בבוקר יום הולדתה ה-49 , הגיעה בינה אייל למסקנה שהיא פשוט התרגלה  להיות בינה אייל וכל הסובבים התרגלו שהיא בינה אייל, והחליטה שמספיק עם זה, והגיע הזמן לשנות ולזרום הלאה. גם להרגלים ישנים אפשר לעשות סוף. 

כמה פעמים בעבר חשבה לעצמה איך היו נראים חייה ולאן היו מתגלגלים, לו היתה מתרגלת, למשל, להיות שושנה רובינשטיין או עליזה אדרי. אחרי הכל, שם זה ענין של הרגל. קודם כל ההורים שלך מתרגלים את השם שנתנו לך ומגלגלים אותו בלשונם הלוך ושוב עד שהוא יושב להם טוב בפה. אחר כך את זו שצריכה להתרגל לשם , לחיות איתו, להתנהג כפי שמתבקש ממנו, ואז, או, אז גם הסביבה מתרגלת לשם שהופך לזהות שלך, ומרגע זה ואילך קשה עד כמעט בלתי אפשרי להפטר מ'כרטיס הביקור' הזה.

והיא, במשך כל חייה, המוקדמים ובהמשך גם  הבוגרים, התרגלה  להיות בינה אייל , מה שנראה לסביבה כהצלחה לא רעה בכלל, ולה נראה כטעות אחת גדולה. אף פעם, במשך כל חייה, לא הרגישה באמת בינה. אבל התרגלה - כי זה מה שכולם ציפו ממנה להיות, והיא, בבת עינם של הוריה, שגודלה כילדה צייתנית, מילאה אחר הציפיות. כמו כל הילדים שנולדו לאלה שהגיעו מאירופה ובנו בתים. בנו חיים. היא ידעה שהיא ה'יד ושם' של הוריה ושהיא נושאת שם מעוברת של סבתא ברוניה שנרצחה 'שם'. – אותו מקום עלום שהיא, כמו כל בני הדור הראשון שאחרי, היו בטוחים במשך שנים – שזה שם של מקום רחוק. 

אחר כך באו הנישואין לאבי אילוז. ההורים שלה, שכבר שנים שוכבים זה לצד זו בבית הקברות בקרית שאול, עם הרבה גרניומים סביבם, כי זה הכי קל לגדל ליד קבר, אמרו לה כבר אז ששם כמו בינה, אילמן מהבית, לא מתחבר טוב לאילוז. לכן העיברות ל'אייל' היה טוב גם לאילמן וגם לאילוז – אבל כמו השם הפרטי שלה, בינה, גם הוא לא הסתדר לה טוב בראש. להורים שלה, שמעולם לא התאמצו יותר מידי להסתיר את דיעותיהם על בני עדות שהן 'לא משלנו' - כהגדרתם, היה נימוק ששכנע אותם בעיקר: 'חס וחלילה, אבל נהיה מעשיים: ואם תתגרשו בעוד כמה שנים? את תישארי תקועה עם השם 'אילוז'?' להם כמו לכל הסובבים אותה, התוספת 'אייל'  דווקא נראתה נכונה ומתבקשת מאד. שם עם עוצמה,  שם מחייב, חזק,  חשבו כולם. חוץ ממנה, שאף  פעם לא הבינה מה רוצים ממנה, ועמוק מתוכה צעקה במשך שנים, בקול בלתי נשמע: זו לא אני באמת, זה רק השם שנתנו לי אנשים אחרים.

זה אף פעם לא יצא החוצה ואף אחד לא שמע. הכל נשאר עמוק בפנים, ובחוץ כולם חשבו איזה ספור הצלחה יפה היא: קריירה משגשגת, בעל מצליח, ילדה מוכשרת, וכל הקלישאות שבאות עם זה.

אך  באותו בוקר, ביום הולדתה ה-49 , בדיוק  שנה אחרי שבעלה, אבי, עזב אותה לטובת מרינה, עולה מרוסיה בת 38 , גרושה פעמיים בלי ילדים, שהכיר באחת  מהשתלמויות הביטוח האינסופיות שלו בשורה של בתי מלון ברחבי הארץ ולעתים אף מחוצה לה, וחצי שנה אחרי שבתה היחידה גל – שם לא מחייב לשום כיוון שמאפשר לבעליו להינשא על פני המים  והרוח לאיזה כיוון שיבחר- נסעה עם החבר שלה ללמוד משפטים באנגליה והיתה שקועה עמוק בחייה - החליטה בינה שעכשו, כשסוף סוף, ואולי לראשונה בחייה , היא באמת לבד, לגמרי לעצמה, תשתחרר ממעמסת השם וממעמסת הזהות, הנילווית לו כמעט אוטומטית.

