באמצע הדרך בין המוזיאון הימי למוזיאון ההעפלה הבחין בו. הכיר אותו למרות השינוי שבְּתסרוקת השערות שהתקצרה. כשהתקרב הבחין גם בזיפי זקן זהבהב שעיטרו את לחייו. כן זה הוא, אותו שי נמוך הקומה עם מבנה הגוף המוצק, שכולו גמישות של שרירים. הוא עמד זקוף כששתי ידיו מונחות רפויות על מעקה הברזל האפור. רגלו הימנית פשוטה לפנים כשהיא נשענת על הברזל שבתחתית המעקה. מבטו נעוץ בְּמרחב הים הכחול. בשקט נעמד לידו כדי לא להפריע לו.  

"ארז..." הבחין בו שי ונחטף בבת אחת מהרהוריו, "חיכיתי לך." 

"מצטער," התנצל על האיחור, "במרכז העיר היה עומס תנועה מטורף."

"זה בסדר," חייך אליו והביט בו, כשבעיניו, בעלות הגוון הירוק כהה, אותה עליצות מוכרת, "בינתיים הפלגתי לשם." הצביע אל עבר המרחב הכחול והשקט של הים שנח רגוע לפניהם.   

"בוא. נלך," פנה ללכת בהחלטיות, "נחצה את הכביש ונעלה לשם."  הצביע אל עבר שביל אספלט שטיפס על צלע ההר, הר הכרמל, שהתנשא ממולם.   

שביל האספלט הוליך אל בנין עשוי אבן העומד דבוק לצלע ההר. משני צידי השביל עמדו עצי ברושים גבוהים עבי גזע אפור. קבוצת מטיילים קולנית צעדה לפניהם במעלה השביל. הילדים, לבושים בחולצות טריקו ומכנסי ים היו רודפים זה אחרי זה ומתיזים האחד על השני מים מהמֵימיות שבידם.  

"יוסף! חיים! מספיק עם זה. פה זה מקום קדוש!" גער בהם אחד המבוגרים. הגברים התנהלו בכבדות בראש הקבוצה במעלה השביל. לבושים בחליפות שחורות דהויות, לראשיהם כיפות גדולות בעלות רקמה מזרחית. על פניהם הכהות ארשת מכובדת. ניכר בהם שהם יודעים היטב את מעמדם כראשים למשפחותיהם.     

אחריהם הלכו הנשים, כשהן מפטפטות בקול גדול. בשפתן נשמעו היטב ההברות הגרוניות של העי"ן והחי"ת עם הצד"י והסמ"ך השורקות. מיעוטן צעירות ורובן מבוגרות. לבושות בשמלות ארוכות כשלראשן מטפחות ראש צבעוניות. בידיהן הן החזיקו סלי פלסטיק עמוסים בדברי מאכל.  

קבוצה נוספת ירדה מההר כשסלים ריקים בידיהם. הללו פגשו בהתרגשות בקבוצה העולה. הגברים אחזו זה בזה בחיבוק, כשהם מנשקים האחד את השני על לחייהם במצמוץ שפתיים קולני. ואילו הנשים היו מקבלות זו את פני זאת בקריאות וביללות שמחה. שי נעצר והתבונן בהם.

"תקשיב," לחש לעברו, "יש כאן ניגון מיוחד." 

"מה?" תמה לעומתו.

"תקשיב," ענה לו, כשעיניו מביטות בהם בהערכה, "הסתכל בהם ותקשיב."

הוא התבונן בהם. ראה את הגיפופים והחיבוקים, מצמוצי השפתיים ויללות השמחה. הסתכל על הגברים מלאי החשיבות העצמית. הבחין בסירים העטופים במגבות שבסלי הפלסטיק. שם לב לצלחות הפשוטות העשויות ממתכת, לירקות שבתוך קופסאות המזון, לפיתות הגדולות ולא מצא בהם דבר מיוחד. להיפך, הייתה לו אפילו סלידה מהמראה הוולגארי שלהם.

"באו לחגוג את תחילת שבע השבתות של הנחמה עם אליהו הנביא." לחש באוזניו שי.

