מובילה למזרח.

גם מן הים ניתן להגיע אל המזרח, ואין מתאימה לפקד על המלחים מאשר מרטל פוניקס, בתו המאומצת של הסוחר הנודע וראש לצי אוניותיו. 

מרטל לא רצתה לסכן את כל אנשיה במסע לפנים היבשת. היא ידעה שאין לה את האספקה הדרושה כדי לחזור לנמל מוצאה, ועליה לשאת ולתת, כמעט מחוסרת כל, עם הקיסר הסיני. בחזיונותיה ראתה עצמה עושה מסע זה לבדה, ולא היה בה ספק שזו ההחלטה הנכונה כעת.

אנשי הצוות התמקמו בכפר הדייגים הקטן. הגבירה השאירה בידם מממונה האישי כדי לקבוע שם את משכנם הארעי, עד אשר תשוב. היא לקחה סוס אחד ומעט חפצים, ורכבה הלאה.

 בכשפיה ובנבואות בחרה לאן תמשיך לדהור. כך ידעה באיזה כפר לשהות ללילה , ומאילו נתיבים כדאי להימנע. הזמן חמק ממנה, ומניין הימים החל להתבלבל, ככל שהעמיקה והמשיכה בדרכה. ארוחת הערב וארוחת הבוקר של מר סרטן, בן לוויתה היחיד, היו לשני האירועים הקבועים היחידים ביום. כל השאר – מתחלף, שטוף צבעי ירוק וחום, מבלבל ובלתי נגמר.

בלב ים, מרטל ידעה לנווט את דרכה לכל אשר תחפוץ. כאן, לא ידעה בבטחה לאן פניה מועדות. לו הייתה בתחילה על הדרכים הקיסריות, הרי שכעת איבדה אותן מזמן.

היא רכבה ורכבה, בין ערבות דשא קדמוני. הערבות התכנסו לפתחם של עמקים רחבים וגודרו ברכס הרים ,אשר נמשך ונמשך מעבר לאופק. קשה לקבוע את מספר הפעמים שבו קול ברקע נשמע : "זהו, הפעם באמת הלכנו לאיבוד"

"מר סרטן, אתה בדרך כלל מעודד אותי מאוד עם הפסימיזם המושחז שלך, אבל ברגע הזה ספציפית, זה ממש לא עוזר".

"כבר בכפר דייגים היו לי חששות שיעשו ממני גורמה מקומי, אבל בדיעבד? כבר עדיף היה לי לדעת לפחות קואורדינטות כלשהן למקום קבורתי. הייתי קורא למשפחה, חברים, מישהו שיבוא לכבד את זיכרי ב...ב...איך אמרת שקראו לכפר שהיינו בו?"

"שאו-מיונג.

 לא ידעתי שיש לך כל כך הרבה חברים שאתה מסתיר ממני" גיחכה על הסרטן המדבר.

"מה בטח. רק מהפרנויות שלך לבד אני יכול להקים מועדון קריאה. אבל האמת היא שאני מדבר על סרטני חוף אחרים שהסתובבתי איתם לפני שפגשתי אותך. אמנם לא דברנים הם, וניחנים במנת משכל של רכיכות, אבל - הם לא העבירו אותי חצי מהצרות שאני עובר איתך"

"מה לעשות ? ללישון במיטה שגדולה מגודל גופך פי 5000 יש מחיר לפעמים"

"אני אוהב רכות! אם זה פשע, אז אני אשם"

"כמוני כמוך, אבל אני לא…" משהו תפס את תשומת ליבה לפתע.

"אתה ראית את זה עכשיו?"

"את מה?"

"שם למעלה. המפל"

"איפה?"

"על מדף הסלע שקצת מקדימה וקצת מימין לנו, תסתכל טוב"

"הא כן." השתומם מר סרטן. "מה איתו?"

"הסתכלתי על הנקודה הזו לפני דקה, והוא לא היה שם"

"אההה ,נהדר! עכשיו את גם הוזה דברים שאפילו אין להם שימוש"

מרטל הסתכלה על מר סרטן בציפייה שיבחין בעצמו באירוניה שבדבריו.

"מה? אני לא נכלל בדברים השימושיים שאת הוזה? "

"אתה החבר היחיד שיש לי בעולם, אין דבר יותר חשוב מזה. כל מה שאמרתי הוא שזה משונה. מפל שלפתע פורץ משום מקום"

"זה הטבע, דברים משתנים"

"לפעמים זה מפליא מה יכול עדיין להיחשב כטבעי בעולם.

 כלומר, תסתכל על העמק הזה. אני לא אדם דתי בשום צורה ,אבל, זה לא נראה לך כאילו מישהו תכנן את כל זה?"

" נראה לי שמישהי לא תכננה טוב מספיק את אספקת הבשר המשומר שלה, ועכשיו חווה טריפ של תזונה לקויה"

"אולי אתה צודק. אנחנו צריכים הפסקה"

מרטל עצרה את סוסה לצד עץ תפוחי בר. אוויר העמק הקריר החל לתת אותותיו בעצמותיה, ומרטל הכינה לעצמה אש קטנה מענפים יבשים שמצאה.

מרטל, מר סרטן והסוס אכלו מן התפוחים, שטעמם היה מתוק ועדין. עצי הבר כאן היו שונים מאוד מהעצים שהכירה באמריקה ובקאריביים. עם זאת, טעמם הערב עזר לה להרגיש קצת יותר טוב עם עצמה, בחלל בודד, פראי וגדול.

בעוד מרטל גללה בראשה את אותו סרט טבע שקט בכיכובה, קול זעיר נשמע מרשרש מבין הענפים.

מרטל התבוננה לאחור, ולראשונה מזה שבועות, ראתה אדם אחר.

 היה זה איש בן גילה לערך, שחור שיער ומזוקן מעט, לבוש בגדי נזירים.

