תחרות הסיפור הקצר – 2025 - הגשמה ומימוש
חזונו של אולג
רבקה גבריאל־ראובן
במשחקה בחצר בית הספר מצאה אנה אותיות זרות, זוהרות, יפיפיות, שלא ראתה מימיה. היא אספה אותן בהתרגשות כמוצאת אוצר והכניסה אותן לשקית האוכל שנשאה עמה מידי יום לבית הספר.
בערב עם שובו של אביה מהעבודה, מיהרה והושיטה לו את השקית ואמרה – "ראה אבא מה מצאתי היום בחצר בית הספר, הן כל כך יפות שאספתי את כולן." אולג התבונן באותיות ונשא עיניים עצובות אל ביתו. אנה נבהלה, היא לא הבינה למה האותיות מעציבות את אביה.
"אנושקה" אמר אולג "אני יודע שיש בשקית עשרים ושתים אותיות." התישבה אנה על הספסל הניצב מתחת עץ האלון החלה לספור. "אבא!" היא קראה – "צדקת יש לי בדיוק עשרים ושתים אותיות." "אלה אותיות קדושות שנשרו מספרי התורה של היהודים." היא המשיכה להתבונן באביה מצפה לשמוע עוד.
הוא המשיך לעמוד עצוב ומהורהר. "אבא!" משכה אנה בחולצתו, שהייתה גדולה ממידותיו והבליטה את רזונו, "ספר לי על האותיות האלה על השפה המוזרה הזו." "אני מבטיח שיום אחד אספר לך הכול – על האותיות, על השפה ועל החיים שלי.
אנה וג'סיקה, אימה, דברו והבינו רק פולנית ופתאום מפוזרות להן האותיות האלו בסלון הבית ...כאילו מעולם אחר .
האותיות הפכו את אנה לילדה שונה, היא הרבתה להתבודד ולשחק עם האותיות שמצאה. בלילות היא חלמה שהן מדברות אליה, מעבירים לה מסרים. באחד הלילות ..אנה שמעה רעש מוזר מכיוון פינת המשחקים , לאט לאט התקרבה לאזור ולתדהמתה אור ביצבץ מקופסת האותיות ...
לא כל האותיות זהרו , רק חלקן , אנה עמדה קפואה , המומה ומפוחדת כאחד , וכבובה משותקת הביטה במחזה פלא... האותיות החלו זזות , אלו שזהרו כמו כוכבים הסתדרו לשתי קבוצות... יצרו מילים, היא כמובן לא הבינה את פשרם רק העתיקה אותם ...בקוצר רוח חיכתה אנא לשובו של אביה מהעבודה, מיד רצה לקראתו וספרה לו על שתי המילים שראתה בחלומה. " רכבת ילדים " ... "ספר לי אבא מה זאת 'רכבת הילדים'?, בבקשה אבא, התחננה אנה. אולג נעמד מול ביתו חסר אונים, "איך אוכל לספר לה על גורל הילדים הרבים שהובלו אל מותם, שחלקם היו בני גילה, איך אוכל להטיל על נפשה הצעירה את גודל האסון שפקד אותי ואת עמי!?" הרהר אולג. מצד שני, "עדיף שהיא תדע, שתפתח מידה מסוימת של חשד וספק כלפי חבריה. כי מצב כזה עלול לבוא עלינו שוב."
"ילדתי" פתח אולג את סיפורו, "בעולמנו ישנם אנשים טובים ואנשים רעים. הטובים הם אותם אנשים שנתנו מקום מסתור ליהודים רבים, כמו אימך, שהצילה את חיי. הרעים – הם חלק מהעם הגרמני שהחליט שליהודים אין זכות לחיות והוביל אותם כבהומות אל מותם. אני הצלחתי להימלט." אנה הייתה המומה. לאחר כדקה של דממה, היא חיבקה את אביה ואמרה "אני אוהבת אותך אבא! איזה מזל יש לי שניצלת." אולג עטף את ביתו בחום ודמעות של אושר זלגו מעיניו, "את" הוא אמר - "האור שבחיי!"
כדי להירגע מהגילוי שהעז לספר לביתו היחידה הוא ירד אל החוף, התהלך לאורכו וכאשר חש עייפות הוא התיישב חפן את החול בשתי כפותיו ונרדם...