שבע השבתות של הנחמה? אליהו הנביא? הדבר היחיד שהכיר בדבריו זה את השם הזה של הנביא אליהו משיעורי התנ"ך ובחינות הבגרות. הוא התבונן בשי המוקסם מהמפגש של שתי הקבוצות הקולניות. בפעם האחרונה שראה אותו מביט כך היה זה בַּטיול שלהם לַכנרת. בַּירידה מ"קרני חיטים". אחרי חמש עשרה קילומטר של הליכה מייגעת בחום וביובש של אמצע הקיץ. בתוך אותו שדה פראי, בין קוצי הדרדר שיבשו והשחימו והיו מרשרשים סביבם במשב הרוח החמה. בקצה השביל המתפתל בין אבני הבזלת השחורות, לפתע לגלות אותה. מונחת למטה, רכה וענוגה, בצבע התכלת הזך שלה, מונחת בתוך הצהוב והחום שסובבים אותה - הכנרת. הם עמדו נפעמים מהמראה, מביטים בה מוקסמים מהיופי. שם הוא שמע ניגון. אבל כאן וכי איזה ניגון אפשר לשמוע מאנשים שבאו לאכול, לאכול עם הנביא ההוא משיעורי התנ"ך? תהה בינו לבין עצמו.

"נמשיך," קבע שי, "נעבור אותם ונתקדם למעלה." 

הם עקפו את שתי הקבוצות הצבעוניות ונעצרו אל מול רחבה גדולה מרוצפת אבן שבקצה שלה עמד בניין ישן מעוטר בקירות אבן. מספר עצי חרוב עבי גזע מעוקמים סוככו על הרחבה. ענן לבן היתמר ועלה ממתקני הצלייה הפזורים סביב וריח הבשר הנצלה עמד באוויר. חבורות, חבורות של זקנים וזקנות, נשים וגברים יותר צעירים, ישבו שם על גבי מחצלות קש, כשהילדים עולצים ומתרוצצים סביבם ברעש. לפני האנשים היו מונחים סירים וצלחות עמוסים בבשר ומיני ירקות. תכונה רבה הייתה שם של אכילה ושתיה. מילוי פה ולהג קולני. זקנה אחת עיוורת, ישבה על רצפת האבן רגליה פשוטות לפנים, כשהיא תולה את עיניה הלבנות לפנים במבט אטום ומזמרת בקול יללה פסוקי תפילה לא מובנים.  

"בתוך הבניין ההוא," שי הצביע על בניין האבן הדבוק לצלע ההר, "ישנה שם מערה. האנשים מאמינים שבמערה הזאת התחבא אליהו הנביא מפני אלה המבקשים להורגו."  

"שי, החברה מתעניינים מדוע עזבת ככה, בלי להיפרד." ניסה לעורר את תשומת ליבו. להסיט אותו מהעניין שעוררו בו האנשים הללו.

"אני יודע. נדבר על זה למעלה." הביט בו במבט עצוב. אחר כך חזר והתבונן שותק ומהורהר באנשים שברחבה. 

"הנה פה בשבילכם... ספרי תפילות..." ניגשה אליהם אישה מבוגרת, לבושה בשמלה ירוקה, שלראשה מטפחת שחורה מקושטת בעלעלי זהב. מתוך קופסת קרטון שהחזיקה בידה שלפה ספרונים  קטנים שעל השער שלהם מודפסות תמונות של רבנים. 

"תודה,"  חייך אליה שי לקח מידה ספרון ועלעל בו ברפרוף.

"הנה זה. קח זה," חזרה ושלפה בהחלטיות מתוך קופסת הקרטון, ספרון קטן עטוף בניילון קשיח, "אתם החיילים, שימו זה בכיס, תהילים של המלך דוד, ישמור בצבא, במלחמות..."  חשפה מולם שיניים צהובות, חלקן חסרות.

"בכמה שניים?" התרצה שי.

"ארבע לירות," ניצת בעיניה הברק המסחרי, "זה מיוחד בשבילכם. שתי לירות כל אחד."  

שי הוציא מכיסו חמש לירות ונתן לה. האישה הניחה את קופסת הקרטון על הגדר והחלה מפשפשת ארוכות בקופסת מתכת קטנה של קפה נמס עִלִית אחר העודף. 

"אין צורך," הבין שי את הרמז, "תשאירי את העודף. שיהיה בשביל הנכדים." פטר אותה מהמשך ההצגה. האישה, כאילו המתינה למשפט הזה, החלה שוטפת אותם בברכות.

"שהקדוש ברוך הוא ישלח לכם ברכה. תצליחו בפרנסה שלכם, בבריאות. תמצאו אישה טובה..." ליווה אותם הקול הגרוני, והשי"ן השורקת כאשר המשיכו לעלות בשביל האבן במעלה ההר.   

