תחרות הסיפור הקצר – 2025 - הגשמה ומימוש
גרעיני רימון לראש השנה
פנינה דה גרציה
מוקדש לזיכרה של אימי רמונה דיין
גרגירים, גרגירים. אדומים עסיסם הדביק נוטף בין אצבעות ידי, בניגוד לכללים אני מלקקת את עסיסם הניגר. בסיס אצבעות ידי מקבל צבע סגלגל ארגמני, שחרחר. יודעת שלא ירד. מפזמת לעצמי את הפיוט "אדון הסליחות" עם דוד דאור , ששירתו בוקעת מרמקול המנורה ,שהתקין לי בני במטבח.
גרגר ועוד גרגר מכסים את תחתית הקערה. אצבעותיי משוטטות בין מגירות הזיכרון . נוגעות ולא נוגעות בכתמים דהויים, פוחדת לפתוח מגירות שכוסו בכתמי דם הרימונים.
ערב ראש השנה , גרגר ועוד גרגר, שני זנים של עצי רימון גידל אבא בגנו, האחד ורדרד ועדין , גרגיריו מתוקים וכתמיהם נשטפים בקלות. ואילו השני צבעו אדום ארגמן, גרגיריו חמוצים - -מתוקים, טעמם מתפצפץ וממלא את הפה. כתמיהם לא ירדו לעולם. בפני הרימון הארגמני לא יכולתי לעמוד. .. מסתכלת סביב, כולם עסוקים בתכונה לקראת החג . אני גונבת חופן ותוחבת אותו לפי, נהנית מהטעם האסור.
הבית רוגש - "שמחה", אשת אבי, מבשלת, אבא טועם ו"מתקן "מעשה ידיה של אשתו , פה מפלפל ופה ממליח ,מצקצק בשפתיו לשביעות רצון.
אחי עורכים את שולחן החג ומקלפים תפוחים.
ואני ... גרגר ועוד גרגר , וחלום אחד בלב:
זוג נעלי לק אדומות לחג.
בערב ראש השנה, אלבש את הבגדים החדשים בגדים שבמשך כל השבוע סידרתי בשורה על המיטה, מלטפת ומריחה את ריחם המשכר, ריח של חדש. אלבש אותם וארוץ לחצר בית הכנסת . בית הכנסת שכן בלב חורשה במרכז המושב, בתוך צריף עץ ירוק שהונח על עמודי בסיס. נוהגים היינו לזחול מתחת למבנה בית הכנסת כדי לחפש מטבעות שנפלו בהסח הדעת מכיסי המתפללים מבעד לרווחים בי קורות העץ של רצפת בית הכנסת לחול הגירי הלבן ורך, בימים רגילים נהגתי להתחבא מתחת לבית הכנסת במשחק "המחבואים" או במשחק "גונבים את הדגל".
לא היום!!!
היום מתהלכת אני כטווס בבגדי המרשרשים המדיפים ריח של חדש. מידי פעם מרימה את רגלי בהיחבא , יורקת על ממחטת הבד הלבנה , מנגבת בממחטה הרטובה ברוק את הנעליים החדשות האדומות שלי ,מאבק הגיר הלבן.
בגדים חדשים קנה לנו, אבא, לכל שבעת ילדיו פעמיים בשנה , בראש השנה ובפסח.
את הבגדים בחרתי עם אבא שבוע קודם. את השמלה החדשה, הגופיות והתחתונים
הלבנים, קנינו בחנות "אתא" . "יש להם בגדים חזקים "אמר אבא, "זו תוצרת הארץ!זכרי ביתי לקנות תמיד רק מתוצרת הארץ ", שינן לי משנתו.
נעליים... זה כבר סיפור אחר אבא רצה שאקנה נעליים שלושת רבעי, נעליים שיחזיקו מעמד כל החורף , את שיטוטי בהרים, טיפוס על העצים, הטיפול בלול התרנגולות ואת כל פגעי החורף הקשה בהרי יהודה. אבא התעקש . ואני, אני גנזתי את חלומי על נעלי לק אדומות חגיגיות כמו של שאר הבנות במושב. התפשרתי על נעלי שלושת רבעי אדומות .
מיד לאחר קניית הנעליים לקח אותן אבא לסנדלר, בשוק מחנה יהודה. כדי שיעביר על הסוליה תפר במכונת התפירה. "הסחורה של היום" ציקצק אבא בלשונו " לא כמו של פעם. "פעם נעל הייתה ברזל, מחזיקה שנים היום הכל קונפקציה לא מחזיקות אפילו עונה אחת. הנה תראי קיפל את הנעל דבק קרטון". אבא בבחינת "הבה נתחכמה לו " העביר על כל סוליות הנעליים החדשות, תפר אצל הסנדלר.