היא  ניגשה לסניף משרד הפנים ברמת גן וביקשה לחזור לשם בתוליה – אילמן, הסבירה שזה לכבוד ההורים, שמתו ללא יורש הנושא את שמם. אחר כך אמרה לאותה פקידה דתיה- ממוצא- מזרחי עם תרבוש רב קומות לראשה, כנהוג במקומותינו בשנים האחרונות, שהמקובל בצרי מאשקלון המליץ לה לשנות את שמה הפרטי – מה שלא היה נכון בכלל אבל עובדה - זה עבד:  מרגע שעלה שמו של המקובל בצרי הפקידה גילתה אמפתיה ונכונות, בעיקר נכונות, לא להערים קשיים וקושיות : "תחליפי, תחליפי. תעשי מה שהוא אומר וזה יעבוד. את תראי. שתי חברות שלי, רווקות, שינו שם בהמלצתו ותוך שנה מצאו זיווג נהדר".

בינה, שבפנים  כבר לא הרגישה בכלל בינה, ובפרט לא בינה אייל, ביקשה מהפקידה, הנלהבת לסייע במצוות-הכנסת-כלה-עתידית, לרשום כשם פרטי : סיליה. לפקידה הסבירה שזה שם סבתה מצד אמה- מה שגם לא היה נכון אבל שכנע את הפקידה, שהיה לה הרבה כבוד לסבתות, מתות וחיות, כשם שהיה לה כבוד לעצות של מקובלים.

בלב חשבה  בינה שמה שהכי מתאים לה עכשו זה להיות סיליה, כי זה צלצל כל כך SILLY   וזה בדיוק מה שרצתה מעכשו ולשארית חייה.

ממשרד הפנים יצאה בהרגשה של מי שעבר חצי ניתוח לשינוי מין ועכשו מוכרח להמשיך עד הסוף.

היא מיהרה לספר שלה, דויד, בגן העיר בתל אביב ואמרה לו: 'תחתוך את השחור-עורב הזה, תצבע לצהוב אפרוח, ואת ה'קארה' החלק והרשמי תחליף בתלתלים טפשיים'.  שלוש שעות אחר כך, צהובה ומתולתלת, נכנסה לחנות האופטיקה הסמוכה, שלפה את עדשות המגע מעיניה ובחרה מסגרת משקפיים עבה וצבעונית במיוחד.

בצהרי היום , אחרי שנעלה את דירתה התל אביבית וארזה רק מה שנכנס  במיזוודת-הדיילים שלה, יצאה לרחוב הסואן ופנתה לכיוון תחנת רכבת צפון, זאת שפעם קראו לה רכבת ארלוזורוב והיום קרויה ע"ש סבידור שאיש לא זוכר מיהו.  שעה ורבע אחר כך  ירדה בתחנת חיפה, נשאה עיניים למעלה, להר שמולה ואמרה לו: 'אני כבר באה. חכה', עלתה לאוטובוס שהביא אותה למרכז הכרמל ונכנסה למתווך מקומי: "שלום, אני סיליה אילמן, ואני מחפשת להשכיר דירת שני חדרים, פה במרכז, לשנה". 

"נעים מאד גברת סיליה" אמר לה שמואל המתווך – "הרשי לי להעיר שיש לך שם יפה,  שגם הולם אותך מאד. ויש לי גם בובה של דירה, ממש קרוב לכאן, מרוהטת עם נוף להרבה חורש טבעי, שבטוח תתאהבי  בה ממבט ראשון".

באותו לילה ישנה  בחדר במלון 'נוף', חתמה בטבעיות 'סיליה אילמן'. התחילה להרגיש סיליה אילמן. גם האנשים החדשים  שסביבה הרגישו שהיא כל כולה סיליה אילמן ולא העלו בכלל בדעתם כל אופציה אחרת.

למחרת בבוקר חתמה על החוזה לדירה.  שמואל המתווך צדק. היא התאהבה בדירה ממבט ראשון ומיד אחר כך החלה לטלפן למודעות עבודה שמצאה בעתון המקומי. באותן משרות שעוד היו אקטואליות הזמינו את הגברת סיליה אילמן לראיון. והיא באה. הלכה לשלוש פגישות עבודה באותו יום. הציגה את עצמה. מילאה שאלון אחר שאלון: שם- סיליה אילמן. גיל-49 . מצב משפחתי – פרודה פלוס בת בוגרת שלומדת בחו"ל. מקצוע – מורה בדימוס. זה הפרט היחידי שלא היה נכון. לא בינה אייל ולא סיליה אילמן – היו אי פעם מורה. בינה אייל היתה מנהלת שיווק מצליחה ברשת מקומונים ארצית. יצא לה שם של אשת מקצוע קשוחה, כסאחיסטית, קרייריסטית שלא מעגלת פינות ועושה הכל, אבל הכל, כדי להצליח ולהצדיק את השם שיצא לה. 25 שנות עבודה שוחקת וכפוית טובה, במחיצת  אנשים, בעיקר נשים, שהיו בובות מכניות מופעלות על קפיץ, בדיוק כמותה, ושבכל פעם שהביטה בהן באקראי, נבהלה לראות את עצמה. כל  הצצה מקרית בפניהן, בקמטוטי צרות-העין, בתלמי הרוע שנחרשו סביב הפה וששום ניתוח פלסטי לא עזר להעלימם לאורך זמן,  היתה כמו להביט במראה ולהגיד: 'מגיע לך'. 25 שנים שמצצו ממנה כל טיפה של רוח ונשמה, כל טיפה של חלומות ושאיפות, כל טיפה של בינה אייל – עד שלא נשאר עוד בפנים שום דבר. 