"קח," הושיט לו שי את אחד הספרונים, "שים בכיס אולי תזדקק לדבר הזה בצבא."   

על השער של הספרון הייתה מצוירת דמות רבנית יושבת בשיכול רגלים, מכוסה בגלימה. הפנים היו הדורות ומבטה של הדמות נוקב וישיר. הוא דחף את הסיפרון אל תוך כיס חולצתו בחוסר חשק. 

"נעלה עם השביל, הוא מוביל עד לראש ההר, עד למגדלור והמנזר שלידו." הגביר שי את מהירות הליכתו. 

"שי, שלושה חודשים שאני מחפש אותך ואתה נעלמת לנו." התנשף מאחור, כאשר הוא מנסה להדביק אותו. 

"אני מתאר לעצמי." הגביר שי עוד יותר את מהירות הליכתו. 

שביל האבן הפך לשביל עפר. עצי תאנה, שיחי הרדוף הנחלים שלחו ענפים לעברם.  בצעדים מהירים טיפסו ונכנסו אל קצה חורשת עצי האלון והאורן שהשתרעה לצד השביל. זמזום המכוניות שעלה מן הכביש, כביש החוף, הלך והתעמעם. גם רחש הגלים לא נשמע עוד. רכבת נוסעים עברה מתחת בשקשוק גלגלים ובצפצוף קולני. הם יצאו מהחורשה ועלו בַּשביל שהתפתל על המדרון החשוף בין סלעים ושיחים ירוקים של סירה קוצנית שהתעגלו לעברם עם קוציהם הלבנים בתנועה מאיימת. לפתע פנה שי מהשביל הרחב אל שביל בוּר צדדי זרוע באבנים. השביל הוביל בסופו אל מדרגת אבן טבעית, חצובה בצלע ההר. 

"בוא, נשב כאן. נדבר." התיישב שי, מתנשף, על האבן. 

עוד רגע נשאר לעמוד כדי להרגיע את נשימתו. הביט בו מהצד. השמש החלה לשקוע. לאורה נצבע הראש הזה עם שערותיו הזהובות והקצרות בגוון של כתום. גם הפנים הללו, בעלי התווים החדים, נצבעו בצבע הבוער של השקיעה. 

"החבר'ה כועסים. טוענים שאכזבת אותם," התיישב לידו על האבן, "האמת," מיהר למתן את דבריו, "שעכשיו נרגעו. אתה יודע, עסוקים בעבודות השונות שבקיבוץ."

"הם צודקים. היה ראוי שנקבע פגישה כזאת. להיפרד מכם בצורה מסודרת." ענה שי, כשהוא מתבונן מהורהר אל עבר מרחב הים שהשתרע מלוא העין מתחתם. 

באופק החל עיגול השמש השוקע לגעת במשטח המים הכחול. השמים הבהירים נצבעו באדום לוהט. תחתם נעו המכוניות ברחש אחיד. מעבר לכביש האספלט עמד הבניין הגדול של הכנסייה הנוצרית. מספר דמויות נראו מתהלכות בחצרה. מעבר לו, כמו רצפת שיש כחולה, השתרע משטח הים רגוע. גם הגלים נראו גולשים ברכות על החוף. 

"היא יפה, השמש." שמע את שי לוחש לידו. 

"כן, גם הים רגוע היום" ענה. הוא הציץ לעברו וראה אותו מביט בריכוז במראה שלפניהם. על פניו הוא זיהה הבעת פליאה, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שהמראה הזה של השמש השוקעת נגלה לעיניו.  

"שי," ניסה לרכך את נימת הביקורת שהייתה בדבריו הקודמים, כשהוא מנסה לחזור ולעורר את תשומת ליבו לדבר שבשבילו ביקש להיפגש איתו, "כולנו יודעים שבלעדיך היינו מתפזרים בין היחידות הצבאיות השונות ולא היינו מצליחים להתגבש ולצאת יחד לגרעין הנח"ל ולקיבוץ." 

"בסך הכול השתדלתי למלא את השליחות שהטילה עלי התנועה." הציץ לעברו שי במבט מצטנע, אך מיד שב להביט במראה השמש השוקעת.

"עדיין אפשר לקבוע פגישת סיכום איתך בקיבוץ."

"זה דבר שאני צריך לחשוב עליו."

 "אני בטוח שהחבר'ה ישמחו להיפגש."