"את רואה את השפשוף פה הראה לי את נעליו של אחי, כך הוא גומר את הנעליים בבעיטות בכדור במשחק הכדורגל." גם אצלי לא שפר המצב .אבא תיקן את נעליי הקרועות ,על הסדן שקנה בשוק מחנה יהודה ,באמצעות מסמרים קטנים. מידי פעם לאחר התיקון של אבא, הרגשתי כאב בכף הרגל, מסמר בולט פצע את כף הרגלי.
כשהנעל הגיע למצב של " אין תקנה ", לקח אותי אבא לשוק מחנה יהודה, האחורי , אותו שוק אחר, ששכן ברחוב שמאחורי תחנת האוטובוס של קו 21 ,האוטובוס של המושב . זהו הרחוב שנמשך לכיוון שכונת מאה שערים. שם שינה שוק מחנה יהודה פניו דוכנים ארוכים ועליהם בגדים ישנים, סלים גדולים מונחים על הרצפה מלאים בנעליים משומשות דהויות ישנות ומסריחות. שם הרשה לי אבא לבחור תחליף לנעל הקרועה. את כל פטריות הרגליים שהיו לי חטפתי שם.
גרגר ועוד גרגר עוד מעט תמלא הסאה ידי הזוחלות על חזית מגירות הזיכרון כמו מתמגנטות על מגירה מלאה כתמים כהים ארגמניים כהים כגרגירי הרימון .מבעד לחריץ המגירה בוקע ניצוץ של אור בוהק, אור הקורץ אלי כמרמז.. .אני שולחת את ידי המהססת ופותחת את המגרה. אור גדול וחם ממלא את החדר...
תחנת קו 21 אני עם אבא נרגשת. " אמא עוד מעט תגיע" אומר אבא. אנחנו מחכים לה ידי נסרטת מידו המחוספסת, המיובלת, הגדולה של אבא. ידו האוחזת בידי . אנחנו מחכים לה יחדיו! עיני קולטות את דמותה של אמא מתקרבת בין הדוכנים. מבט אחד ולחש רותח יוצא מפיה: "עם נעליים כאלו שולחים ילדה"
בלי להסס אמא תופסת בידי מובילה אותי לחנות נעליים ברחוב יפו. זו שהצמדתי אליה פעם את פני מחוץ לחלון הראווה שלה, מתבוננת בנעליים המוצגות בה. נעליים שרק יכולתי לחלום שיהיו שלי.
"תן לילדה את הנעליים שהיא רוצה" היא אומרת למוכר. אני מצביעה על נעלי לק אדומות , פרחים קטנים מנוקבים, רצועה עדינה סביב הקרסול, עקב קטן. תאווה לעין. אני מלטפת בעיני את האבזם הקטן, לוחשת: "את אלה אני רוצה.! "
הוא בגיל העמידה, מטפס על הסולם, מוציא מהמדף העליון קופסה, פונה לאימא במבטא פרסי כבד:
"אלא יקרות!!!" הוא מזהיר. אבל היא , מתעקשת.
המוכר מושיט, מודד, - אימא מושיטה לעברו שטרות של כסף. הוא, מביט באמא, "זה לא מספיק כסף" הוא אומר ושולף זוג פשוט יותר.
קולה של אמא מתגבר "תעטוף"!!! תן לילדה שלי את הנעליים שבחרה" המשא ומתן מתנהל , מעל לראשי , אני שומעת את המבטא הפרסי הכבד, המתנגן של המוכר . באכזבה ליטפתי באצבעי, בעדינות את האבזם העדין של הנעל, לפרידה.
קולה של אמא מתנגן באוזני:
"תן לילדה שלי את הנעליים שבחרה! בהקפה"!
המוכר הגיש ידו לשטרות. " מתנה מאמא" היא לוחשת באזני, ונושקת ללחי.
כל הדרך הביתה אני מחזיקה חזק צמוד לחזי את השקית, נעלי חלום בשקית ניילון פשוטה..
אחד אחד נושרים הגרגירים הארגמניים של הרימון ונופלים מהקערה שהתמלאה עד גדותיה. גרגירים שנוצצים לעברי באור יקרות כאבני חן.
ברקע מתנגן קולו של דוד דאור בפיוט – " אדון הסליחות"...
כשגדלתי
והפרוטה הפכה מצויה בכיסי, ניסיתי למצוא נעליים דומות - לא מצאתי.
נעלי הלק ההן, שקנתה לי אמא היו הנעליים היחידות שהצליחו לצלוח עונה שלמה ,ללחוץ על כפות רגלי שגדלו ולחבק את לבי.