלוא העשן מפה מלוכסן. אז המשכתי לטעון: אני מניחה שאינך לוקח אופטלגין אם לא כואב לך הראש, נכון?

מאחר שהרשים אותי בכתביו ניסיתי להשוות. אולי כי לעתים תכופות הרגשתי כמו אותו עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע. אומרים שקנאת סופרים תרבה חכמה, אבל עם כל דקה נוספת במחיצתו הרגשתי שאני נעשית טיפשה. במשוואה שבה צד אחד הוא היוצר והשני משמש לו השראה, לא ידעתי באיזו פוזיציה עדיף להתמקם.

הוא ביקש שאתמסר שעה שבעצמו היה מסויג. ניכר שהיה שרוי בסכסוך פנימי שלא הצליח ליישב ואולי גם לא ניסה. כשנהג כניאנדרתל שאלתי אם גודל על ידי זאבים. לא, ענה, במשפחה מרובת ילדים. ואז התחיל למלמל על אקסית בלגית וחיים על הקו. בלגיה?! זקפתי אוזני ארנב. מה כבר הבלגים הביאו לעולם חוץ מקומיקס בינוני וחממות טרור? חוץ מזה, זו אומה שמסוכסכת עם עצמה אז אל תצפה שלך הם יערכו קבלת פנים חמה. הנאום שלי היה חוצב להבות אך לא לבבות. היא הייתה שם קודם אבל לא התאימה לו כמוני. מחשבה פטרונית, אבל בחרתי במדיניות של בת יענה ודבקתי בתכנית המקורית. 

יש לו דום נשימה בשינה וקן ציפורים בחלון, אבל גם מרכולת פגומה הייתי מוכנה לרכוש. 

רציתי ללכת כדי שאוכל כבר לחזור.

 

כששבתי בבוקר לביתי, מיררתי לתוך הקפה המגעיל שהכנתי וזה כמעט שיפר אותו. כמו שרית וינו-אלעד ב"הבורגנים" שדיממה מעל צלי הבשר שהכינה לאורחים וזה הפך אותו לאכיל. לא ראיתי את הפרק אבל מחלקת הפרומו של קשת עשתה את עבודתה נאמנה. 

את היבבה העלובה שלי החרישה הצפירה, או שמא אזעקה? זמנים מוזרים. אדם לא יודע אם לעמוד דום או לרוץ לממ"ד. לקח לי רגע להיזכר שיום השואה ודממתי מיד. מה יום השואה, מה. כבר חצי שנה יום השואה. כשעמדתי באותן שתי דקות עם הספל בידי האחת וחצי תאוותי בידי השנייה, לא ידעתי אם הגיעה השעה לשלוף את הראש מהתחת או לטמון אותו עמוק יותר פנימה. מה פשר נפילת הפנים ונפולת הנמושה? ייתכן שכשמדינה שלמה חשה כבת ערובה, אדם מחפש לעצמו נחמה, או לכל הפחות צרה נעימה. הברנש התנחל כאורח לא קרוא במחשבותיי ואין מנוס מלהמתין עד שאנסה שוב להפעיל את קסמיי. במקרים מסוימים, גם כדי לא לעשות שום דבר דרושות תעצומות נפש. 

 

למחרת בבוקר דיוושתי לאימון קיקבוקסינג. טיפחתי משמעת ברזל בחיי המעשה ופיזור דעת קיצוני בחיי הרגש. זו חכמה קטנה מאוד להיות בסדר כשהכל בסדר. עם כל האתלטיקה שאת עושה, לא הגיע הזמן לתרגל גם גמישות במחשבה? 

בשיעור שוב צימדו אותי עם התיכוניסטית – 20 שנה פחות ממני ו-20 קילו יותר. לא פייר אבל עם זה נסתדר. אם אני במיינדסט של אני משמיד אותו אז אני משמיד אותו! הנחה המאמן לפני הדו-קרב. דברי אלוהים חיים, חשבתי לעצמי בעודי עוטה את הכפפות ובה בעת מסירה אותן. עוד לפני שנשמע הגונג, התיכוניסטית פוצצה לי את הסנטר עם סנוקרת אחת שתיזכר. המאמן, שראה מה קרה, נזף בי ולא בה. המגן שיניים שלך לא פה, אבל השיניים שלך כן פה! קיפלתי את הזנב ויצאתי.

רכבתי דרך סמטת השתן תוך סתימת האף. ברמזור האדום שקעתי בהרהורים ולא שמתי לב להייטקיסט מלוקק עם ספל ענק שדהר על קורקינט והתנגש בי. במקום להתנצל, עוד היו לו תוכחות. יאללה שתה את הקפה שלך בבית ושחרר אותנו.