"אני יודע." סתם. 

השתררה ביניהם שתיקה. באופק עיגול השמש המשיך לרדת כשהוא טובל במים. המראה היה יפה. פס רחב אדום של אדׇוות קלילות קישט את משטח הים. 

"אתה רצית לעלות בשביל למעלה, אולי כדאי שנמשיך לפני שיחשיך?" ניסה לחדש את השיחה עמו.

"השמש שוקעת." חזר ולחש שי, כשהוא מביט מהורהר אל עבר עיגול השמש האדמוני.

"זה באמת מראה מיוחד." 

"במערב, היא שוקעת. אחר כך תשתרר פה חשכה." 

"אפשר גם שנרד למטה, נשב שם באיזה מקום. בטיילת של בת גלים, יש שם מקומות נחמדים לשבת ולשוחח." הצביע אל עבר השכונה שבתיה הציצו מימין להם.   

"תראה, המקום שאני נמצא בו היום," הפנה ישירות שי את מבטו אליו, כשעיניו, בעלות הגוון הירוק כהה, פקוחות לרווחה, "המקום הזה הוא שונה. אם אני הייתי נפגש איתכם, מספר לכם היכן אני נמצא, אתם הייתם נפגעים. הייתם מרגישים נבגדים." חזר והפנה את פניו אל עבר מראה השמש השוקעת. 

"מדוע?" התקשה, "נוצר ביננו אֵמון. אני בטוח שהחבר'ה היו מקבלים את השינוי בהבנה." 

"לא. המקום ההוא, זה היה מאיים עליכם ואתם," החזיר את מבטו אליו, "אתם הולכים לשם," הצביע אל עבר עיגול השמש שחציו כבר היה טבול בתוך המים, משאיר אחריו על רצפת השיש הכחול של הים שובל צר אדמוני, "ואילו אני יצאתי משם. הולך למקום אחר." 

שוב השתררה שתיקה מהורהרת. הוא חש בריחוק שנוצר. הבין שישנו מקום אחר שבו שי נמצא. מקום שונה מהמקום בו הם היו שותפים איתו במשך השנה האחרונה, לפני הגיבוש לקראת הגיוס המשותף של השירות בנח"ל והיציאה לקיבוץ. על איזה מקום הוא מדבר, הרהר לעצמו, סקרן להמשיך ולדעת את נפש האיש היושב לצידו. איזה מקום הוא זה שיכול לאיים עלינו? 

עיגול השמש המשיך לגלוש אל תוך המים. פיסה מעוגלת ולוהטת עדיין הציצה מבעד למים המכסים אותו. אבני המקום להטו לעומתו באור אדמדם. גם שיחי הסירה הקוצנית שנצבעו בכתום נראו פחות מאיימים בקוציהם הזקורים.  

"אתה זוכר את הלילה ההוא בחורשת הפרסה?" הפנה לפתע שי את פניו והביט בו בעליצות. 

"הלילה ההוא, במוצאי שבת", חש בהקלה וחייך גם הוא לעומתו, "ההליכה ההיא לאור הירח המלא וההפתעה שהכנתה לנו בסוף. איך אפשר לשכוח."

"IT'S BEEN HARD'S DAYS NIGHETS" החל שי מזמזם את שירם של הביטלס והוא הצטרף אליו בשמחת ההקלה שבחידוש הקרבה והקשר ביניהם. 

"שי, הלילה ההוא," קטע את הזמזום המשותף מתוך רצון להבין יותר טוב את המקום ההוא המאיים שבו נמצא המדריך הנערץ עליהם, "גם הלילות האחרים של הטיולים המשותפים, אנחנו למדנו בעזרתך להקשיב לקולות של הלילה. החוויה הזו תלווה אותנו כל החיים."

"לא לאבד את ההתפעמות מהטבע של הארץ הזאת" 

"זהו, שמה שאתה עשית איתנו," המשיך נלהב כשהוא מנסה לחבר מחדש את הקצוות שנפרמו, "המסעות המשותפים. הגילוי הזה של המקומות הנסתרים בַּארץ. להתאהב בטבע מחדש. אתה עשית איתנו דבר גדול." 

"תודה."

"אם אנחנו היום בקיבוץ, יוצאים יחד מטעם התנועה לַשירות הצבאי כגרעין מגובש בנח"ל, זה רק מכוח מה שאתה עשית איתנו בשנה האחרונה."  