 

"לא התכוונתי להפריע את מנוחתך, עוברת אורח"

"חלילה, כלומר...בהחלט הופתעתי לראות כאן מישהו זולתי"

"אמת , גם אני מעט התרגשתי לראות שיש כאן נפש אחרת מלבדי"

"בהחלט. שמי הוא מרטל פוניקס. מה הוא שמך, נזיר?"

חיוך קטן אך בלתי ניתן לפספוס נמתח על פני הנזיר לכשאמרה את שמה.

"האן זאו. אני רואה כי הגעת הנה מרחוק, מרטל"

"לא תוכל לתאר לעצמך"

"ולאן פנייך מועדות ?"

" ובכן, כשהגעתי לארץ זו יצאתי לחפש את הדרך למושב הקיסר, על מנת להביא אליו את דבריי. אינני יודעת כמה זמן חלף מאז, ואיבדתי את דרכי. כעת, אינני בטוחה עוד לאן אני הולכת. אני מאמינה שאני עדיין מנסה להגיע לשם"

" את בהחלט בדרכך לשם. אך הדרך עוד ארוכה"

"נדמה כי אתה נזיר בעל מידות טובות, תוכל להכווין אותי כיצד לעלות שוב על הדרך הקיסרית?"

"ובכן, מה שאת מחפשת זה נהר שיקח אותך לשם. כדי לשוט על הנהר הנכון , יש למצוא עמק , אשר נמצא מעבר להרים , במרחק של מספר ימי מסע מכאן. אוכל להראות לך את הדרך, אם יורשה לי"

מרטל שמחה במזלה הטוב. המשונה מכל , שלא ראתה אף לו פרט אחד מכל המתרחש כעת בחזיונותיה. ערפל לא רגיל כיסה את נבואותיה, והיא לא ראתה דבר חוץ מהמונח לפניה באותו רגע.

היא רצתה מאוד לסמוך על הזר החביב. מעטים הם אותם אנשים שיש בהם זוהר כמו זה שקרן ממנו. 

האן ישב לצד האש, אוסף את של בגדיו. פניו אמרו רוך ונועם, בטרם פצה את פיו.

"אמרי לי נא , מרטל, אם יורשה לי. מה מעשיך בארצות הקיסר?"

"האמת היא" חייכה מעט מבעד לבדים העוטפים את פניה  "שזוהי שאלה שאני שואלת את עצמי לא פעם. הגעתי לכאן כי שמעתי שמועות גדולות על ארץ מסתורית ממערב, אשר התגלגלו מסוחר לסוחר, עד אשר הגיעו למפתן דלתי. איש לא חצה את הים כולו מצד לצד, והייתי הראשונה לעשות כן. רציתי לראות במו עיניי מה הוא הפוטנציאל המסחרי של ארץ זו, ועד כמה רחוקה היא מנמל ביתי. איוולתי היא שיכולתי לנחש כל הזמן הזה את מקום הימצאי, ואת קיום הארץ הזו, לו רק הייתי מאמינה שאני מכירה את העולם בו אני חיה מזה שנים"

"ובכן, אינך צריכה להאשים את עצמך, וגם לא את העולם. לא נועדנו לדעת הכל. ככל שאדם קונה את חוכמתו, כך הוא מעביר את חייו בלרדוף אחר זנבו שלו"

משונה.  היא מעולם לא הייתה מנסחת זאת ככה, אבל...המשפט האחרון שאמר תאם מאוד תחושותיה מהמרדף של החיים שהשאירה בביתה.

"מהיכן אתה מגיע? אינני רואה כאן כפרים או מנזר. האם אתה מתבודד כאן?"

"אני מוצא את השקט שלי עם הטבע"

"והיכן אתה גר?"

"בכל מקום שתוכלי לראות. כל העמק הזה הוא ביתי, ונדיר שאינני מוצא את צורכי בין העצים ושדות הבר. אני חי בשלום עם הסובב אותי. בטוחני שאם תנסי, תוכלי גם את למצוא כאן את כל מבוקשך"

" אינני יכולה לנהל מכאן את ענייני ממלכתי ואת המטרה שלשמה באתי לארצות הקיסר. אשהה כאן רק את זמן המסע, במידה ותוכל לעזור לי לעבור את ההרים"

"ברצון רב, אך הרשי לי קודם לספק לך מקום ללון בו הלילה. זה המעט שאוכל לעשות"

"אמרת שאינך גר באף מקום"

" כל מקום איננו אף מקום, מרטל החביבה. בואי אחריי, ותוכלי כמובן להביא את החבר המדבר שלך"

מר סרטן הסתכל בבלבול על מרטל, שכן לא הוציא הגה מפיו. נדמה לה שהאן היה הראשון מבין מאות האנשים שפגשה במסעותיה,שהתייחס למר סרטן כאל משהו מעבר לסתם חיית מחמד. משונה.

מרטל רתמה את סוסה לצעידה , אך האן עצר בה ואמר , "לא יהיה לסוס המסכן את היכולת לשרוד את המסע בהרים. תני לו להסתובב חופשי כאן , ויובטח לך כי לא יעזוב את המקום עד שובך"

משהו בדבריו של האן היו נעימים מכדי להטיל בהם ספק. כל חייה הבוגרים לא רצתה לבטוח באיש, ובטח שבמצב אחר היה מתעורר בה חשד. עם זאת, משהו בה אמר לתת בו אמון.

מרטל ומר סרטן עקבו אחר האן במעלה גבעה, על שביל שנדמה שלא היה שם לפני שהתקרבו. הדשא נכנע למרות הרוח, עולה ויורד כאחד עם האוויר סביב. רק אז מרטל שמה לב שהאן הולך את כל הדרך יחף, על אבנים וקוצים, באין מפריע. 

כשעלו די מהדרך, נגלתה לעינהם מערה גדולה. אור חם הבהב ועשן עלה ממנה אל השמיים. ציפורים החלו לשרוק, מודיעות על בואם, כמעין אזעקה טבעית אך לא מטרידה במיוחד.