עצרתי בסופר ואספתי את המוצרים הקבועים. כשהחלב מועשר, השמפו מבהיר שיער ומשחת השיניים מלבינה, לא פלא שגם הנפש קפיטליסטית. בתור לקופה עקף אותי חדל אישים עב-כרס. מכיוון שכבר הייתי בעיצומו של קונפליקט פנימי, זו הייתה התמודדות אחת יותר מדי עבורי. החלטתי להיות האדם הגדול יותר – אף שבבירור הייתי האדם הקטן מבינינו – ושתקתי. לדעת מתי לוותר זה שלב בדרך להתבגר. תובנות מאלפות, רק חבל שאינן מצטברות לחכמת חיים. רגע לאחר שההוא סיים את הקנייה, הקופאית מלמלה, ספק אליי ספק לעצמה, כולם ממהרים. לאן מגיעים בסוף? הנהנתי לאות הסכמה. 

כשהגעתי הביתה הנחתי שקית ברוקולי קפוא על הפנים והתיישבתי מול הג'ימייל. כמה עוד אפשר לרפרש? כשמיואשים נכנסים לפייסבוק רק כדי להתייאש עוד יותר. ושוב מחילת הארנב של היוטיוב בלעה אותי לתוך פסיביות עגומה. תסמונת הטאבים הפתוחים במלוא הדרה. 

מבט בשעון הראה שכבר (רק?) 10 בבוקר והגיעה השעה להתמודד עם היום. אבל מה אנשים עושים כשהם לא עושים כלום? רוחה של תקופה: דליחות מחשבתית ואוירה של פיחות. המשימה שלך להיום: להחזיק מעמד. זה לא הזמן למקלחות קרות וספירת חלבונים.

ברגע משברי, סימסתי לחברי לסדר יום אוורירי. סלדנו מפרנסה גסה ויכולנו להיות אינפנטילים ביחד. לא היה אדם רגיש יותר לזמן ממני, אך שעון ביולוגי סירבתי לענוד.

קבענו להיפגש במסילה בצהרי יום חמסיני. לבשתי חצאית כדי לאשרר את הקיום ויצאתי לדרכי. הפקתי מידה שווה של פליאה מאלה שבהו בי ומאלה שלא. 

כשהגעתי לאזור הבחנתי בצעירים עם כפכפים ונשקים בהצלב לצד אינפלציה מלבבת של בורדר קולי. מהגלידרייה בקע הפסקול של "מנהטן". קצת ג'אז של צהריים לאנשים שלא עושים כלום. על הדשא ניהלנו סשן חפירות בצל שואה אקלימית. ארבעים שנה במדבר כדי להגיע לארבעים מעלות בתל אביב. 

חברי הציע ג'וינט נחמה וציפרלקס לנשמה, אך פסלתי על הסף סמים קלים ותרופות מרשם. הנרקוטיקה ממני והלאה. תופעת לוואי ידועה לנוגדי דיכאון היא השמנה, ולי אין עניין בבטן שנראית כמו כדור חמאה. שקיות סגולות מתחת לעיניים בוכיות זה לפחות הרואין שיק. ובכלל, האמנתי שלצלוח את המציאות ללא כימיה זה אומץ אמיתי, אם כי המדליה שלי לא נראתה באופק. 

כשירדה החשיכה התמקמנו בברים הסמוכים, ובאוגנדה כמו באוגנדה, ככל שהערב מתקדם הוא מתקדר. ושוב עיניים מתרוצצות בתדר. מוטב שישנו את שמו ל"שקר", כך לפחות תהיה אמת בפרסום ועוגמת הנפש תיחסך לכולם.

 

והנה עברו להם עוד כמה ימים. החיים כהסחת דעת אחת מתמשכת. הנפש המצפה מכלה את עצמה, כך פחות או יותר הסביר השועל לנסיך הקטן. אז למה לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום? אף אחד לא מבטיח לנו שנהיה פה עוד שעה. אנחנו כפסע מאפוקליפסה והאיראנים על הגדרות. לא חבל להחמיץ פנים והזדמנויות? אז גלגלתי הצעה חדשה לפתחו של מר בחור. הנוסח היה מפותל אך הכוונה ברורה. כמה דקות לאחר מכן בהיתי בהודעה שהחזיר, וכל מה שראיתי שם הוא מבנה תחבירי שקרס לתוך עצמו. תיראי מופתעת. המציאות חיככה ידיה בהנאה והעיפה לי שתי סטירות מצלצלות.

לחיי הפשרה שלך, סימסתי לו ומיד התחרטתי. לא יכולתי להיגמל מעוקצנותי ומהתהייה האם גם הוא, כמו כולם, הרכין ראשו בפני החֶברה. קיוויתי שנהיה זאבים בודדים יחדיו אבל התברר שהוא בסך הכל עוד כבשה שברחה מהעדר. אולי כבש בעור זאב. 

באבחת יד הוא קטע את העלילה שהתחלתי לטוות סביבו. לא היה ברור מי מבינינו חצוף יותר. כל אחד מאיתנו רצה להוסיף את השני לארון התצוגה שלו – ואף הצליח, רק הצטערתי שלו זה הצליח קצת יותר מדי. את הפער בין מה שאמר למה שרציתי לא יכולתי לשאת, ומאחר שאת אנשיי בררתי בפינצטה, לא נטיתי לוותר עליהם בקלות יתרה. גמלה ההחלטה בלבי: בדרך כזו או אחרת – ננסה מהחלון אם אי אפשר מהדלת – הוא יהיה שלי. ממלכתי תמורת מפגש נוסף! רקעתי ברגלי. כן, לעתים הגבול בין נחישות לטיפשות דק משנדמה. 