ועכשו, עכשו היא היתה סיליה אילמן שרצתה בסך הכל משרה של זבנית, במשכורת צנועה, באחת מחנויות הקניון הענק בחיפה, רצוי בתחום ההלבשה, המתנות או אביזרי הבית – תחומים שאהבה עוד בחייה הקודמים כבינה אייל, רק שלא היה לה מתי ואיך. ובעיקר לא היה לה תירוץ מתאים.

"סיליה? שם יפה יש לך. שם כזה רך, נשי. את תתחילי במחלקת התיקים והארנקים בקומת ההלבשה. אני יודע שהמשכורת ההתחלתית נמוכה אבל אני בטוח שתתקדמי אצלנו מהר ותגיעי רחוק. יש לי הרגשה טובה לגביך"- אמר לה נמרוד עוז, המנהל הצעיר והנמרץ של סניף 'המשביר לצרכן' בקניון החיפאי. 

"עם שם כמו שלו הוא מוכרח להגיע רחוק , הוא רק לא יודע שאני את הריצות שלי למרחקים ארוכים גמרתי. אני מחוץ למשחק המטורף והמזוייף הזה"- חשבה סיליה, ובקול רם  רק אמרה לו: "תודה על האמון שאתה נותן בי. אני מקווה שלא אאכזב אותך".

"אני בטוח שלא. בהצלחה סיליה"- חייך נמרוד תוך גלגול  שמה בפיו, וקרא לעובדי המחלקה: "תכירו, זאת סיליה שמצטרפת לצוות העובדות שלנו".

בלילה ההוא ישנה סיליה שינה עמוקה במיוחד, בדירתה השכורה והמרוהטת במרכז הכרמל.

בבוקר, כשפקחה עיניים, עוד זכרה שיירי חלום מהלילה וחשבה לעצמה: " מוזר. כל הזמן חזרה אלי שוב ושוב איזו  אשה עקשנית  ולחוצה,  ולא היה נוח להביט בה, בחלום, וגם לא לשוחח איתה, למרות שרצתה, כי לא היה לי מה להגיד לה. אני לא מבינה מה היא נטפלה אלי. אחרי הכל, אין לי שום דבר משותף עם האשה הזאת". 

עשר דקות אחר כך ישבה עם הקפה השחור, החם והמתוק, מנסה לגרש את שרידי האשה ההיא  מהחלום, כשנשמע  צלצול בפעמון ובדלת עמדה אשה: "שלום סיליה, אני  אתי הראל, השכנה בדלת ממול. הבאתי לך עוגה ושיהיה לך בהצלחה פה, אצלנו. אם תצטרכי משהו – את יודעת איפה למצוא אותי. אל תהססי לפנות. ואגב, יש לך שם יפה. סיליה. מתנגן כזה. מתגלגל על הלשון. הוא מאד הולם את המראה שלך".

כשהלכה השכנה חזרה סיליה אילמן לקפה שלה וחייכה. בחוץ, בחורש הסמוך, הכמעט-צמוד-לדירה, רחשו צמרות עצי האורן. איוושה חרישית ומרגיעה. ולרגע שאלה את עצמה אם בחורף, אחרי הגשם הראשון, היא תרד ללקט אורניות מתחת למחטי האורן. היה שקט מאד בדירה, שעוד לא היתה מסודרת אבל היה בה משהו  ביתי, רגוע, שייך. היא הסתכלה על הקירות. חשבה  איך תקשט  כל פינה בדירה הקטנה. ליד החלון נשמע ציוץ צפרים שקיפצו בעליזות בין ענפי העצים.

"מדהים איך במרחק של שעה מתל אביב אדם יכול לברוא לעצמו חיים חדשים ולהתחיל לכתוב את עצמו מחדש בספר החיים"- הרהרה בינה לבינה, מרגישה שנהיה לה ירוק בלב ובנשמה.

"אז מה שלומך הבוקר, סיליה אילמן"? שאלה את עצמה, בקול רם, כמו כדי לתרגל שוב ושוב את שמה. את עצמה. "נדמה לי  שאם הדברים ימשיכו כך, אני עוד  אתחיל לחלום את שארית חיי בחברת  גימלאי מכריס של  'אגד' או  חברת חשמל,  שפרש לפנסיה מוקדמת , שאוהב לשיר עם החבר'ה שוב ושוב אותם שירי תנועות נוער, מכיר בעל פה את כל ואדיות הכרמל, ונהנה בשבתות  לעשות מנגל עם כל הלב."- חשבה בהנאה, שהפתיעה אף  אותה עצמה -  "אחרי הכל, אם להאמין לסטטיסטיקה יש לי מעכשו בממוצע עוד  33 שנה לתרגל את סיליה אילמן." 

​