כשנכנסו למערה, נדמה שהייתה כמעט מתוכננת, שכן זרימת האוויר הנעים הייתה מושלמת, אך לא כיבתה את האש אלא רק ליבתה אותה במידה.  "ברוכים הבאים אל מעוני הזמני. אנא הרגישו בנוח להתכבד במעט ירקות שליקטתי הבוקר, ובנזיד בשר ארנבת ודומדמניות שהכנתי. אף פעם אין לדעת מתי תקבל אורחים."

בתום הארוחה, האן קם ונתן משאריות הירק לשפן סלע שהזדמן למקום. 

כה מוזר היה , שראתה חיות יוצאות ממסתורם לכיוון האן כאילו אין בהן פחד כלפיו. מה יש באיש שאיננו יכול להפחיד אפילו את השפן?

אף על פי שחוסר איום יכל להתפרש כחולשה, מרטל ראתה בכך חוזקה ייחודית ולא מוסברת.

"מה כל כך מיוחד במקום הזה האן?"

הנזיר נדמה מופתע מעט, אך אם למדה משהו עד כה, זה שכל הפגנת הרגשות הינה עדינה מאוד בפניו.

"למה כוונתך ? "

"מעולם לא ראיתי שפן סלע יוצא ממחבואו באמצע הלילה מרצונו החופשי , ועוד למחנה של בני אדם"

"ובכן ,לא פגשת את החיות של העמק שלי. אמנם ישנם נטרפים וטורפים, אך יש מספיק מזון לכולם. אין צורך לפחד כדי לשרוד. רק כשהשפן עבר חיים מלאים, והביא בני בנים לעולם והוא כבר זקן,רק אז יבוא הטיגריס או השועל לאוכלו. קשה להאמין מבלי לראות, אבל החיות כאן בעמק סבלניות יותר אחת כלפי השניה מאשר בני אדם זה לזה"

"לא היית אומר שזהו מצב לא רגיל? מהיכן שאני מגיעה, תיטרף כי אתה חלש, בין אם זהו דבר צודק ובין אם לאו"

"ובכן מרטל יקירה, את טיילת רבות בעולם. אמרי לי – האם לא היה אפילו לא מקום אחד , שבו אנשים חיו וטוב להם, ודי היה לכל, וגברים נשים וילדים קמו לעניינהם בבוקר עם חיוך ועם חיוך חזרו למיטותיהם בלילה? האם לא היה מקום שבו, איך לומר, היה טוב?"

מרטל ידעה למה הוא מתכוון. היא חשבה על כפרי הדייגים שבביתה.

"ישנו מקום אחד כזה"

"אם כך, ייתכן כי ישנם נוספים בעולם. דעי לך, שלא תמיד הם מועדים להרס, ובטיפול הנכון, אפשר להחזיק ולשמור עליהם, לעד"

"אז, זה מה שאתה עושה? אתה מנהל השמורה?"

 "אני לא בטוח למה כוונתך ב'מנהל השמורה' " גירד מעט בראשו. "אני מגן על המקום הזה מפני זרים, שאינם מבינים את הערך שלו, ורוצים ליישב ולנצל אותו"

"אל נא תיקח את מילותיי כעלבון, אבל, מה נזיר אחד יכול לעשות כדי להגן על מקום כה גדול? ודאי אינך לבדך. ידעתי שאתה חלק ממנזר!"

"לא. זה רק אני" חייך במבוכה. 

"אז, מנין לך שכוחות הקיסר לא יגיעו לכאן ויתבעו לעצמם את המקום?"

"אה. זה כי הוא בעצמו העניק לי את האדמה הזו"

מרטל לא הייתה צריכה להיות גאון בהיסטוריה סינית כדי להבין שהקיסר נפל על הראש. או, שיש פה משהו שהיא לא יודעת. כנראה הנזיר קצת מבולבל ובסך הכל שכח לציין שישנו מוצב צבאי לא רחוק מכאן, או שאולי הוא טיפה קוקו, ולא מודע למהלכים פוליטיים מעבר לאלה שמתנהלים בקהילת הארנבות המקומית.

"למה?" שאלה בפשטות.

"המממ, זה סיפור קצת ארוך, ומוטב כי תשמעי אותי במועד אחר. מחר נקום עם שחר להמשך המסע"

מרטל ניווכחה שישנו על רצפת המערה, אך לא התלוננה. כבר ישנה בתנאים גרועים מאלה, ולמען האמת, הרגישה בטוחה מתמיד. 

כוכבי הלילה האירו את החשיכה. האש ריצדה ברקע, והעיניים ,אט אט, נעצמו.

שני ימים ושתי לילות עברו במסע מעבר לרכס ההרים. בבוקר היום השלישי הגיעו אל פאתי עמק חדש, ובו זרם נהר גדול, כדברי האן. השמש כבר השלימה את זריחתה, והעמק הירוק ומוצף המים נצבע באור נעים ואביבי.

מרטל כנראה התלהבה כל כך ממראית עין זו, שלא שמה לב לסלע קטן בדרכה, אשר הוציא אותה משיווי משקל ומעבר לשביל – אל תחתית ההר.

מרטל הייתה נתונה בסכנות חיים לא אחת בהרפתקאותיה.כעת, לא עלה בידה לחשוב כיצד תינצל מנפילה חופשית מראש הר. 

האימה החלה לגבור עליה, אך לא לזמן רב.

היא נחתה על משהו.

היה זה ענף קטן שבקע מגוף ההר. הענף לבדו הספיק לתפוס אותה לזמן מה ואז חזרה שוב ליפול...עד לעוד ענף, ועוד אחד, ועוד אחד...באופן מוזר הצליחה להשלים כך את כל דרכה למטה, עד כר עשב גדול,סמוך לפלג שנשפך לנהר. מרטל ומר סרטן יצאו מהסיפור ללא שריטה.

מרטל שמעה ברקע סלעים מקרקשים , מלמעלה. 