 

ימים ספורים לאחר מכן, ביום העצמאות הכי אבסורדי אי פעם, חברי ואני נפגשנו לסטנגה במגרש ריק בבית ספר יסודי. חניתי מול שער שעליו שלט "נא לא לחסום", אבל אני קראתי "נא לא לחפור". שתי הבקשות לא היו לגיטימיות בעיניי. כמה דקות לתוך הבעיטות הבנתי שאת כל הבעיות ניתן לפתור בעזרת כדור, רק לא זה שבדרך כלל מדברים עליו. את המשחק שלנו קטע ילד קטן שצווח לכיווני בהטעמה גלנטית: מה המקצוע שלך, גבירתי? השפלתי מבט ומלמלתי, אם היה לי מקצוע... הזאטוט לא התרצה והפנה גם אל אביו תהייה נוקבת: אבא, היית פעם כריש? לא, אף פעם לא הייתי כריש, ענה האב בנועם. תמיד הייתי בנאדם. ילד מעצבן אבל השאלות במקומן. התיישבנו לאכול על הספסל. פלאפל 4 טעמים לשני וואחשים רעבים. כשהבטנו אל האינסוף ראינו רק את גבעתיים. 

תכתבי לו שוב, התפרץ חברי לדלת פתוחה שכבר באתי לסגור. טרפתי את הפיתה ותקעתי בו מבט מצמית. לא הבנתי אם נקט בטיפשות כעמדה קיומית או רק חבש אותה לפרקים ככובע. תגיד לי, בסולם של 1 עד 10 אתה מטומטם 11? מה אתה לא מבין? הבנאדם כבר מעבר לים. אבל בזמן שדיברתי צצה לי עוד הברקה אז שלחתי את לחמי ושעשועיי: 

א.ד. היקר

אתה טיפוס מעט מוזר

רעיון על הנייר

לא התחיל וכבר נגמר

אין חברותא בנכר

אז תחליט שאתה נשאר.

נתתי לעצמי 2 נקודות על תעוזה והורדתי 7 על פתטיות. תהיתי כיצד יגיב אך לא עצרתי את נשימתי. בחלוף זמן קצר זה חלחל אל הַבַנַתי: לא כתב – לא יכתוב. ההלצה שלי נפלה על אוזניים ערלות ותחת קפוץ. ייתכן שליהקתי את עצמי בקלות מדי לתפקיד המתמוגגת התורנית, ומיד גזרתי על עצמי תענית. החלטתי לגייס שאר רוח קוסמי ולארוב לו בפינה של החיים. קיוויתי ששנינו נתפכח, רק בכיוונים הפוכים, ואז אגיד לו, קח מספר, התור ארוך ובסופו לא מחכה לך גלידה של אייל שני. נו סופ פור יו, נקסט! הפרזה מיותרת, קטע אותי חברי, שהאזין לנבואה שלי בעודו מנגב שאריות עמבה מפניו, בסך הכל עוד קראש לא ממומש. כן, הנהנתי. רק חבל שלא ניתן לקבל החזר כספי מחנות הדבילים שממנה נגנב. 

 

כשחזרתי השתרעתי במרפסת. פנאי מקולל. כמה שבתות כבר מסוגל אדם לשאת? 

כשהסתכלתי באייפון ראיתי שהתקשרתי אליו בטעות. שיחה שלא נהנתה. כנראה אותו חיוג-תחת נודע לשמצה. מי ידע שגם סמארטפונים מסוגלים לפליטות פרוידיאניות. 

את האנקדוטה על הגפילטחינה חלקתי עם אמי שהזדעזעה בשקט והפטירה, אחרי כזה דבר מה כבר עוד יש לומר? היא טענה שמדובר באידיוט לא שימושי ושעליי להניח לכל העסק במהרה. יש הרבה דגים בים ולך יש דג גדול יותר לטגן, אמרה. ודאי שצדקה אך הלב מיאן להדביק פערים עם השכל.

כמיטב המסורת אצלי, זלגתי לדיכאון קיומי ללא שום הצדקה נראית לעין. צנחתי אל השטיח ואיחלתי לעצמי כמישה נעימה. שוב חיפשת מלוכה ומצאת אתונות. 

כונס נכסים רוחניים. בימים ספורים הוא נישל אותי מקורת הרוח שחסכתי במשך שנים. הרי נדרתי תמיד להחזיק חצי חיוך בכיס ושיר קטן בלב. ואיפה זה עכשיו? לחוות הצלחה ככישלון זו עליבות כוזבת, אמר חברי, וכעת הדהדו מילותיו. 

לא כל דבר חייב להתכנס לאיזשהו קליימקס. וחוץ מזה, מותר לרצות, לגיטימי להתאכזב. רק את עצמי יש לי להאשים אבל אין צורך. רעיונות רבים סופם להיכחד, אבל גם רעיון זה הרבה מאוד. ולפתע שוב חייכתי מחצית הפה, כי ידעתי שהרעיון הבא כבר מעבר לפינה. 

​