הלילה ירד , אנה שידעה שיש לה אותיות קסם , לא יכלה להירדם , הניחה את האותיות במרכז החדר והמתינה למחזה האורות שלהם ... האותיות לא זזו. אט אט נעצמו עיניה של אנה... כבדות ועייפות , זוכרות את סיפורי היהודים של אבא ...
החדר חשוך , אנה ישנה עמוקות ולפתע שמעה רעש מוזר מתחת למיטה , אנה התעוררה וניסתה להבין מה קורה בחדרה החשוך , אין אותיות , איפה האותיות שלי הן לא בחדר , ואז שוב פעם הרשרוש מתחת למיטה , אנה זזה עם הראש לקצה המיטה רכנה קלות והביטה ברצפה שמתחת למיטה... כל עשרים ושתים האותיות מרחפות מעל הרצפה ויוצרות הוריקן קטן של אותיות , אנה הביטה בפלא הזה ואז ברגע אחד השבשבת מתפצלת לאותיות שיוצאות מתחת למיטה בשובל ארוך ונוחתות על הרצפה, האותיות, כמו נחש ארוך החלו לעוף בחדר והן שוב מנצנצות, מתפזרות בכל החדר ולאט לאט הן יורדות למיטה של אנה, מאירות שלוש מילים ... מסתדרות למסר חדש ... אנה נרדמה ליד האותיות ובבוקר מתעוררה לשלושת המילים החדשות.
"אבא, יש לי מילים נוספות"
אולג בא לחדר של אנה ... אנה ישובה במיטה ולידה האותיות מסודרות ב... "המתבן של אמא"
"אבא לאמא יש מתבן ? איפה זה ? "
אולג שתק, המום, הוא נעמד שניות אחדות, כדקה, והתבונן אל נקודה רחוקה, ... הוא לא ענה לאנה , יצא מהחדר בשתיקה ...
המפגש ביני לבין ג'סיקה רעיתי היה מיקרי ודי מוזר. הייתי בתהליך של המלטות מציפורני הנאצים, הם צעקו "ראוס!" ורדפו אחרי כמו זאבים השוחרים לטרף. בכל פעם לקחתי פסקי זמן למנוחה, לאגירת כוח ולחיפוש מזון. באחד הימים הבחנתי שמישהי עוקבת אחרי, היא עשתה הכול שלא אבחין בה. אבל, ראיתי אותה מיד וחיפשתי מקום מסתור, חששתי שהיא תסגיר אותי. היא הצליחה להגיע אלי ולהפתיע אותי מאחור – "אתה יודע שפלשת לחצר שלנו!" אני נבהלתי ונאלמתי לדקה ארוכה. היא עמדה זקופה, הביטה בי בעזות מצח וחיכתה שאשיב לה.
"אני רק חיפשתי מקום לנוח בו."
"ולמה שלא תנוח בביתך!?"
"כי אין לי בית, הגרמנים, את יודעת, לקחו לנו הכול, גם את המשפחות..."
"מי זה לנו? מי אתה?"
"אני יהודי והם החליטו שליהודים אין זכות לחיים עלי אדמות. הם הובילו את כולם דחוסים בקרונות שנועדו לבהמות מזרחה, הרגשתי שהרכבת שבה הייתי שועטת לתוך לוע של מפלצת חשופת שיניים, נוראית, וכל מי שנמצא עליה נבלע לתוכה ונשמתו הסתלסלה דרך ארובות העשן אל השמים ומה שנותר ממנו היה אפר... אני הצלחתי להימלט"
הייתי בהלם גמור כאשר שמעתי את סיפורו של אולג. מטבעי, אני אדם קשוח וחסר רגישות, אולם, באותו רגע הרגשתי שהעולם שינה כיוון, איבד אחיזה ורעידת אדמה פתאומית מוטטה הכול. אחזתי בידו של אולג והובלתי אותו אל המתבן שמאחורי ביתי. "מהיום", אמרתי "זה ביתך, אני אדאג לך למזון ומים." אלא, שאז חשבתי על הורי, שאיבדו את מקומות העבודה ובבית לא נותר הרבה מה לאכול. אם הם ידעו שעזרתי לאדם שנמלט מידי הנאצים ושכנתי אותו בחצר שלנו ואני דואגת לו לאוכל מידי יום, הם פשוט יסלקו אותי מהבית, על אף היותי ביתם היחידה. המצב הכלכלי בפולין הולך ומחמיר, הורי לא מצאו עבודה, מידי יום הם יוצאים בתקווה למצוא תעסוקה ובערב שבים הביתה עייפים ומיואשים.