היא הסתכלה לכיוון ממנו הגיע הקול, וראתה מעין נקודה קטנה- כמו פשפש, מקפצת בינות לסלעים במורד ההר. כשהנקודה התקרבה וגדלה, התבהר כי היה זה לא אחר מהנזיר,אשר עושה את דרכו בניתורים והחלקות על הסלע, כאילו היה אחד מהגלשנים שהכירה בצעירותה בסאות' ביץ'.

כשלבסוף נחת באופן מושלם על שתי רגליו וללא התרגשות מיוחדת או אפילו התנשפות, אמר:

"אמנם זו לא הדרך שרציתי שנרד בה, אבל חסכת לנו בערך שש שעות הליכה. אני מקווה שזה מפצה על הטיול הארוך שהיה לנו עד לנקודה הזו"

מרטל הייתה המומה. מה קורה פה? מי זה האיש הזה?  

כשראה שהיא לא מתרצה מדבריו הוסיף, "את מרגישה בטוב?"

"לא, אני לא ! אני לא מאמינה שאני עדיין בחיים, ולא יודעת איך אני או אתה עשינו את הדרך למטה בשלום"

"הטבע לא יפגע בנו" פסק האן. "הלא ראית שהענפים עצרו בעדך מליפול. פרט לבהלה רגעית לא קרה לנו כל רע"

מרטל איבדה את סבלנותה. זה הזמן לקרוא את האיש מעט יותר בדקדקנות. האם הוא דחף אותה במורד ההר? אולי עשה זאת כדי להיפטר ממנה פן תפנה את תשומת ליבם של השלטונות לנזיר התמהוני שמסתובב כאן, ותובע את השטח לעצמו? אמנם התסריט נתלה על חוט השערה, אך הפך סביר ככל שהתעמקה במחשבה עליו. 

מרטל ריכזה את כוחותיה לקרוא במחשבות הנזיר, וניסתה לתפוס פיסה מבד כוונותיו. היא הסתכלה טוב טוב, וכל אשר מצאה הוא דאגה. דאגה לחיות האהובות עליו, דאגה שלעצים יהיה גשם ושלעלים תהיה רוח. חלק מהחזיונות שראתה לא היו מובנים לה כרצונות פנימיים של אדם. שום חמדנות, או מזימה, או אינטרס עצמי כלשהוא. כלום.

"אני לא מצליחה להבין" מלמלה לעצמה.

"את מה , מרטל היקרה?" ניסה האן.

"את המקום הזה, אותך, את הסיבה שהגעתי לכאן" 

"אלו שאלות טובות. את סקרנית לדעת  - הישארי ותלמדי. אם לאו, את יכולה לקחת סירה על הנהר עד לכפר דייגים שנמצא לא רחוק מכאן, ותוכלי להשיג שם ציוד להמשך דרכך"

מר סרטן משך בשרוולה כדי לסמן שהוא רוצה לשוחח בפרטיות. הוא טיפס על כתפה ולחש:

"למה את מחכה ? המטורף הזה מציע לנו כרטיס יציאה, והרי את שיגעת את עצמך עד לכאן רק כדי להגיע לקיסר. אנחנו צריכים למצוא בגדים מהודרים כדי שתהיי ייצוגית, ואוכל ! אנחנו צריכים אוכל נורמלי. לנהר ! אני  מקווה שאין לך ספק שזה מה שאנחנו חייבים לעשות"

"אני מסכימה איתך" השיבה בשקט. "אבל..."

"אני לא אוהב את הכיוון שהאבל הזה מוביל אליו..."

" אני לא יכולה להתעלם מרצף אירועים כה משונה. אבי לימד אותי לא להפנות עורף להזדמנות הנכונה. אני חושבת שיש כאן הזדמנות שכזו להבין משהו חדש. אני לא יודעת בדיוק מה, אבל , האיש הזה הוא הראשון שמכיר אותך , הוא יודע לתקשר עם חיות ו..לא יודעת, לשלוט בטבע או משהו. אתה ראית איך הוא קפץ עכשיו מהר או שזה רק אני והתפיסה העל-סרטנית שלי? אני חייבת להישאר ולחקור את העניין"

"את בטוחה במה שאת עושה?"

"לא. אבל מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי בטוחה?"

"נקודה טובה."

מרטל פנתה אל הנזיר .

"אם להישאר יעזור לי להבין , כך יהיה. "

"ובכן, בואי עימי, אראה לך את הדרך."

החבורה עשתה את דרכה אל פתח מערה קטן למרגלות ההר. בפנים, נפתח לעיניהם חלל גדול, ולמולם בריכה צלולה ורחבה. בגדת הבריכה חנתה סירה קטנה, שלא היה ברור לאן הייתה אמורה לשוט. משוטים לא היו לה, והמים היו מנותקים מכל יציאה, פרט לפתח אחר בצד השני של המערה, שדרכו פכפך מפלון קטן אל הבריכה.

"עלו" החווה בידו בתנועה מזמינה.

כשרגלה של מרטל ניתקה מרצפת האבן , המים סביב הסירה החלו לגעוש ולהתערבל. סילוני המים החלו לגבור ולהוביל את הסירה אל צידה השני של המערה, אל עבר המפלון. הזרם היה חזק עד כדי שהסירה הצליחה לעלות במעלה המפל ולצאת מצידו השני של הפתח. בחוץ, נגלתה לעיניה תעלה ארוכה ארוכה, אשר מקורה לא נראה באופק. התעלה הובילה כלפי מעלה, לראש ההר. הסירה המופלאה המשיכה לרכב על הזרם בכיוון ההפוך. מרטל ידעה שאין זו משאבה נסתרת. נשאר לה להאמין באפשרות השנייה, והמרגשת הרבה יותר.

הם העפילו מעלה מעלה, עד אשר הגיעו לפסגה אחרת של ההר, ירוקה ומלבלבת, ולא טרשית וחיוורת כמו זו שטיפסו עליה קודם לכן.

הפסגה הזו אפילו לא הייתה לגמרי הגיונית. נדמה שעל קודקודו של ההר, נתמך שטח אדמה עצום, מכוסה פרחים ועצים . פרפרים ודבורים קישטו את המקום בצלילי כנפיהם, ואיילי בר רעו בין העשבים. במרכז הגן הגדול, ראתה מרטל בית. לא מפואר ומרשים אלא קטן, אך מדוקדק ובטעם טוב לאותם ימים בסין.