"אני שמח. וקארין, היא איתכם בקיבוץ?"

"קארין אתנו בקיבוץ. עובדת ברפת. היא השתנתה מאוד. הרבה יותר פתוחה, מוכנה לשמוע את הדברים שלנו. אתה יודע, נעמי שמר, התרנגולים, אריק איינשטיין." ניסה לשתף אותו בשינויים שעברו על החבר'ה בגרעין בחודשים האחרונים.

"ואתה?"  משך אותו שי להתוודות.

"גם אני היום הרבה יותר פתוח לשמוע את הדברים עליהם היא נאבקה כדי שיכנסו לתנועה."

"מה למשל?"

"מוזיקה. בעיקר ליאונרד כהן, בוב דילן,"  נלהב מיהר לשתף את שי בעולם התרבות החדש שהתגלה אליו, "שבוע שעבר היא אירגנה ערב שירה. הקריאה לנו ותרגמה לנו משירי המשורר היהודי האמריקאי, אלן גינצברג. המשורר שכול הביטניקים וההיפים שם באמריקה מצטטים את שיריו."   

"וריקודי העם הישראליים המקוריים, הריקודים שהיינו רוקדים בתנועה, האם אתם ממשיכים לארגן מפעם לפעם?"

"האמת, שלא הספקנו," נבוך, הוא נזכר שבעצם מאז שהגיעו לקיבוץ אפילו לא חשבו על האפשרות הזאת, "עכשיו שאני חושב על זה אולי באמת כדאי לחדש אותם".

"לפני שנתיים אתה נלחמת לשמור על ערבי ההווי הללו בתנועה." ציין לפניו שי.  

"תראה, היום אני מבין שלא הייתי צריך להילחם במה שקארין ניסתה להביא לתנועה." 

"אתה נלחמת כדי לשמור על הדברים המיוחדים שיצרנו פה בארץ. ערכים של ציונות חלוצית שעליהם גדלנו." 

"אין סתירה. נשמור גם עליהם." נזעק להגן על השקפת עולמו החדשה.

"בזמנו אתה כן הרגשת שזה מאיים על הדרך שבה צריכה הייתה לדעתך תנועת הנוער שלנו ללכת."

"זהו זה. שהיום אני חושב אחרת. צריך לקחת מהתרבות שלהם, התרבות המערבית, גם את הדברים הטובים. אפשר לשלב אותם ביחד עם התרבות הישראלית המקורית שלנו." 

"כן. לנסות ולשלב בין השניים..." ענה שי בנימה של עצבות, כשהוא מפנה את מבטו אל עבר המקום בו שקעה השמש, משאירה עקבות אדומים באופק. סביב החלה החשכה משתלטת. מראה השיחים והסלעים הלך ונטשטש יותר ויותר. השתררה שתיקה.  

"המראה הזה היפה של השמש השוקעת," התעורר שי לפתע כמגלה דבר מה, תובנה שהתחדשה אצלו, "כמו היופי הזה של השמש השוקעת גם מוסיקת הפופ והרוקנרול הזאת שאנחנו מייבאים משם, מהמערב, היא ממכרת, מדהימה, מטריפה את החושים." 

"זה נכון," הסכים עמו, "אחרי שהחבר'ה התרגלו למסיבות הסלוניות, לריקודי השייק הקצבי והסלואו האינטימי, שמארגנת קארין בקיבוץ, קשה להם לחזור אל המוסיקה של ריקודי העם הקבוצתיים. הם נשמעים מיושנים." 

"כמו השמש," המשיך שי באותה נימה של התעוררות, כשהוא מצביע אל עבר מקום השמש, "כמוה גם אנחנו נלך ונשקע עם התרבות הזאת אל תוך חשכה." 

"למה אתה רומז?" הפתיעה אותו וקוממה אותו הקביעה ההחלטית הזאת. 

"הסתכל סביבנו," הקיף שי בתנועת יד רחבה את מראה צלע ההר שמתחתם ואת חורשת עצי האלון והאורן שלצידם שהלכו והחשיכו, "הסביבה שלנו הולכת ומחשיכה."  

"אני לא מבין מדוע אתה אומר שאנחנו נלך ונשקע יחד איתה." רגש עמום של כעס החל עולה ומטפס בתוכו. 

שי חזר להביט מרוכז במרחב הים ההולך וכהה. השתררה שתיקה מעיקה. במחשבתו החלה מבצבצת ההכרה שאכן נוצר ריחוק בינם לבין שי. דרכם כבר אינה משותפת. 

