מהטריקו של השכנים למדים הלאומיים – כותרת 

שנות ה-50  בתל אביב לא היו פשוטות. תקופת הצנע הורגשה היטב - לא רק בתלושי ההקצבה, אלא גם בשקי הקמח ובקבוקי השמן המרוקנים שהיו מונחים בפינת המטבח, כמו פסלים אילמים של מחסור. הם היו חומרי הגלם הבסיסיים שמולם נמדדה יצירתיותה של כל עקרת בית. המקרר, אם בכלל היה, נחשב מותרות - ומרבית העולים הסתפקו בארגז קרח - תקווה קפואה בקרב אבוד מול השמש היוקדת של יולי. העיר ניסתה להיראות מודרנית, אך מתחת לחזות המתקדמת ניכרה עדיין רוחה של העיירה מפעם, עם ריח תבשיל אחד ליום וציפייה שנאפית לאט, על אש קטנה.

בפינה הצפופה של שכונת שפירא, בין פחים ושלטי ״נא לא לדרוך על החסה״, גדל ארתור חבאני, בן למשפחת עולים מרומניה ותימן. עיניו בורקות, כמו כוכבים בשמי השכונה, רץ ומתרוצץ במכנסי חאקי קצרים וחולצת טריקו שתלש מחבל הכביסה של השכנים.
ארתור לא חלם על אופניים או על טרנזיסטור. הוא חלם רק על דבר אחד: לראות את נבחרת ישראל בכדורגל מתמודדת מול ברית המועצות, עם השוער האגדי לב יאשין. "משחק של פעם בחיים", לחש לעצמו בכל שעה עגולה כאילו הזמן כולו עוצר כדי להקשיב. רק שכרטיס למשחק הזה עלה פי ארבעה ממשכורת שבועית של אביו, סבל בנמל יפו, שגבו שחוח ועיניו תמיד תקועות באדמה.
"נו, אולי זה יקרה כשיעלו את שכר הסבלים", סיננה אימו בחיוך מריר, "או כשהיאשין שלך ימלא לנו את שקי הקמח ואת בקבוקי השמן".  

ארתור לא ויתר. הוא חיבר מכתב. בכתב יד עקום, על דף תלוש ממחברת חשבון. "אני, ארתור חבאני, בן 13. עוד שבועיים הבר מצווה שלי, ואני רק רוצה לראות את המשחק נגד ברית המועצות", כתב לממשלת ישראל. "אני לא מבקש עוד תלושי מזון, לא חליפה לקבלת קהל בבית כנסת. רק כרטיס. אני אכבד את המדינה עם כל מחיאת כף שלי".
המכתב, איכשהו, הגיע לשולחנו של סגן שר האספקה, ששון פרקש -פוליטיקאי משופשף שניסה לחזור לכותרות אחרי רפורמה כושלת במסוף הגרעינים של ממגורות דגון.
"סיפור קטן עם לב גדול", אמר פרקש למזכירה בעודו מקלף תפוח זהב. "זה בדיוק מה שאני צריך. נשלח לו כרטיס בתיאום עם גולדה. אבל שהעיתונות תדע. ושנדאג שיזכירו את זה ברדיו. רק תוודאי בקול ישראל שנחמיה בן אברהם פנוי באותו יום". 

שליח ממשלתי, חנוט בחליפה שחורה, דהר על קטנוע מסוג למברטה לכיוון שכונת שפירא. את חבאני הוא תפס מקפיץ על רגלו השמאלית כדור מסמרטוטים, מהודק בחוטים. הקטנוע דומם מנוע. 

"זה בשבילך", הכריז בקול מתכתי. מעטפה חומה, בלי בול, הונחה בידיו של ארתור. "תיהנה מהמשחק, ובהצלחה לנבחרת ישראל", הוסיף השליח; סובב את הכידון ובעודו מוודא שהרגלית של הלמברטה מורמת עזב את המקום. 

יולי 1956. יום המשחק הגיע. יותר מ-60 אלף צופים נהרו אל אצטדיון רמת גן - גלי אדם ששטפו את הדרכים, עטופים דגלים, תקוות וחלומות. על הדשא כבר התחממו יאשין וחבריו לנבחרת ברית המועצות - שמות שנשמעו כמו אגדות, מיתולוגיה ספורטיבית חיה ונושמת. בין ההמונים, נדחק בין אנשים מבוגרים וגבוהים ממנו, ארתור אחז בכרטיס כאילו היה זה תליון קסמים, או מפתח לעולם נסתר.  

