יש לי וידוי, שאותו החלטתי להעלות על הכתב. אולי בגלל שאני בימיי האחרונים, ואולי בגלל שלאחר כל כך הרבה שנים הגיע הזמן שאתעמת עם הזיכרון הטורדני הזה, אשר אינו נותן לי מנוחה. לחברי הטוב ביותר בקולג' קראו ליאונרד. שם די מפוצץ, או לפחות ככה אני בטוח שהוא חשב, השחצן הנפוח הזה. אני מדבר בלשון עבר כי אחרי מה שאספר לכם תבינו לבדכם מדוע איננו חברים יותר. 

ליאונרד היה טיפוס די תמהוני, ובכל זאת אסף סביבו מעגל נרחב של אנשים כשלמדנו יחדיו. בתיכון נידו אותו וצחקו על מוזרויות שונות שהפגין, איך כיום אני חושד שהיה בו מן ההתנשאות כלפי כל מי שלא היה דומה לו כבר אז, וחבריו לספסל הלימודים חשו בכך ונרתעו ממנו. לעומת חווית התיכון "המעוותת" שלו כמילותיו, הוא פרח בסביבה המעודנת והאינטלקטואלית, הליברלית, מדיפת ניחוח הספרים ומלאת הפוצים הממושקפים.  

אינני זוכר איך קרה שנהיינו חברים. אולי זיהיתי בו משהו מהזרות והניכור שהרגשתי אני בתיכון ביחס לבני גילי, אך בניגוד אליו היטבתי להסתיר אותה. בכל מקרה, דרכנו הצטלבו, בילינו באותו המעגל החברתי שאכן מנה לא מעט אנשים, היינו מחליפים הגיגים פילוסופיים חדשניים כמו חלב מהמאה ה16, מתדיינים בלהט במחשבה שמישהו מקשיב, ומשתמשים במושגים שהבנתנו אותם הייתה קלושה להפליא אך כמובן שזה לא מנע מאיתנו לשים ללעג ולקלס את מי שלא הכירם. אפילו את הבנות בקמפוס היינו שופטים לא על פי מידת המשיכה שלנו אליהן אלא  על יכולת ההשתלבות שלהן בשיחות הכה מתוחכמות שניהלנו ויכולת ההתאמה שלהן לאורח החיים הבוהמייני וחסר המחויבות החומרית שאותו רצינו לאמץ. 

אך במרוצת הזמן לא כך הדברים המשיכו. בעוד ליאונרד לבלב בסביבתו, היה מאושר ואמר שזה שיא חייו (למרות שאני יודע שחשב שדרכו מועדת אל דברים גדולים וחשובים יותר, בקרב אישיות מעניינת יותר משלי).  התחלתי אני להתמלא מועקה. לאחר כל פגישה שבה סיפר על נובלה פורצת דרך חדשה שכתב, או על מחזה שלדעתו הוא קולו של דור, הרגשתי מיאוס. הייתי חייב, כמובן, בתור חברו הטוב ביותר, ללכת לערבי הקראת שירים וסיפורים שהוא יזם שהיו כמובן ההזדמנות שלו להקריא את סיפוריו ושיריו ולזכות לתשואות בקרב מעריציו השבויים בקסמו. אגב, כל כתביו היו דומים אחד לשני להפליא, אסופה של גיבובים סמי- אוטוביוגרפיים המשתמשים בביטויים נמלצים, מלאי איזכורים הגורמים לקורא או המאזין להרגיש בחוץ, מוזר מן הבדיחה הפרטית של ליאונרד עם גדולי הספרות. לאחר שהחלה המועקה לגדול, אוזניי היו נחרשות למשמע האוננות האינטלקטואלית הזו, שפעם הייתי שקוע בה בעצמי עד צוואר. 

חודשים עברו והמועקה גברה. נוספה עוד סיבה להתגברות שאט הנפש שחשתי- התחלתי לצאת באותה התקופה עם בחורה מקסימה וחכמה, (שלימים תיהפך להיות אשתי), שהוסיפה אור וקסם לחיי שלא חשבתי שיהיו בהם. שמה היה אן, וכמו שמה שהיה פשוט ואמיתי בדיוק כמוה, היא לא סבלה אנשים שייצגו עבורה את ההיפך ממה שהייתה. בינה לבין ליאונרד שררה טינה הדדית ומלאת בוז. הוא חשב שאיננה עומדת בקריטריונים שהצבנו לעצמנו בתחילת חברותנו לגבי מי תהיה בת זוג ראויה ומי לא. אך לדעתי נבעה טינתו כלפיה גם מכך שאלמלא הייתה ניגשת היא אליי בקפיטריה, הוא היה מייחל לה בכל ליבו תשוקתו הייתה עזה אליה, בדיוק כמו ששנאתו. 

יום אחד הגיע המשבר שאליו ייחלתי, אולי לא באופן מודע, אך ידעתי שאין בי את כוח הרצון להתנתק מחברי/אויבי הוותיק ללא משהו שימריץ אותי לכך. אם בהתחלה אולי חששתי שאהיה בודד אם אתנתק מליאונרד וחוג חבריו, הרי שאחרי שאן נכנסה לחיי לא חששתי מכך, מאחר וחבריה הפכו ונהיו קרובים אלי גם. 

