לצמוח מתוך השבר

גלית גז

היא התקשרה אליי בצהרי יום קיץ חם וביקשה להיפגש. קולה נשמע חלש ופגיע וניחשתי כי גילה נע סביב השלושים. ביקשתי לדעת את סיבת פנייתה אליי, אך היא הסכימה רק לומר שקיבלה את מספר הטלפון שלי מחברה טובה והבטיחה לספר הכול לכשניפגש. נדירות היו הפעמים בהם סירבתי לקבל אדם לטיפולי ולא ראיתי סיבה לעשות זאת הפעם.

פגישתנו נקבעה ליום למחרת בשעת בוקר מוקדמת. שירה הופיעה בדיוק בשעה שנקבעה בפתח החדר ואני הופתעתי מאוד ממראה, אשר עמד בניגוד מוחלט לאופן בו דמיינתי אותה. שירה הייתה אישה מרשימה ביותר, גבוהה ומחוטבת, לבושה חולצה מכופתרת ומכנס מהודק, מטופחת מאוד ומאופרת בעדינות ובקפידה. היה נראה כאילו כל פרט בהופעתה נשקל ונבחר בקפידה יתרה והיא שידרה בהופעתה ובהלכותיה ביטחון עצמי גבוה ורצינות. בעייני היה חוסר הלימה מוחלט בין הקול השבור והרעוע ששמעתי מבעד למכשיר הסלולרי לבין המראה הנוכח שלה. 

לאחר לחיצת יד קלה, שירה התיישבה על הכיסא ואני מיהרתי להתיישב מולה, מלאה בסקרנות למוצא פיה, אך שירה לא הוציאה מילה, עד אשר ביקשתי ממנה לגולל את סיבת פנייתה אליי. מהרגע בו החלה שירה לדבר, היה זה כסכר שנפרץ והמילים זרמו ממנה בשצף קצף ללא הפסקה. לעיתים חשתי כי עליי להפסיקה על מנת לאפשר לה הפוגה ולתת לה מקום לנשום עמוק ולנוח, אך בכל פעם שבצעתי ניסיון כזה, היא ביטלה את הצעתי במחי יד והמשיכה בשטיפת החלל במילים ומשפטים. לרגעים היה נדמה כאילו היא בסכנת טביעה בתוך הנרטיב שלה, אך שירה ידעה לאסוף עצמה בכל פעם מחדש ולהרים ראשה מעל השטפון של מילותיה והתחושות שהציפו אותה. 