נציג מהוועדה הממשלתית לקשרי ציבור ליווה אותו עד למושב ביציע המרכזי. ברגע שהגיע - כאילו לפי תיאום עם שר ההיסטוריה בקע קולו של נחמיה בן אברהם מהרמקולים:
"קהל נכבד, לפני שהמאורע הספורטיבי הגדול ביותר בתולדותינו יוצא לדרך - סיפור קטן מהלב הגדול של המדינה. ארתור חבאני, נער בן 13 משכונת שפירא, ביקש מתנה אחת לבר המצווה - לראות את נבחרת ישראל על אותו מגרש עם נבחרת ברית המועצות; ובזכות נדיבותו של סגן השר ששון פרקש חלומו התגשם. הוא איתנו, כאן ועכשיו. ארתור, מחיאות הכפיים האלה הן לכבודך".
האצטדיון הריע. רבבות אוהדי כדורגל, שרים ומקורבים לצלחת מחאו כפיים. וארתור? הוא הרים את הדגלון הקטן שקנה בחמישה גרושים ונופף בו בהתלהבות. ההתרגשות אחזה בכולם. אפילו שרת החוץ גולדה מאיר, שישבה בתא המכובדים עם שפתיים קפוצות ובטן מלאה על ששון מהאספקה, ניגבה דמעה סוררת. 

המשחק התחיל. ברית המועצות כבשה ראשונה, ואז הגיע הרגע. כמו בהילוך איטי, הכדור הוגבה לרחבה הסובייטית, והזמן עמד מלכת. מבעד למסך הברזל בצבץ ראשו של נחום סטלמך. הכדור פגש את מצחו בשלמות קלאסית של פסל יווני – מדויק, עוצמתי, מלא השראה, ונשק לרשת. "סטלמך כבש עכשיו שער והשווה את התוצאות ל-1-1", שאג נחמיה בן אברהם לתוך המיקרופון. האצטדיון הלאומי רעש וגעש. אנשים בכו מאושר, דמעות של שמחה נמזגו באוויר, ואז קרה הבלתי יאומן:
במקום לרוץ ולהיבלע בין חבריו החוגגים, הסתובב סטלמך אל היציע המערבי. חיפש ומצא את הנער הקטן עם הדגל. הוא סימן לעברו בידיו, במחווה צנועה אך רבת משמעות, כאילו אמר לו: "הגול הזה - שלך". 

וארתור, שעמד על הטריבונה, הרגיש כאילו פתח לרגע דלת אל חלום שמעולם לא העז לחלום. 

מאותו יום, חייו השתנו. בחדשות הספורט כתבו:
."ילד מהשכונה נגע בתהילה"
והשכנים, שהיו רגילים לצחוק על רגליו העקומות ועל הטריקו הדהויה שתלש מחבל כביסה אקראי, התחילו לשלוח אליו את הילדים שלהם. אם לא ילמד אותם לסובב את הכדור אל בין חיבורי הקורות, לפחות שידביק אותם במזלו הטוב.

אבל ארתור לא הסתפק בפרסום. הוא הצטרף לקבוצת הנוער של הפועל תל אביב, ואחר כך, בהמלצת סטלמך עצמו, עבר להפועל פתח תקווה. 

"ראש הזהב" לקח אותו תחת חסותו. היה מסיע אותו בסוסיתא המקרטעת שלו לאימונים, מראה לו איך לנגוח לרשת, מלמד אותו לתזמן קפיצה, לקרוא את הכדור, לנשום נכון. לפעמים גם היה מדבר על עצמו בגוף שלישי, בחיוך שלא ברור אם היה בו יותר הומור או רצינות: "ארתור, הבט: לא כל אחד מקבל שיעורים פרטיים מסטלמך. הגיע הזמן להשתחרר מגלגלי העזר. אתה חייב את זה לעצמך, אתה חייב את זה למדינה". 

השנים חלפו, והנער עם הדגל מהטריבונה הפך לשחקן של ממש. קרע רשתות ונכנס לרשימות של הסקאוטים. במשחקים קטנים באשקלון וברמלה, ובאימונים חורפיים ברחובות ובכפר סבא, הוא נשא בליבו את קולו של סטלמך - דוחף, מאתגר, לא מרפה.