"אולי בכל זאת נרד למטה לפני שיחשיך לגמרי." הציע, כשהוא מנסה להקל על המועקה שעוררו בו המחשבות הללו.  

"כן. נרד למטה," קם שי ממקומו בבת אחת, "דווקא חשבתי לעלות בשביל למעלה. אבל עכשיו שכבר החשיך, עדיף שנרד. נשב בטיילת. נרד למטה. נעבור דרך המערה של אליהו הנביא, ניפגש עם אחינו בני עדות המזרח, אולי נלמד מהם כיצד לא לשקוע אל תוך החשכה." 

"אני לא מבין למה אתה מתכוון?" נזעק לקום אחריו, כשרגש של כעס הולך ומתעצם עוד יותר בתוכו. 

"יש מה ללמוד מהם, מאחינו המזרחיים. מהפשטות שלהם, מאהבת החיים. צריך רק להיפתח." הצביע למטה, אל עבר בנין האבן שעברו לפניו לפני כן. 

"גם בתרבות המערב יש אהבת חיים," התקומם כנגד הקביעה הזאת, "הנה לא מזמן סיימתי לקרוא את ספרו של הרמן הסה, "זאב הערבה". ספר מדהים.

"הארי הלר?" הביט בו שי בסקרנות, "האדם שנפשו קרועה, מסוכסכת עם עצמה?" 

"זו אישיות מרתקת." התקומם נגדו.

"מרתקת שהולכת ושוקעת בחשכה. שוקעת באובדן הדרך שם במערב. הולכת ומסתבכת עם עצמה ועם הרצון לחיות מתוך אהבה חופשית וללא המסגרת המחייבת של הנישואים. כמה שזכור לי הוא גם מגיע עד לשימוש בסמים." קבע שי בהחלטיות, הסתובב והחל מדלג בזריזות אל עבר שביל העפר היורד למטה. 

עוד רגע עקב אחרי הגוף הגמיש והמוצק הזה, שמדלג בין אבני השביל. הגוף שכל כך אהב להביט בו, כאשר היה מוליך אותם, מגלה להם את המקומות בארץ, שרגל אדם לא דרכה בהם זמן רב. אחר כך דילג אחריו אל שביל העפר, יורד עמו למטה אל עבר החורשה ואל הרחבה ובית האבן שעל פי המערה, מערת אליהו. הוא הבין היטב את רמזיו של שי. ההשוואה הזאת של התרבות המערבית לַשמש השוקעת עוררה בו רגש של כעס. ככה להסתכל על התרבות המערבית, ככה להתייחס אל הספרות שלה, אל השירה והמוזיקה כמו אל שמש שוקעת? דווקא עכשיו כאשר למד להעריך את הערכים היפים שלה ולהפנים אותם בנפשו, ערכים יפים של אהבה חופשית, שמירה על זכויות האדם וחירותו ועל הזכות האנושית לחיות בלי מלחמות. ההשוואה הזאת קוממה אותו... אבל האם לא היה גם הוא שם לפני חצי שנה, במקום ההוא, השולל את התרבות הזאת בתוך התנועה. האם לא היה גם הוא בין אלה שהרגישו שהתרבות הזאת, של החופש וההתפרקות מהערכים המחייבים של הציונות, הורסת את כל המסגרות שניסו הם, המדריכים, לקיים בתנועת הנוער. אלא שעכשיו הדברים נראים אחרת.

"אבל לא רק הוא," נעצר לפתע שי באמצע שביל העפר, רגע לפני שנעלם מעיניהם מראה הים. מופתע מהעצירה הפתאומית בלם את עצמו כדי לא להתנגש בו. "תראה אני לא סיפרתי לכם," אמר כשהוא מפנה אליו מבט רך ומתוודה, "כל אותה השנה שהדרכתי אתכם לא שיתפתי אתכם בהרגשה הזאת שיש לי," שב להביט אל עבר מראה הים המציץ מעל לצמרות עצי האלון שתחתיהם. לרגע השתתק וצפה מרוכז בים שתחתיהם. ארז נדרך להקשיב. זו הפעם ראשונה שהוא שומע את המדריך השתקן, המהורהר, מתוודה לפניהם. פעם ראשונה שהוא מספר על עצמו, משהו אישי.