נצבתי כמו גולם מול הנערה, המושיעה, שלא הכירה אותי, ובכל זאת סכנה את עצמה ואת משפחתה כדי לעזור לי ולהציל את חיי. במסתור שהוצע לי, הרהרתי רבות בכל ההמונים שלא הצליחו להימלט, משפחות שלמות שהובלו כבהמות אל מותם
ולא הייתה יד מושטת שתציל אותם. בכיתי, עיני זלגו בלי יכולת לעצור את השטף. היו אלה כל אותן דמעות שאצרתי בתוכי כאשר הבנתי שכל משפחתי מושמדת ואני הניצול היחידי ממשפחתי הענפה שעלתה בלהבות, כאשר נודע לי שכל בני עמי מובלים אל פיה של המפלצת הנוראית שקמה במטרה אחת לא להותיר שום זכר ליהודים וליהדות.
אולג פתח את עיניו וראה שהוא עומד בסלון לבד, הבית כבר רק, ג'סיקה בעבודה, אנה בבית הספר, כמה זמן עבר? כמה זמן אני פה? אולג הבין שהוא שעות ארוכות בוהה בחלון וחושב על המתבן של רעייתו מספר שעות ...
*
המלחמה הסתיימה, הגרמנים נסוגו משטחי אירופה וגם מפולין. ג'סיקה בקשה שאמתין עוד מספר ימים, "נעזוב יחד ונמצא לנו מקום מרוחק מבית הורי, שאין לי שום רגש אליהם. הם לא עובדים, מידי יום יוצאים מהבוקר מהבית בעודי ישנה, בתקווה למצוא תעסוקה, אינני רואה אותם במשך כל היום. בערב, בשובם הביתה העייפות מכריעה אותם. וכך אני נשארת בודדה ללא כל תשומת לב גם בערבים. אני משוכנעת שייקח להם זמן רב לשים לב שאינני בבית. עד אז נצליח להתרחק אפילו עד מעבר לים. אולג סמך על ג'סיקה וקיבל בשמחה את תוכניתה. זה זמן רב הוא בודד, ללא אח ורע, והנה נפלה בחלקו הזדמנות לחבור לנערה שמוכנה לעשות הכול למענו.
הם הגיעו לעירה קטנה על גבולה המערבי של פולין, שם נשאו ושם נולדה ביתם אנה הנקראת על שמה של אחותו של אולג, שהייתה בין הילדים היהודים הראשונים שנשלחו אל מותם בטרבלינקה.
עכשיו לאחר שנים בשלוותה של העירה, סמוך לבתיהם של פולנים, שחלקם ודאי לקחו חלק בהובלתם של יהודים רבים עדרים, עדרים אל מותם. אולג נשא מבטו אלי האופק עצוב ומהורהר. ג'סיקה הבחינה שאולג שלה שקט, מנותק ממנה ומביתו אנה שכה אהב, נגשה אליו חיבקה את מותניו ולחשה – "מה מעיק עליך אהובי? לאחר
דקות נוספות של שתיקה מהורהרת הוא השיב –"אני מרגיש שאיני שייך לכאן, אני יהודי...והאדמה שעליה אני עומד ספוגה בדמה של משפחתי, בדמם של יהודים רבים." "עליך להבין שאנה נולדה פה ,שתינו אוהבות את פולין, יש לנו כאן חברים." אולג הסתכל לאשתו בעיניים מאוכזב מתשובתה. "אם כך," אמר "אאלץ לעזוב לבדי." מוכת הלם נעמדה ג'סיקה התבוננה באישה שכה אהבה, וחשה שכל עולמה קורס. היא ידעה שאנה לא תישאר ללא אביה -נשמתה קשורה בנשמתו. ולאחרונה הם מרבים לשבת בערבים על הספסל שבחצר, שם אולג מספר לה על ארצו האהובה.
"יקירי, במלחמה הזאת אתה הוא המנצח ואני המפסידה. לכן, עלי לקבל את החלטתכם ולעזוב את פולין. ברור לך שלא אוכל לחיות בלעדיך, מיותר לציין שוויתרתי על כל אשר היה לי - בית, משפחה וחברים. לכן יקירי, עליך להחליט מהו היעד שאליו תרצה להגיע, אני איתך באשר תלך, כי ביתך ביתי ועמך עמי.