"אז..." פתחה מרטל.

"אז.."השלים האן.

"אנחנו נישאר לישון במערה למטה, נכון?"

האן צחק צחוק גדול ומלא חיים.

"ברוכה הבאה הביתה, לפחות לכמה ימים הקרובים"

האן נגע בליבה כשאמר את המילה ’הביתה’. זה זמן רב לא הייתה במקום שיכלה לקרוא לו כך. 

 

הימים ששהתה בביתו השמיימי של האן הסבו לה את הרוגע שחסר לה כבר מספר חודשים מאז שיצאה מנמל ארץ הסוחר. 

כשישנה בבטן האונייה, ישנה שליש שינה. את השליש השני לקחה טלטלת האונייה בים, ואת השליש האחרון לקחו מאמציה לחזות את הבא עליהם ביום המחרת. כשהעבירה את לילותיה כאן, המיטה הייתה כה נעימה לעצמותיה העייפות, השרירים נרפו והגוף התרגל לאווירה הביתית. האן היה עושה לה שתי ארוחות חמות ביום, ולארוחת הבוקר הגיש לה פירות טריים, כל יום. היא לא שאלה מנין הביא את כל זה, כי בטח הלך ולחש לתפוז להיות מוכן היום או משהו בסגנון, או שאולי ריכל עם האפרסק על חשבונה. למי אכפת. הם היו טעימים ומשביעים הרבה יותר ממה שהכירה עד אז. 

כשהאן אמר שילמד אותה בזמן שהותה, היא חשבה לתומה שהולכת להיפתח כאן אפיזודת קרטה קיד , בה הוא המאסטר החכם והיא התלמידה החרוצה שהולכת ושוברת לבני בטון במכה אחת. או שאולי תלמד את סודותיו בנוגע לכיפוף כוחות הטבע. אך לא. כל מה שעשה זה לארח ולפנק אותה, לדאוג שלא חסר לה דבר, ולהורות לה לנוח במגוון מקומות שונים בגן, שגודלו בעצם מצדיק את המילה 'פארק'.

מספר פעמים ניסתה לגנוב את תשומת ליבו לעובדה שעבר זמן והם לא החליפו מילה על מה שהביא אותה לכאן, ועל מה שעליה ללמוד. הנוחות משכה אותה כיונק דבש אל הפרח, מעבר לרצון או לתכנית, כדרך הטבע.

היא ראתה עוד ועוד בהאן את הצד הדואג והמטפח. לא סתם נזיר רב עוצמה, אלא האן. היא למדה לזהות באופן מושלם את הבעות פניו, והוא פחות ופחות ניסה להסתירן ממנה.

ניכר בו שהוא שמח מאוד שבחרה להישאר. מי יודע, אולי היא מרפאת אותו משגעון של מתבודד שהיה שרוי בו. היא קיוותה שישנה בו שמחה אישית כלפיה, ולא רק כי היא יכולה לדבר אליו בצורה שהעצים והחיפושיות לא יכולים. היא רצתה להאמין שהיא מוצאת חן בעיניו גם.

כדי שלא ישעמם לה, החליטה לבקש ממנו לעשות מעט דברים בבית. לאחר שביקשה וביקשה הוא התרצה , והראה לה איך מטאטאים אצלו, ואיך שוטפים את הרצפה, וכיצד מתקינים סיר לחמם את האטריות לארוחת הערב. לאחר עוד קצת זמן, גם הצליחה לסחוט ממנו קצת שיעורים בקליגרפיה, והם היו יוצאים בכל אחר צהריים לצייר בחוץ.

ככל שעבר הזמן, גם החיות החלו להתחבב עליה והיא עליהן. ארנבות ושועלי בר, וקצת קרפדות קטנות וצבים, החליטו לארח לה לחברה מזדמנת בשעות שונות ביום ובלילה, במידה וחפצה בכך.

באופן מפתיע, האן הרגיש בנוח לדבר איתה על עניינים קטנים ויומיומיים, הרבה יותר מאשר הרגיש בנוח לדבר על התעלומות הגדולות. רק כשהגיעה, היא שאלה כל שאלה שיכלה לחשוב עליה בנוגע למאורעות המשונים והבלתי מוסברים של היום בו נפלה מההר, אך הוא נמנע מלענות , והעביר את השיחה חזרה למים שקטים יותר.

בשלב מסוים הבינה מרטל, שעליה לחדול מלשאול, ופשוט להבין בכוחות עצמה מה הסיבה שהיא כאן, ומה הוא רוצה לספר אך איננו יכול. מלכודת הדבש הזו הייתה ברורה לה, אך העובדה הזו לא הפריעה לה להנות מחברתו של האן, לחשוב עליו ו...לחשוב עליהם.

על שניהם.

מה אם היא תישאר עוד קצת? אולי..

אולי זה העניין.

אולי הוא רוצה בה גם, אך איננו יכול.

מצד שני, היא לא ידעה עליו כמעט דבר, מהיכן הגיע למקום הזה, ומה הוא מסוגל לעשות. עם מה, או עם מי, היא מסתבכת כאן?

בעוד הראש מטייל למחוזות של סימני שאלה, כל שאר הגוף כבר מסר את החלטתו , וזה היה רק עניין של זמן עד שמשהו יעשה בנידון.

בלילה אחד של ירח בהיר, היא הסירה מידיו את המכחול, הושיטה ידיה אל פניו ונשקה לו. 

היה שקט גדול, וזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת פחדה ממשהו מאז שהגיעה לכאן.

הפחד לא התארך , והוא השיב בנשיקה על שפתיה, עדינה, אך מעוררת. כל פעימה של חום בגוף שלה נקראה היטב, והוא נתן לה לראות שגם הוא בקושי מצליח להחזיק את התרגשותו שלו.