כך ישבנו, אני והיא, אחת מול השנייה ובמשך כארבעים וחמש דקות היא גוללה בפניי את סיפור חייה הכאוב. שירה הייתה בת למשפחה שכולה, כשהייתה בת 16, אחיה הגדול והיחיד, נהרג בתאונת דרכים, בהיותו בן 19 בלבד. עד לאותו היום הייתה זו משפחה נורמטיבית לחלוטין, חייה סבו סביב סוגיות המטרידות נערה מתבגרת אופיינית: בנים, לימודים, חברות ובילויים. הקשר שלה עם אחיה היה קרוב יחסית והם נהגו לחלוק תחביב משותף של נגינה על גיטרה וכך בילו שעות לא מבוטלות בנגינה ושירה משותפים בחדרו. אלה חרגו לעיתים לשיחות מעניינות ואף פעמים למריבות וויכוחים קולניים. שירה זכרה היטב את היום בו התקבלה ההודעה על מותו של אחיה. היה זה במוצאי שבת של יום חורפי, אחיה לקח את רכב המשפחה ויצא לבילוי עם חבריו הטובים. בדיעבד הסתבר כי בדרכו חזרה הבייתה איבד שליטה על הרכב, התנגש בעמוד תאורה וכך איבד את חייו, מותו היה מהיר ומיידי ולכוחות ההצלה לא נותר לעשות דבר. צלצול הטלפון העיר את הוריו משינה ושירה התעוררה מההמולה שהתרחשה בביתם, עת התארגנו הוריה לצאת לבית החולים. בשלב זה אף אחד מהם לא ידע שהוא כבר איננו בן החיים. שירה ביקשה לנסוע איתם, אך הם סירבו והבטיחו לעדכנה. כך נותרה שירה לבדה אכולת חשש ודאגה, בזמן שהוריה מיהרו לבית החולים הנמצא זמן נסיעה קצר מביתם. זמן מה לאחר מכן, משלא שמעה מהם דבר, החלה בניסיונותיה להתקשר ולשלוח הודעות להוריה. רק לאחר כמה דקות שנדמו כנצח, אביה התקשר אליה וסיפר כי הנורא מכל קרה. שירה נותרה המומה ומרוסקת, היא חשה כאילו העולם עמד מלכת והכל סביבה נצבע בצבעים של אפור ושחור. היא לא הצליחה להוציא מילה מפיה ולא הצליחה להפיג את הענן שהתפשט בראשה. היא זוכרת שהתיישבה בסלון ביתה ובהתה בטלוויזיה ללא תחושת זמן, עד אשר הוריה חזרו לביתם. תמונת פניהם הנפולות והכואבות מצער בלתי יתואר, ברגע כניסתם, תיצרב בזיכרונה ותלווה אותה כל ימי חייה. היה זה רגע בו הבינה כי חייה וחיי הוריה ישתנו לעולמי עד. הלוויה חלפה ונראתה לה כאירוע סוריאליסטי שמתרחש בחיי אדם זר. היא חשה כאילו חלק ממנה נקבר יחד עם אחיה מתחת לאדמה הקרה והמפוררת והחליטה כי עליה להיות חזקה עבור הוריה הקורסים תחת סלעי האבל, השכול והצער. ימי השבעה נדמו לה גם כסרט המוקרן בהילוך איטי. היא נטלה עליה את תפקיד המבוגר האחראי ומקור הנחמה והמשענת להוריה וכך התנהלה מרגע זה והילך. היא המשיכה בלימודיה וסיימה אותם בהצטיינות וכך גם הצטיינה בשרותה הצבאי מתוך רצונה העז להוות מקור גאווה להוריה הדואבים. חייהם נכנסו למסלול של תפקוד ועשייה, הוריה התקדמו במקומות עבודתם והיא החלה את לימודיה האקדמיים ופסעה במסלול של פיתוח קריירה בתחום משאבי האנוש. היה זה נראה כאילו שלושתם צללו אל תוך אוקיינוס של עשייה מתוך רצון לא מודע לברוח מן המחשבות והעיסוק בכאב הנורא על האובדן. כך הפך אחיה לדמות מתפוגגת מן העבר ושמו הוזכר רק לעיתים רחוקות וזכרונו כאילו תויק במגירה רעועה ונעולה. החיים נמשכו ושירה התחתנה והביאה שלושה ילדים לעולם. כהרגלה הצטיינה גם במקום עבודתה ובמהירה קודמה למשרת ניהול בכירה. בצל ההבטחה שלה לעצמה לתמוך בהוריה, היא בחרה להתגורר עם משפחתה בסמוך לביתם וצפה בהתרגשות בקשר החם והאוהב שנרקם בינם לבין ילדיה. החיים נראו כי עלו על מסלול מיטיב עבור כולם והביאו עימם רגעים רבים של אושר וחסד. עד אשר...

שתיקה. רצף הסיפור הקולח נקטע בפתאומיות ונראה היה ששירה לא מצליחה לאתר את המילים הנכונות ולגייס את הכוחות הנדרשים להמשיך בסיפורה. אפשרתי לשתיקה להיות נוכחת ולעטוף את החדר. עיניה של שירה ברגעים הללו נראו מזוגגות וחסרות מנוחה, כאילו מבקשות לאתר את המילים הנכונות ולאסוף את הכוחות הנדרשים להמשיך בסיפורה. כעבור שתיים שלוש דקות שנדמו כנצח, לקחה שירה שאיפה עמוקה והמשיכה את דבריה אך הפעם עם עיניים מושפלות מטה ובקול נמוך הדומה ללחישה רפה.