"אם יש משהו שאני מברך עליו מידי יום הוא - הרגע שגילית אותי, דבקת בי ונשארת נאמנה, אני מברך עליך." הם נצבו כך חבוקים שעה ארוכה מבלי להבחין בזמן החולף. רק כאשר ביתם אנה נצבה לצידם וקראה – "אבא, אמא, למה אתם לא בבית אני רעבה!" הם התנתקו כמקיצים מחלום ואמרו פה אחד – "אנחנו עוזבים את פולין וטסים לארץ שלנו!" "אבל זו הארץ שלנו, כאן אני נולדתי!" אמרה אנה ודמעות בעיניה. בעיירה איש לא ידע שהם יהודים, גם לאנה הם לא סיפרו, היא ידעה שהיא פולניה וזו ארצה. אולג אחז בכתפי ביתו ושאל – "את זוכרת את האותיות שמצאת, האותיות הקדושות?"
"כן אבא! אני שומרת עליהן"
"אנחנו נטוס לארץ ושם תוכלי לראות ספרים רבים, שכולם כתובים בשפה הזאת, שפת הקודש." "הבטחת לספר לי על האותיות האלה."
בערב לאחר הארוחה התישבו אולג וביתו אנה על הספסל שבחצר. "ילדתי" פתח אולג וסיפר – "סיפור חיי עצוב וקשה, אבל, עם סוף טוב." אנה שתקה והביטה באביה מצפה לשמוע את קורותיו.
"הייתי ילד בלי בית ובלי משפחה. הגרמנים הובילו את כל היהודים מרחבי אירופה ורכזו אותם בשטח סגור בפולין, קראו לזה "גיטו". הצלחתי לברוח מהקרון שהוביל תחילה את הילדים היהודים אל מותם. נדדתי מכפר אל כפר, בלילות ישנתי ביער קשוב לכל רחש, כי הגרמנים היו בכל מקום, חיפשו יהודים שהצליחו להימלט. כאשר מצאו יהודי בחצרו של פולני, הם מיד הוציאו להורג אותו ואת המשפחה שהסתירה אותו. אמא שלך הצילה את חיי. היא גילתה אותי במתבן בעיירה שהגעתי אליה, היא הבינה שאני נער יהודי שבורח מהנאצים ולא הסגירה אותי. מידי לילה הביאה לי שאריות מארוחת הערב של משפחתה שנועדו לבעלי החיים במשק. היא הצילה את חיי. היא עזבה את משפחתה ונדדה איתי מכפר לכפר ומעיירה לעיירה. לבסוף החלטנו להתחתן ולהישאר כאן, התושבים קבלו אותנו באהבה ודאגו לנו. עם הזמן השתלבנו בעבודה שהתאימה לנו, היינו מאושרים ואושרנו התעצם כאשר נולדת. בעבורי את האור שבחיי."
אנה חיבקה את אביה ולחשה לו – "גם אני אוהבת אותך אבא!"
"את חייבת להבין ילדתי, הארץ הזאת מקוללת, היא גזלה ממני את כל משפחתי, איני יכול יותר לחיות כאן. אני זר ולא רצוי בארץ בה נולדתי" לאחר שתיקה של שניהם אמרה אנה – "אבי תוכל לספר לי על הארץ שלך? אני רוצה לדעת הכול ואם תוכל למצוא חומר כתוב שאוכל לקרוא ולהכיר אותה." "אנה, עליך לשמור בסוד את התוכנית שלנו, יש פולנים שעדיין שונאים יהודים. ובקשר לבקשתך השנייה לא אוכל להשיג לך ספרים או כול חומר כתוב. אני מבטיח לספר לך בכל ערב על המדינה שלי, המדינה שלנו. אולג , ספוג זיעה בכל הגוף לאחר שסיפר לאנה את כל פרטי הזוועות שעברו משפחתו ובני עמו. הוא נשכב על הספה בסלון, מחבק את עצמו כעובר, ובוהה במבט מזוגג בחלל במשך זמן לא ברור ....