דבר לא טרד במשך ימים ארוכים את לבלובה של האהבה החדשה. כקודם, העבירו את זמנם יחדיו במשך חלק ניכר מהיום, חולקים את מטלות הבית ואת הפנאי בטבע.

מרטל בנערותה לא הייתה הטיפוס הביישן, אך כעת, במלאת לה ארבעים, הרגישה כעלמה נבוכה. יש משהו במקום הזה שמחזיר אותה שנים אחורה, לפני שהייתה כבולה לדבר, אפילו לפני כל המשבר שעברה בעזיבתה את קליפורניה, ואפילו אז כבר התמודדה עם חיים קשים ומשפחה דפוקה. רק כשהייתה ילדה קטנה הרגישה את שהרגישה כעת. כשהשמש האירה היא הלכה ושטפה את פניה באור הזריחה. היא הרשיתה לעצמה להתגלגל בין עשבים, ולחלום, ולשים בצד את אחיזת הברזל של הזהירות בחייה. 

מדי פעם האן היה יוצא מהפארק כדי לבדוק שהכל כשורה בעמק למטה. מרטל הייתה מתלווית אליו לפעמים כדי לצאת מהעצלנות שסיגלה לעצמה בחיים הנוחים בבית. מה שהאן בנה סביבו היה באמת מדהים, וגם מחוץ לסביבות הבית, האווירה השאננה נשמרה והכל התנהל על מי מנוחות.

באחת הפעמים שחזרו מטיול כזה הייתה כל כך עייפה שהתרסקה למיטה שלו בטעות. 

הוא לא תיקן אותה. 

הם התחלפו במיטות למשך כמה ימים, עד שבאיזשהו שלב היא כבר קראה לו להישאר במיטה שלו. או שלהם, מאותו רגע. 

אהבתו של האן אליה הייתה, כמו הכל, עדינה ומושקעת, בונה ועוטפת. הוא לא היה אגרסיבי כמו גברים רבים שהכירה בחייה, אלא מתחשב. האן היה מסוג האנשים שהגיע קודם לשמוע את אשר ליבה ורק אחר כך מספר את מה שעבר עליו באותו יום.

 

מרטל והאן בנו את חייהם לפי הספר שמרטל מעולם לא הלכה בעקבותיו, לפחות בצורה העדכנית לסין הכפרית. מרטל נכנסה להריון, ותפחה מחודש לחודש. הבעל המסור דאג לה למי רחצה נקיים בכל אחת מששת הפעמים שרצתה להתקלח ביום, ורקח לה משחת מרפא כשעקביה התנפחו, והעשיר את ארוחותיה בכל טוב, כדי שהאיש הפצפון שבפנים יגדל כמו שצריך.

היא התחילה להתהפך המון במיטה, אז האן היה מתעורר להצלפות מזדמנות באמצע הלילה מידו הענוגה של אשתו, וחוזר לישון ולחבק אותה.  

הקיץ הגיע, ומרטל הייתה ממש בשלבים מאוחרים להריון. מניין הימים הממילא מעורפל הצביע שכבר הייתה צריכה ללדת, והזוג ציפה לכך בכל רגע.

לא היה זה עניין של מה בכך להיות במתח או בלחץ בתחומי הפארק של האן. הסערה הזו ברגשותיהם של הזוג הקרינה החוצה גם על בעלי החיים ומזג האוויר. רוחות מטורפות החלו לנשוב במשך ימים אחדים, מלווים בגשמים. כששכחו הסערות מעט וחזרו ימים של שמש, החלו להציף את קו הרקיע להקות גדולות של ציפורים. ציפורים מכל סוג ומין, ריחפו מעל הבית ומעל הגן סביב, עפו ושבו ועפו ושבו. פשר העניין לא היה ברור, והאן נדמה שקט מתמיד באותם ימים. 

ביום בו חדלו הציפורים לחוג סביב הבית, והשמש עלתה מעל האופק, מרטל הרגישה שהרגע הגיע לפתחם. הפעם, לא היה ספק בדבר, התינוק צריך לצאת.

האן לקח את אשתו בידה והוביל אותה אל מחוץ לבית. מרטל רצתה לצעוק עליו שהיא רוצה ללדת במיטתה, אך הוא ביקש ממנה בעיניו לסמוך עליו.

מאחר והם לא דיברו כמעט כל הימים שלפני , היא רצתה למשוך את ידה ממנו וללכת , אך, אותה הרגשה ראשונית שאמרה לה לבטוח בו אי שם כשנפגשו בעמק, הנחתה אותה להקשיב לו גם כעת.

האן קיבל ממרטל אישור, ונפנה לעבודה. הוא פרש ידיו לצדדים במתינות, ובקע החל לצוץ באדמה במרחק מספר מטרים מהם. הבקע התרחב לתעלה גדולה, אשר נמשכה הרחק הרחק. לאחר מכן, משך דבר מה בלתי נראה בידיו, ובכל משיכה החלו לזרום עוד ועוד מים בתעלה, עד אשר נוצר נהר של ממש. האן סובב מעט את כף ידו סביב צירה, ורוח קלה אספה אליה את נוצות הציפורים שנפלו על הקרקע בכל אותם ימים. את הנוצות אסף במעין כדור, ואז שלח אותן להישטף במימי הנהר במעין לשון ארוכה מן הכדור אל הנהר . לאחר שהעביר את כל הנוצות במים , קפץ את אגרופו ואש ניצתה מעל לידו. כששחרר את האגרוף נשלחה הלהבה מתחת לגלימת הנוצות הגדולה , וזו התייבשה מהמים. לבסוף , אסף האן את הנוצות החמות לכדי כר ענק שגודלו עלה פי כמה מגודל הבית. שלוחת נוצות נמתחה ונמתחה עד אשר זחלה מתחת לרגליהם של האן ואשתו ההמומה, והביאה אותם מעלה, אל ראש כר הנוצות החמים.