"שחר, הבן הבכור שלי חלה בסרטן" 

שוב שתיקה. שירה מרימה עיניה ומביטה ישירות אליי, בוחנת כל נים בפניי ומצפה לתגובה. בתוכי התנהלה מלחמת עולם, מגוון תחושות ומחשבות כאילו התערבלו בסערת הוריקן, בעודן מתנפצות על קירות החלל הפנימי של בטני וחזי. יכולתי לחוש בבהירות את האנרגיה הנפלטת מגופה עת הוציאה מתוכה את המשפט על מחלתו של בנה. חשתי את בליל התחושות שאפפו אותה בצלילות כואבת ונפשי דאבה ביחד איתה. בהיותי אם לילדים בעצמי, היה ברור לי כי נורא לאבד אח, אך הנורא מכל הוא הפחד מלאבד ילד. בהיותי מטפלת כבר שנים רבות ובעלת ניסיון רב, למדתי את הדרך בה אוכל להחזיק בתוכי תחושות מורכבות, אך לא לאפשר להן לזלוג החוצה ולהיראות על פניי, כך לפחות האמנתי, או בחרתי להאמין. את הזעזוע והטלטלה מדבריה השארתי בתוכי ולבשתי ארשת כנה ואוטנטית של השתתפות בצערה על הבשורה המרה. המילים שיצאו מפי היו בהתאמה: "זו התמודדות מאוד קשה לאם ואני מניחה כי הרגשת שעולמך מתמוטט עלייך ברגע קבלת הבשורה".

ברגע מזוקק זה החלו הדמעות לפרוץ מענייה של שירה, היה זה כאילו היא בכתה את כל סיפור חייה, מותו של אחיה, התפנית בחייה, העול שהוטל עליה והפחד המשתק של מחלת בנה. הנחתי ידי בעדינות על ידה ואפשרתי לה לבכות את כאביה.

כך בכתה שירה במשך דקות ארוכות. בכי שנדמה שיוצא מעומק קרביה, מתחתית נשמתה. לאט לאט נרגע בכייה ושירה הצליחה להסדיר נשימתה. נדמה היה כי הופתעה מעצמה ומתגובתה וחשה צורך להסבירם "מאז הלוויה של אח שלי, לא בכיתי בכלל, גם כאשר קיבלתי את הבשורה המרה על בני החולה, לא הזלתי דמעה. אין לי מושג מה קרה לי פה עכשיו, אבל אני מרגישה הקלה".

הזמן שהוקצע לפגישתנו הסתיים כבר לפני כמה דקות, אך לא חשתי בנוח לקטוע את דבריה של שירה. הידיעה כי בחוץ כבר ממתינה בציפייה המטופלת הבאה לא אפשרה לי להמשיך את המפגש וחיפשתי בעדינות וברגישות דרך מכובדת להציע כי נמשיך במפגש הבא. לשמחתי שירה הייתה במודעות מלאה להיבט הזמן ואמרה כי היא מבינה שחרגנו מזמננו ולכן אם זה בסדר מבחינתי היא מרגישה שזו נקודה טובה לסיים בה ומבקשת להמשיך בשבוע הבא. הודיתי לשירה על האמון בי וקבענו את מועד המפגש הבא.

המפגש השני התמקד בסקירה של שירה על היסטוריית התפתחות המחלה של בנה, שחר. נראה היה כי שירה מעורה בפרטי הפרטים של היבטי המחלה והטיפול בה. ברציונליות ובשכלתנות המאפיינים את שירה והובילו אותה להצטיינות בכל תחום בו נגעה, צללה גם לתחום ניהול המחלה של שחר ולא שקטה עד אשר דאגה להביאו לטיפול אצל הרופאים המובילים בתחום. שירה הייתה מצוינת ב "לעשות" (Doing) או תהיתי מה קורה איתה ב "להיות" (Being), מה מתחולל בתוך נפשה ומה בעצם הביא אותה לבקש קשר טיפולי איתי.