הזימון מנבחרת ישראל לא בושש להגיע. בגיל 17, עוד לפני שקרע זוג נעליים, כבר לבש את המדים הלאומיים. חולצת הטריקו שתלש מחבל הכביסה של השכנים - זו שהייתה פעם חלק ממדי 'הנבחרת' הפרטיים שלו נותרה עכשיו רק כזיכרון עמום. פריט נוסטלגי שהזכיר לו מי היה ומה לבש לפני שכל זה התחיל. 

שנת 1960. משחק רשמי מול יוגוסלביה - אחת הנבחרות החזקות 

באירופה.  גיולה מאנדי, המאמן ההונגרי, עמד על הקווים, מתלבט. 

סטלמך עמד לצידו. הוא לא הרים את הקול, רק אמר בשקט, כמו קובע עובדה:
.""לך על ארתור. הוא מוכן

האות ניתן. הנער משכונת שפירא הסיר את בגד האימון ועלה על כר הדשא. חלוץ בודד בחוד ההתקפה, עם מדינה שלמה על הגב. הלחץ באוויר היה כמעט מוחשי. ולפתע פתאום כדור תועה ברחבה, רגע של בלבול בהגנת יוגוסלביה. ארתור השתלט עליו, עקף שני מגינים ונשאר לבדו מול השוער.

עשרות אלפי הצופים שנדחסו באצטדיון של פרטיזן בלגרד תפסו את הראש. חלקם כיסו את העיניים. הוא תקע את רגלו מתחת לכדור, בדיוק של מי שכבר ראה את הרגע הזה מתרחש אינספור פעמים בדמיונו. הכדור התרומם בקשת מושלמת, חלף מעל השוער ונחת ברשת. 0-1 לישראל. 

היתרון החזיק 30 דקות -  ואז יוגוסלביה השוותה.
אבל במחצית השנייה, בהתקפה כמעט יחידה, בא לציון גואל. תנועה מהירה, נגיעה חדה, והכדור שוב שייט אל הרשת. 

2:1 לישראל בסיום. עולם הכדורגל עצר את נשימתו. 

הנבחרת חזרה הביתה, היישר לזרועות הקהל שהמתין לגיבורים בשדה התעופה. בין ההמולה והשמחה, גולדה מאיר התקרבה אליו, לחצה את ידו בחום, והטתה את ראשה כלפיו בלחישה כמעט אינטימית:  

"אתה הילד מהבר מצווה. תמיד תזכור שבלעדיי ששון פרקש לא היה מעז להעביר אליך את הכרטיס. עיניו של העם היהודי בארץ ובתפוצות נשואות אליך, ארתור". 

בלילה ההוא, מול תקרת חדרו המשופץ, ארתור הבין: הגיע הזמן לפרוש. 

הקהל עוד הריע, והשרירים שיתפו פעולה כאילו לא שמעו על הספקות, אבל קול פנימי לחש לו להמשיך הלאה. בבוקר נחמיה בן אברהם פירסם את הידיעה בקול ישראל. כמה שעות אחר כך משלחת של רצון טוב מ'הוועד של שפירא' עלתה אליו לרגל, מחוזקת בעסקנים מפתח תקווה, וכל הפוליטיקה השכונתית צפה סביבו. "אתה בשיא שלך, מה פתאום לפרוש? כל אימא חולמת שהבן שלה יהפוך לארתור חבאני. אל תעשה לנו את זה", הפצירו בו.
אבל ארתור רק חייך וענה באותו קור רוח שאיפשר לו לנצח את יוגוסלביה. "זה בדיוק העניין. כל החיים חלמתי, עכשיו אני רוצה לעזור לאחרים לחלום". 

מאוחר יותר הוא כבר התרוצץ יחד עם ילדים מהשכונה על מגרש הכדורגל המאובק בדרום תל אביב. חילק עצות, צעק כשצריך. לפעמים גם הגניב חיוך, כשזיהה בעיני אחד החלוצים הצעירים את הברק ההוא, המוכר.

החדשות התפשטו במהירות. עיתון "דבר" הונח על שולחנה של גולדה, והכותרת "ארתור חבאני פורש" צדה מיד את עיניה. ברגע של התרגשות עמוקה, פניה החווירו וזלגה לה דמעה - לא של עצב - של גאווה.

​