הכל החל באחד מערבי ההקראה השגרתיים. ליאונרד הקריא את רשימת הכותבים הצעירים משנה א' (אנחנו כבר עמדנו לסיים את שנתנו האחרונה באוניברסיטה) ואחותה הצעירה של אן, גם היא מקסימה כמותה, עלתה להקריא את השיר שכתבה. לאורך ההקראה, שמתי לב כיצד ליאונרד ומעריציו מגחכים ומזלזלים במה שכתבה, ולמרות שאכן- אחותה של אן, לי שמה, לא הייתה מוכשרת להפליא, עיקר הבעיה הייתה כמה בוסרית הייתה כתיבתה. משראיתי שלאחר שסיימה הם לא אפילו לא מחאו כפיים, זזתי במקומי בכעס. אחריה עלה עוד תלמיד משנה א', שהשתרך אחרי ליאונרד כמו כלבלב במסדרונות, וכמובן שהוא זכה לתשואות ממנו. זעם בעבע בתוכי, הולך וגובר, במיוחד לאחר שראיתי את לי מתייפחת חרש אל כתפה של אחותה, שבמקביל פלטה רצף של קללות אשר היו מועדות לאוזניו של לאונרד. 

ההקראה הפסיקה. לי נמאס. קמתי ממקומי, ולפני שראשוני הקמים הספיקו להתפנות, פילסתי את דרכי והגעתי לליאונרד.  תפסתי בחולצתו וגררתי אותו אל ירכתי החדר, שלא היה גדול מספיק בשביל לנהל שיחה בפרטיות, והחלתי להטיח בו את כל מה שאני חושב עליו- שהוא פוץ יהיר ונפוח, שהוא מגלומן, שכל מה שהוא כותב שקול לחרא ושהוא מהלל רק את מי שמנפח את האגו שלו. כולם ניסו להעמיד פנים שאינם מקשיבים, אך האולם לא באמת התרוקן, ואולי אפילו התמלא שוב באנשים. ליאונרד עמד המום. אני יודע שבתוך תוכו היה הוא פוזאיסט ותו לא, אדם שמעולם לא מצא את עצמו בשום מקום מלבד בקולג', וידע שלעולם לא ישתלב. אך הכוח שצבר עלה למוחו. לאחר שסיימתי, הוא גיחך כמו מנסה להבריש מעליו את המשמעות של דבריי. הוא פלט בקול שניסה להסוות את עלבונו, שכל זה נובע מקנאה בו, שאני שני לו בכל, מכמה שאני פחות מוכשר ממנו, ושאני אימבציל קל דעת ושלעולם לא אבין את נטל הקיום בתוך מוח מבריק כשלו. הוא הסתכל עליי ואמר שאני מוג לב מידי בשביל להקריא את מה שאני כותב, כי זה לא טוב מספיק. זה הספיק לי, והתחלתי להפליא בו את מכותיי. השחרור שהרגשתי בעודי מכה אותו כמו הפיג את המועקה שקיננה בי חודשים. אנשים עמדו המומים, ולפני שמישהו הספיק להפריד בינינו, עזבתי אותו ולקחתי את אן ולי משם. 

לאחר האירוע הזה, לא דיברנו עוד. הייתי רואה אותו במסדרון ושולח כלפיו מבט מלא כעס. יכול להיות שחלק בתוכי אכן קינא בו- והרגיש קטן ביחס אליו, אך לא הייתי מוכן להודות בכך. סיימנו את הקולג', אני ואן התחתנו, והדחקתי את קיומו של ליאונרד. 

שנים עברו. אני הייתי מרצה לספרות בקולג' ידוע, אך מעולם לא הצלחתי לכתוב ספר משלי. הייתי מפרסם ביקורות, קורא את מה שתלמידיי הבינוניים כתבו, ולא פרסמתי כלום. כתבתי ביקורות ספרים, ליטשתי וערכתי ושכתבתי, אך לא הייתה מילה אחת שלי שהוצאתי לאור. תהיתי הרבה זמן מדוע זה היה כך, אבל אן ניחמה אותי ואמרה שאני מוכשר מספיק בשבילה. בעבר זה ניחם אותי, אך מאז שהיא נפטרה אין אדם שאני מוכשר מספיק בשבילו ואני מלא בחרטה. 

הסיבה שבגינה ישבתי לכתוב את הוידוי הזה, היא מכיוון שלפני כמה ימים, בעודי עורך סידורים לבית שהיה ריק וגלמוד כל כך מאז מותה של אשתי,  נכנסתי לחנות הספרים השכונתית ונתקלתי בספר שנראה מסקרן. קראתי את גב הכריכה והעלילה נראתה לי מוכרת. הסתכלתי על שם המחבר ולא האמנתי – היה זה ספר של ליאונרד הארור! שאלתי את המוכר אם הוא מכיר אותו, ומיד התחרטתי. הוא החל לספר על כמה הוא סופר נהדר ושנון הוא, כמה חדשני ומרתק, והוא מעריץ אותו ורוצה להיות בדיוק כמוהו. הנחתי את הספר במקומו, הנהנתי כלפי המוכר ועליתי לביתי, בוש ונכלם. לאחר כמה דקות של בהייה בקיר, לקחתי עט ומחברת וידעתי שאין דרך טובה יותר מלהתנקם בליאונרד מאשר להוכיח לו שאני לא מוג לב ושאינני שני לו בכלום.