החלטתי לשתף את תהיותיי בשקיפות עם שירה ושאלתי אותה לסיבת הפנייה לטיפול. שירה שתפה כי היא מוצאת עצמה מתקשה להירדם בלילות, בעודה מוצפת במחשבות של פחד עצום לאבד את בנה ומההשפעות של תרחיש כה נוראי עליה ועל הוריה המזדקנים. שירה תיארה לפשבקים שזרקו אותה לתקופת מגוריה עם הוריה לאחר אסון מותו של אחיה. ביום הצליחה לתפקד כלהטוטנית המחזיקה מספר כדורים באוויר ומנג'נגלת בהם בביטחון רב, אך בלילות טיפסו החרדות והפחדים מעומקי נפשה וטלטלו את נשמתה. ברמה השכלתנית היא הבינה כי סיכויי ההחלמה של בנה גבוהים ביותר וכי הם נמצאים בדרך הנכונה להתגבר על המשבר הנורא, אך ברמת הרגשית, כשנותרה לבדה עם מחשבותיה מתחת לשמיכה, התקשתה להכיל את הדרמה הגדולה.

שירה שוב הצליחה להיות המבוגר האחראי, החזקה, המתפעלת של המשבר והאירוע והתומכת בכולם, בהוריה החרדים, בבעלה ובילדיה המפוחדים ובשחר, המתמודד בגבורה. אך עמוק בתוכה הבינה כי נוצרו סדקים בשריון המגן שלה וכי עליה לאטום אותם בהקדם על מנת שלא ייגרם שבר מוחלט. זו הייתה הסיבה האמיתית והכנה לפנייתה לטיפול. שירה בקשה ממני לסייע לה להיות חזקה ולמלוא בתוכה את הכוחות לסייע לכולם. 

האזנתי בקשב רב לדבריה של שירה ובאופן מסוים הזדהיתי עם בקשתה. גם אני תופסת עצמי כאדם חזק, הנמצא שם עבור אחרים בעת משבר או מצוקה. אך לעומת שירה, אני מבינה היטב את המחירים הכרוכים בתפקיד זה ויודעת כי על מנת לא לשלמם, עליה לתת לעצמה מקום גם לעצב, לצער ואף להתמוטטות וקריסה. בעייני, כאשר תאפשר לעצמה להיות גם במקומות הללו, עם הרבה חמלה עצמית והבנה, תוכל להתפתח ולצמוח בגמישות הראויה.

שיתפתי את שירה במחשבותיי והבחנתי כיצד תוך כדי דבריי עיניה מתמלאות דמעות ולבה נפתח, בפעם השנייה מאז הצטלבו דרכנו, פרצה שירה בבכי תמרורים. הפעם הבכי היה קורע לב וניסר את קירות ליבי, מאיים להציף גם אותי ולזלוג גם מעייני. בכייה נשמע כזעקה של חיה פצועה הקורעת את דממת הלילה, מגירה מתוכה את מכאוביה, כאביה, תסכוליה ותחושותיה, צועקת על מר גורלה ואירועי חייה ובוכה את פחדיה הכמוסים ביותר.

גם הפעם אפשרתי לה לבכות כמה שתחפוץ ונראה היה כאילו הדמעות הפנימיות והחיצוניות מזככות ומנקות את נשמתה. כאבה נגע בעומק ליבי והפעם אפשרתי גם לעצמי להוזיל דמעה קטנה יחד איתה. לאחר שנרגעה ובכייה פסק, הביטה בי בעיניים מצועפות ומלאות רכות וקבלה ואמרה "הרגע הבנתי, אני זקוקה לך לא בכדי להמשיך ולהיות חזקה, אלא בכדי ללמוד להיות חלשה". בקשתי רשותה לחבק אותה ותוך כדי החיבוק אמרתי "היכולת שלך לאפשר לעצמך גם להיות לעיתים מה שאת מגדירה אותו כחלשה, היא החוזק והעוצמה האמיתית שלך".

שירה הביטה בעייני וחייכה ואני הבנתי כי היא מצאה את החמלה העצמית בתוכה והצליחה לצמוח מתוך השברים של חייה.

​