*
בצהרי יום חם שנדיר מאוד בפולין, החליט אולג לנסוע לחוף הבלטי, שהוא חופה הצפוני של פולין. מרחוק הבחין בספינה גדולה, הוא חייך לעצמו ואמר – "לו יכולתי לעלות על ספינה כזו ולשוט למולדתי, למולדת העתיקה של עמי." הוא חש שהעייפות משתלטת עליו, נשכב על החול החם ונרדם.
אולג לא מש מהמקום, הוא לא הרגיש שהשעות חולפות, נשר גדול הגיע אליו ונשא אותו במקורו אל סיפונה של הספינה. על הסיפון לא היה איש מלבדו, "מוזר שהספינה נועדה רק לי." הרי הכרמל שעליהם ידע רבות נגלו לעיניו ולמרגלותיהם שכנה אחת הערים היפות של ארצו האהובה, העיר חיפה. כאשר הגיע התיישב על החול החם חפן אותו בשתי ידיו ונשק לאדמה תוך שהוא מפזר על עצמו את החול.
*
אנה וג'סיקה חיכו עד הערב לשובו של אולג מהעבודה, הוא לא נהג לאחר והן דאגו. הן בעזרת חברים קרובים יצאו לחפשו, אך לשווא, הם לא מצאו שום עקבות כי הגלים לא הותירו שום סימן לכך שהיה שם מישהו. הם שבו לעיירה עייפים ומאוכזבים.
*
בלילה , מוטרדת ודואגת נכנסה אנה למיטה , מנסה לישון , היא הסתכלת על האותיות ופחדה מהן , כאילו הן הביאו קללה שגרמה לאבא לעזוב , אתן יודעות שאבא שלי הוא לא אבא רגיל , ועכשיו הוא גם ברח בגללכן ... אנה אספה את כל האותיות וזרקה אותן מהחלון. עצובה וכועסת נרדמה על רצפת החדר ...
לאחר מספר שעות רעש דפיקות בחלון העיר אותה ... הן עפות , ... כמו חבורת גחליליות מהחלון , מסתדרות להן למילים , אנה רצה לסלון הביאה עיפרון ודף , את הדף הצמידה לחלון והעתיקה את המילים ..
בבוקר אנה רצה למרכז הכפר, שם ידעו כולם שיש בית ישן , ובו רב הקהילה , איזו קהילה? עד לפני כמה ימים אנה אפילו לא ידעה איזו קהילה? מי הם יהודים? אבל, בקרב הקהילה עצמה נחשב הרב לאישיות חשובה מאוד, הייתה בו הדרת כבוד – היו לו עיניים גדולות וטובות, זקן לבן ארוך ומטופח. מידי יום ישב בחדרו ועיין בספרי הקודש וברגע שהגיעו אליו אנשי הקהילה, הוא התפנה מכל עיסוק והיה נכון להקשיב, לייעץ ולעזור.
"בבקשה כבוד הרב מה יש בציור הזה ?"
" ילדתי זאת עברית , כתוב כאן –'החוף הבלטי'"
אנה צעקה תודה ורצה בחזרה הביתה ...
היא העירה את אימה – "אני יודעת איפה אבא!" ג'סיקה התישבה בבהלה, הביטה באנה ושאלה בחוסר תקווה – "איך את יודעת?" אנה לא השיבה, רק משכה את אימה מהמיטה וגררה אותה אל החוף. לאחר שעה ארוכה של הליכה לאורך החוף בחום הלוהט, שלא היה אופייני לפולין, הן מצאו את אולג מביט אל השמים ידיו חופנות את החול והוא ממלמל – "תודה אלוהים שזכייתה אותי להגיע לארץ ישראל!" אנה וג'סיקה התישבו לידו וחיבקו אותו. הוא הביט בהן בפליאה ושאל – "איך מצאתן אותי?" "לא הספקת להתרחק מידי מהבית" השיבה אנה.
"אבל אני בחיפה בעיר היפה ביותר בארץ ישראל, בארצנו."
"אתה מצחיק אבא, אנחנו בפולין, אתה פשוט חלמת."
"יקירי, אנחנו נגשים את החלום, נגיע לישראל מיד שיעלה בידינו. לעת עתה אנחנו נשוב הביתה ונתכנן כיצד לעשות זאת.
"ואת ילדתי איך ידעת איפה אני?"
"האותיות אבא, הן הראו לי את המקום."