כל חיות הגן יצאו ממחבואן, הפסיקו לצוד או לישון, הפסיקו ללקט או לנוח בשמש, והגיעו לראות, גדול כקטן , את האירוע המרשים.

ליבה של מרטל פעם ופעם, מטלטל את בית חזה בעודה שוכבת על מיטת הענקים שהציע לה בעלה. היא רצתה לפלוט איזו פיסת סרקזם כגון 'אוקיי , אז אתה לא אוהב להחליף מצעים למיטה, הבנתי' אך היא לא הספיקה והצירים כבר העלו הילוך, והכאב החל לגבור.

האן החזיק את ידה, ונשק לה במצחה. אחיזתו הרגיעה אותה ועזרה לה להתרכז, להתנתק מכל הקרנבל הזה שהקים לכבודה, ולדחוף.

'אני כבר נלחמתי בסיטואציות קשות מאלה!' חשבה, 'אז למה אני מרגישה שאני לא מצליחה לעשות את זה?'

מרטל בכתה מרב מאמץ, והאן ניסה להרים אותה ולעודד אותה להמשיך ולדחוף.

פתאום , משום מקום, הגיח מקהל החיות שהתאסף כבש בר קטן. הוא רץ והחיש עצמו לכיוון במת הנוצות הגדולה. הכבש הצליח לטפס לגמרי לבדו את כל הדרך במהירות מדהימה, להגיע לפני היולדת , ולחכות לחבילה החמה שתגיע. 

הבכי של מרטל התערבב בצחוק.

"עשית את כל הדרך הזו, רק בשביל להיות הכרית נחיתה של הבן שלי?" אמרה בפליאה. קוקטייל הרגשות המשונה הזה הסיח את דעתה לרגע, אבל באופן כמעט מושלם, הגיעה הקריאה האחרונה מהרחם, ומרטל שחקה שיניה הכי חזק שיכלה כדי לתת את הדחיפה האחרונה...

זו היתה תינוקת. 

האן ניקה אותה ובדק לשלומה, וכשראה שהכל כשורה, הביא אותה מלפני האם למבט הראשון של אם בבתה . מרטל לא שכחה את הרגע הזה לעולם.

לשבוע המסחרר שקדם ליום הלידה עקב שבוע רגוע ונינוח, שבו הכל חזר לקדמותו, אך עדיין משהו גדול השתפר בעולם.

'יש לי בת' אמרה האם בליבה. ' היא, ואבא שלה, הם כל מה שחשוב לי בעולם הזה, ואשמור על כך עד סוף ימיי'. 

לבתם הם קראו קימברלי-צ'ו. שם קצת ממנה וקצת ממנו. מרטל ידעה שאמהות יראו את הילד שלהם כמושלם לא משנה מה, אבל היא התקשתה להתווכח עם זה שהילדה שלה באמת הכי יפה, והכי זוהרת, והכי מדהימה שיש.

מרטל הקדישה את כל זמנה להיות עם קימברלי. היא נשנשה אותה כל היום, וחיבקה ושמרה עליה כל הלילה. התינוקת שלה הריחה כמו חלום, חלום טוב יותר מכל מה שחלמה, בעיקר כי הוא אמיתי. אף חזיון שלה לא הכין אותה להורות, ואף נבואה שלה לא הכינה אותה לסיטואציה הזו שבה בחרה להיות. להקים משפחה, ולשהות עם הגבר שלה במשך שנים באחוזת פלאים.

בשבועות הראשונים לאחר הלידה, התעורר אצל האם חשד שמשהו לא כשורה. קימברלי אכלה בתיאבון, חייכה וצחקה, ולכאורה האן ומרטל עשו הכל כמו שצריך, אבל...קימברלי לא עלתה במשקל. מרטל הצטערה שאין לה עם מי להתייעץ מקצועית במקרים שכאלה. בתחילה ניסתה לפטור את הקול הזה בראשה בטענה שבילד הראשון כל דבר קטן יראה כאסון, וזה בטח המוח הריון שלה עדיין במשמרת. כשעברו חודשיים ולא נראה שינוי בגודלה של הילדה, מרטל כבר נכנסה לשלבים מוקדמים של משבר. היא הייתה יוצאת אל הגן בלילה ומתייפחת אל הלבנה, מחזיקה את פניה בידיה ומעבירה שעות של צער טהור, על שאינה יודעת מה קורה עם בתה.

לאחר שהתעקשה והתווכחה עם האן, השניים לקחו את קימברלי לשאמנית של כפר גדול במחוז השכן לעמק שלהם. הרופאה דרשה שישארו עם הילדה למספר ימים כדי לאבחן את הבעיה.מרטל לא הייתה באה אל אותה רופאה אילולא האן היה מרים ידיים. היא מעולם לא חשבה שקיים דבר מעבר ליכולתיו להבין או לעשות, והנה, כשמדובר בגורל של הילדה שלהם, ידו אזלה מלעזור.

מקץ שבוע בלבד בבקתת השאמנית, חל שיפור במצבה של קימברלי. רגליה השמנמנות התארכו, משקלה עלה ושיער ראשה צמח מעט. צבע העיניים הכחול שלה החל להתחלף בהדרגה ולדמות לעיניה החומות של אמה.

ההקלה שנפלה בחלקה של מרטל נשגבת מהבנתם של אלה שלא נאלצו לראות את ילדם במשבר. ההורים לקחו את בתם הביתה, במחשבה שהכל יהיה בסדר מעתה ואילך.

לרוע המזל, העיכוב בהתפתחותה של קימברלי חזר , ובשבועיים הראשונים לשובם אל הפארק קימברלי איבדה את הקסם שדחף אותה קדימה כששהו בבית השאמנית.

"הבית מקולל". גזרה מרטל , שידעה כבר שאין דבר שיוכלו עוד לעשות.