"הורי, הם שניהם יוצאי גרמניה, עלו לארץ בעליית הנוער של שנות השלושים. מרגע שאני זוכר את עצמי כילד, הצלילים הללו של שופן ושוברט ומראה אימי המנגנת על הפסנתר שבסלון שלנו מלווים אותי. והספרייה הגדולה," המשיך להתוודות לפניו, "המדפים הללו המלאים בספריהם של כל גדולי המשוררים והסופרים הגרמניים. גֶתה ושילר והיינה וכל ספרי תומס מן, בעברית ובגרמנית. את כולם הם לימדו אותי להעריץ. ואני," לרגע העיף בו מבט מיוסר וחזר להביט אל עבר המקום בו שקעה השמש בים, "היה זה באחת החופשות של היחידה מהפשיטות בעומק מצרים. בסינמטק הקרינו את הסרט "הרייך השלישי". אני חושב שהיה זה בשבוע של יום השואה. יצאתי משם בהלם," השתתק והשפיל את מבטו,  

"באותו השבוע חזרתי וצפיתי בסרט עוד פעמיים." המשיך בכאב כשהוא נועץ מבט קשה במרחב הים המחשיך והולך. לארז נדמה היה שלא אליו מופנים דבריו של שי. בינו לבין עצמו הוא מנסה לברר את משמעות הדבר ההוא שהתבהר אצלו קודם לכן למראה השמש השוקעת. ההתוודעות אל החושך שהשתרר אחרי היופי המדהים שהפעים אותם קודם לכן.  

"נבוך ונבגד עד עמקי נשמתי," המשיך להתוודות, "שאלתי את אימי, איך היא יכולה להעריץ את התרבות הגרמנית הזאת שהצמיחה מתוכה כזו רשעות? איך את יכולה להמשיך בכזה להט," הרים את קולו והטיח אל נוכח מקום השמש ששקעה, "איך את יכולה להאמין בְּהוּמָניות כזאת, שהתרסקה לרסיסים ברגע היסטורי אחד? התרסתי בה. ומה היא ענתה לי?..."  הפנה אליו מבט מריר, "אפיזודה חולפת, כמו עננה החולפת על פני השמש, ככה היא ענתה," חזר והביט במראה הים ההולך ומחשיך, "אפיזודה חולפת..." מלמל בינו לבין עצמו בצער. אחר הישיר את מבטו אל ארז, צמצם לעברו מבט תקיף, "אבל אני החלטתי שאני עוזב את התרבות הזאת. תרבות שמייצרת הוּמָניות כזאת שאין לה עמוד שידרה יציב." קבע בהחלטיות. עוד רגע חזר להביט מהורהר במראה הים. אחר כך התעשת והמשיך ודילג במהירות אל עבר המערה ואל בית האבנים שנבנה לפניו כשארז ממשיך ומדלג אחריו.  

"הנה הם," נעצר שי לפני הרחבה המוארת שלפני בנין האבן, כשהוא מביט בחבורה הצבעונית. הם נעמדו והביטו בהם. הפעם הביט בהם ביותר תשומת לב. שם לב שהפעם השתנתה האוירה ביניהם. קבוצת גברים עמדה בקצה המרוחק של הרחבה ליד הכניסה לבניין האבן. בידיהם הם אחזו בסיפורונים קטנים, דומים בגודלם לחוברת שבכיסו. עמדו צפופים, כשהם מלחשים תפילה בינם לבין בוראם ומנענעים את גופם הלוך ושוב. הנשים שקודם לכן פטפטו בקול גדול המשיכו ללהג בינן לבין עצמן, כשהן מתאמצות שלא להגביר את קולן. אפילו הילדים שהמשיכו להתרוצץ ברחבה, בורחים מהאחד אשר מנסה לתופסם במשחק התופסת, נדמה שהיו צועקים האחד אל השני מתוך יראת כבוד, כדי לא להפריע לקבוצת הגברים המתפללת.

 "יש כאן משהו אחר, שונה ממה שהתרגלנו אליו," הצביע שי עבר אל קבוצת הגברים המתפללת, הנשים המפטפטות בקול נמוך והילדים המשחקים בתופסת, "גם הם באו אל הארץ הזאת. כמונו, בני אירופה, באו אל המקום שאליו התפללו אבותיהם להגיע. אבל המקום ממנו הם באו הוא שונה. אין בו את אותה מרידה בְּמסורת האבות. עכשיו אני בודק את המקום הזה. מתאמץ להכיר את המקור הרוחני שלהם, שהוא גם שלנו. כן, גם שלנו, יַלְדֵי המרידה הגדולה שמרדו אבותיהם בַּמסורת העתיקה שלהם. מרידה שעימה הם הקימו את מדינת היהודים. אני חש שזה חשוב. בשביל העתיד המשותף שלנו. העתיד של העם שלנו פה בארץ. בשביל זה צריך להיפתח, להסיר מחסומים." קבע, הסתובב והמשיך לרדת בשביל האספלט אל עבר הכביש, כשהוא ממהר ללכת אחריו.  

לאחר שירדו למטה והתיישבו בין הסלעים שבקצה הטיילת, אל מול רחש גלי הים, שהתלטפו בעדינות על הסלעים, הבין ארז מהו אותו המקום המאיים. המקום שהרחיק את שי מהם. הבין היטב גם מדוע לא בא להיפרד מהם.  

"ישיבה של דתיים?" האכזבה תפחה בנפשו. כעס על האיש הזה שהפנה עורף לאותה חלוּציות יפה שליבה והדליק בנפשם במשך השנה האחרונה.  

"ביאליק הוא שאמר שבבית המדרש, שם אפשר לדעת את המעיין ממנו שאבו אבותינו את האמונה שלהם." ניסה שי למתן את רגש האכזבה שלו. 

"ההם שמסתובבים עם הלבוש השחור שלהם, המוזר. לא נושאים עמנו בעול השירות הצבאי?"

"בישיבה שאני לומד תורה משרתים בצבא."

"תורה?" הזדעק. המילה הזאת צלצלה באוזניו כאותו דבר ישן ועזוב, כפי שמוזכר בשירי ביאליק. השירים אליהם נבחן במבחני הבגרות.

"יש להם רב שמלמד אותם תורה ואומר שצריך להיות חלוצים, לבנות את הארץ ולהתגייס לצבא. מחנך אותם להיות שותפים במפעל הציוני." 

"ומי הזה הרב שלהם?"

"אתה מן הסתם שמעת את השם שלו. הרב קוק." 

"הרב ההוא? דווקא עליו שמעתי שהיה בעד החלוצים." 

"אצלו אני לומד. אצל הבן שלו. מברר את הדרך המיוחדת שלו." 

"ואולי תבוא אלינו לקיבוץ תספר לנו מה אתה לומד שם אצלם. נשב כמו פעם ונברר את הדרך הזאת?"

"אפשר גם לצאת לאיזו גיחה לילית בסביבה של הקיבוץ שלכם." האיר שי את פניו אליו.

"שמע זה רעיון. נקבע תאריך." התלהב ארז בהקלה על האפשרות של חידוש הקשר.

"אני אבוא. אבל זה ייקח זמן."

"למה?"

"אני עדיין לומד את האנשים הללו. לומד את המקום שבו הם נמצאים. אבל אני מבטיח שכשארגיש שזה אפשרי אני אבוא."

"יש לך את הטלפון שלי. אנחנו נשמח."

שי קם מהסלע עליו ישב כשהוא מביט במרחב הים השחור שלפניהם. גם הוא קם. שתיקה השתררה. רק רחש גלי הים המתרפקים ברכות על הסלעים נשמע.

"זה ייקח זמן," אמר לו שי בשקט, כמעט בלחש, "אני אבוא אל המקום שלכם. אנחנו נברר לעצמנו את הדרך המשותפת. אבל זה ייקח זמן. אולי גם יהיו גם כמה סערות בדרך. סערות שאותן נצטרך לעבור ביחד."  

אותם הרגעים של הדומייה המהורהרת, אל מול מרחב הים הרגוע שהואר בפסים לבנים מאור מנורות הטיילת. אותם הרגעים, המילים הללו שנלחשו באוזניו: "אולי גם יהיו כמה סערות בדרך. סערות  שאותן נצטרך לעבור ביחד."  

המילים הללו חזרו והדהדו בזיכרונו באותן שעות אחר הצהריים הארורות של יום הכיפורים. בתוך התופת שעברה עליו ועל חבריו לגרעין הנח"ל. שם בקרב הנואש במעוז "מפצח" שעל גדות תעלת סואץ. הטלטלה ההיא ששינתה את עולמם. הטלטלה שאחריה כבר לא היו אותם נערים תמימים. נערים המאמינים בצדקת דרכם. בצדקת המנהיגים המובילים את הדרך. דרכה של הציונות החלוצית ובניין המולדת. 

​