"אנחנו לא יכולים לדעת, אהובה שלי. אולי זה עניין זמני עד שההשפעה של הטיפול מתייצבת" 

"אתה יודע שאתה בעצמך לא מאמין למה שאמרת עכשיו, אז איך אתה רוצה שאני אאמין, האן? לאן עוד יש לנו ללכת? בטוח יש עוד הרבה מקומות שבהם נוכל לגדל את הילדה, אך לא כאן"

"ולמה לך לחשוב שהבית מקולל, יקירה? הרי בנינו כאן חיי זוגיות מעבר לכל דמיון, וכולם כאן אוהבים אותך, ולא חסר לנו כאן דבר"

"אני אגיד לך למה. כי אם הבית לא מקולל, זאת אני. אני האמא הדפוקה שמעולם לא הייתה לה ילדות, ולכן לא יכולה לדעת בכלל מה זה להיות אמא, איך לתת לילדה שלי את הטוב ביותר, ולהילחם עליה, ולגרש בידיי ובשיניי כל רע שיבוא להיטפל אליה בעולם הזה. אתה מבין שאם הדרך שבה אנחנו מגדלים אותה פוגעת בה, אין טעם לחיי? אני לא יכולה לחשוב על האפשרות שזו אני שפוגעת בה,האן, פשוט לא"

"הקשיבי לי רגע אחד..."

"ומה תגיד לי? שאני אמא נהדרת ? שהכל בסדר ורק צריך לחכות עוד קצת ? הספיק לי האן, ואני אוהבת אותך, אבל אין מצב בעולם שתשכנע אותי שאני ...."

"זה לא זה. זה משהו ... נוסף"

"נוסף?"

האן נאנח , ועצם מעט את עיניו, מתכונן לברור מילים.

"אני בסך הכל רציתי להגן עליך, אבל כבר ידעתי זמן מה שקימברלי היא זו שתגרום לך להבחין"

"האן" דמעה מרטל וקולה החל לזגזג לכיוון של צעקות. "אם אתה ידעת כל הזמן הזה מה לעשות איתה ושמרת את זה ממני, אני נשבעת לך ש..."

"זה לא הבית שעושה לה את זה מרטל, זה אני"

עיניה חיפשו את המשך התשובה מעבר לשפתיו.

"אני זה שעושה לה את זה, ולנו, למען האמת"

היא רצתה לומר לו 'למה אתה מתכוון?' , אך במקום פניה רעדו ואפה הפך לח, והיא לא יכלה לפתוח את פיה.

"במשך שלוש עשרה השנים הללו שהיית כאן איתי -  נתתי לנו לבנות את חיינו באין מפריע. ישנה סיבה שקימצתי ביציאות רחוק מגבולות ביתנו. אני שומר עלינו צעירים , מרטל יקירתי"

" אז... אתה אומר לי..." 

"הזמן הוא רק עוד זרם בטבע שאני יכול לכופף מעט. לעיתים הזרם חזק ולעיתים,עם הסכר המתאים , הזרם חלש יותר. כשהגעת אליי כבר לא היית ילדה, והייתי צריך לתת לך זמן לפרוח , לתת לאהבה שלנו כנפיים, וזאת מבלי שיחלפו השנים בהן בטנך מסוגלת לשאת פרי"

"אז זו הסיבה שהילדה שלנו לא מסוגלת להתבגר?"

האן הניד בראשו, שפתיו נמתחו לאות התנצלות ומבושה.

" בעולם שבחוץ עברו רק שלושה חודשים, מרטל יקירה. לא יכולתי להחזיק אותך כאן לפרק זמן של חיים ואף לא קרוב לזה. יש כל כך הרבה שעליך עוד לעשות"

"אבל לא רציתי בכל זה ! לא ביקשתי ממך להחזיק בכיפת העולם בשבילי ! כל מה שרציתי זה להשאיר את הדברים כמו שהם! להעביר איתך את שנותיי האחרונות בשקט, ולהביא את הילדה שלי לעולם טוב ובטוח ! ואתה לקחת ממני את היכולת לעשות את זה, כי מה? מה האן החכם חושב שאני צריכה לעשות? "

"אין זה מתפקידי לומר כעת, אבל יש צורך ממשי שתמשיכי הלאה, מהיכן שעצרת את חייך הקודמים"

"הממשל? הפוליטיקה? זה מה שחשוב? אני עשיתי את זה רק כדי לכבד את אבי המת , ובכנות, אני חושבת שאם הוא היה כאן היום הוא היה אומר לי להישאר. אני אוהבת אותך, את שניכם ! איך אתה לא רואה אותי כך אחרי כל השנים?"

"ליבי מדמם והחזה מתפוצץ מרצוני לספר, אך איני יכול. 

איני יכול לומר לך מדוע עליך לעזוב, אך בבקשה. תני לי לגדל את הילדה שלנו. היא נועדה להרבה דברים גדולים, כמו אמא שלה"

" אני בסך הכל מישהי שנידפה ברוח עד שהגעתי למקום מנוחתי. תן לי להישאר"

" אני מצטער אהובה שלי. שמרתי על גופי צעיר בשבילך במשך מאות שנים, ועליי לשחרר גם כדי שאני אוכל ללכת בדרך הטבע. האמיני לי - כל מה שקורה ויקרה מעתה -ניתן הוא לי בהדרכה ישירה מהנפש החכמה ביותר שפגשתי בחיי"

מרטל נפלה על ברכיה, כשהבנת מה של מה שבעלה אמר לה החלה לחלחל. בצערה היא צעקה אל השמיים, וכל חיות הבר הפנו מבט אל מקור הצעקה הגדולה, זעקתה של אם ביגונה. האן חבק את מרטל אליו קרוב, והחזיק בה עד אשר כל הרעל שהאיב על נשמתה יצא החוצה. במשך שעות, נשארו חבוקים בשדה ליד הבית. 

בטרם עלות השחר, מרטל ארזה מעט ציוד לדרך. היא נשקה לבעלה בשנתו , והחזיקה בפעם האחרונה את ילדתם הפעוטה, מריחה אותה ונושמת אליה את הזיכרון שתסחוב עימה עד סוף חייה.

ופשוט כך, הלכה מן הגן, משאירה את שנותיה הטובות מאחור.

​