ילד בן עשר עם פוני מוגזם ועיני שקד גדולות עמד בחלון חדר המלון בירושלים והשקיף החוצה. מטר פתיתי השלג טשטש את גגות העיר ואת דרכיה, ועטפם במסך רכות מסתורי. אלפי קברים היו פרוסים בשיפולי הר המנוחות כקוביות דומינו שזה עתה כשלו. צריחי כנסיות הזדקרו בהתרסה מבעד לכסות הלבנה, והשלימו את התנצחותם עם הכיפה המוזהבת. הוא התחבט האם הוד המראה הנגלה לעיניו מפעימו או דווקא מאכזבו משולי העליבות שניבטו בו. בקצה חניית המלון, חגג חתול רחוב אנורקטי על פח אשפה הפוך והתעלם מעקצוצי הכפור שחדרו את פרוותו הדלילה. 

 

הילד הפנה את מבטו למיטה הגדולה. אביו היה שרוע עליה על בטנו כלווייתן אשר נפלט אל החוף, ידו האחת שמוטה מטה והוא נחר ברעד קבוע ועוכר שלווה. הוא התבונן בו דקות ארוכות, עוקב משועמם אחר מקצב נשימתו. בדחף של רגע הוא עטה את מעילו, כרך את צעיפו וחבש את כובע הגרב האדום של קבוצת הכדורגל הדרומית. בשקט, סגר אחריו את הדלת וירד לקומת הכניסה. 

 

כשפקיד הקבלה בלובי שב למשרדו להתחמם קצת, הוא חמק החוצה לרחוב. צליפת קור הכתה בלחיו והוא הידק את צעיפו על פניו. הוא מיהר לפח האשפה שראה מהחלון, אך התאכזב לגלות שהחתול הסתלק משם. בעודו עושה דרכו חזרה, הבחין בדבוקת אברכים החוצה את הכביש בנמרצות ונבלעת בסמטה סמוכה. בסקרנותו, החליט ללכת בעקבותיהם, תוהה לאן מועדות פניהם. 

 

הם נעו מהר והפכו לאיטם לכתם כהה בתוך ערפל לבן, בעוד הוא נזהר שלא להחליק על האבנים מרוקי הבוץ ורסיסי הקרח. הוא צעד במורד הסמטה בין חומות אבן, חלונות מסורגים ודלתות ברזל מוגפות. מדי פעם עצר תחת אחת מקמרונות הסמטה, לנער את השלג שנערם בכובע מעילו. כעבור זמן מה נעלמו האברכים מעיניו. הוא סב לאחור, הבחין כי נותר לבדו, אך מיד האיץ את צעדיו, נחוש בדעתו להדביקם.

 

 

 

בקצה הסמטה, הבחין ברחבה קטנה ובה עגלת רוכלים קטנה. מאחוריה ניצבה דמות. 

הוא קרב אליה בזהירות. קשיש, גבה קומה ופניו גרומות, ידיו בכיסיו. מזכיר קצת את סבא שלו. האיש עטה מעיל דובון צבאי ישן, חבש קסקט שחור ממנו בצבץ שיער לבן ושופע. אניצי זקן לבן גדשו את לחיו. הוא הופתע לראות אנשים בצד דוכנו.

 

"ילד, אתה רוצה לימונדה?" פנה אליו האיש.

הילד נעמד לידו ובחן אותו במבט חשדני. מעולם לא דיבר עם זר, כך הורה לו אביו. 

"יש לך מיץ פטל?"

"לא חביבי. שום מיץ אדום".

"למה, מה רע במיץ אדום?", תהה הילד.

"כשתהיה במלחמה תבין", אמר בשקט. "מה אתה עושה פה לבד? איפה ההורים שלך?"

הילד התבונן בו בסקרנות. "אתה היית במלחמה?"

"הייתי", השיב בכאב.

"והרגת מחבלים?"

האיש שתק וערבב במרץ את המיץ שהחל לקפוא לאיטו.

"אני ראיתי מחבלים בעצמי. הם חנו ליד הבית שלי. בלילה הגיעו חיילים והרגו אותם", התוודה לפתע הילד.

האיש נעץ בו מבט חומל. "רוצה לימונדה, ילד?"

"אני מעדיף שוקו חם. יש לך?", ענה הילד.

"לא אין לי... לא מתעסק עם לחמם דברים".

"איך קוראים לך?", תהה הילד.

"אני פרדי". הוא הושיט יד עטויה כפפה בלה, ללחוץ את ידו. 

"פרדי, מי יבוא לקנות ממך מיץ במזג אוויר כזה? למה אתה עומד פה?", שאל הילד בסקרנות.

"אני מחכה לדודו", ענה בהחלטיות.

"מי זה דודו?"

פניו של פרדי התקדרו. הוא התכנס בעצמו, ממלמל משהו לא ברור.  

הילד התכווץ בחשש ופנה לעזוב.

"חכה", הרגיש את ידו הכבדה של פרדי על כתפו. הילד קפא במקומו.

"בוא לשם ואספר לך", הצביע על מחסה מפני השלג, שהמשיך להמטיר את עצמו על הארץ.

הוא גרר את העגלה והניח אותה צמוד לקיר האבן. "מאיפה אתה ילד?"

"אני משדרות", ענה הילד ונעמד לצדו.

פרדי התיישב באיטיות על גרם מדרגות סמוך וסימן לו לשבת לידו.

"על יום כיפור שמעת?", שאל.

"בטח. אבא לוקח אותי כל שנה לבית הכנסת שנבקש סליחה".

"הרבה אנשים צריכים לבקש סליחה", השיב פרדי בזעף. "הם היו מוכנים למלחמה. אנחנו לא".

"מי זה הם?"

"לא שמעת על מלחמת יום כיפור? המצרים, ילד".

"אנחנו לא בשלום איתם"?

"עכשיו כן. אז הם נלחמו בנו".

"למה?"

הוא חשב לרגע. "זה מסובך. הם לא אהבו אותנו".

"ובגלל זה הם נלחמו בנו?"

"אמרתי לך, אצל מבוגרים הכול מסובך".

"ועכשיו הם כן אוהבים אותנו?"

פרדי נאלם, מחניק את סערת לבו. לאחר מספר רגעים אסף את עצמו, והצביע לעבר המשך הרחוב.

"הנה, אתה רואה את הפינה? בקצה הסמטה? שם היה בית הקפה שלנו כשהיינו יוצאים הביתה. שלי ושל דודו. היינו פוגשים שם את החברים, מכירים בחורות. נשארים עם המדים בשביל זה. בעל המקום קרא לנו - הצנחנים הגיבורים". 

פרדי הרכין ראשו, משחק עם נעלו בערמת שלג קטנה. 

"אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים", החל לפזם. ואז הוסיף, נוכח מבטו המשתומם של הילד - "זה אלתרמן כתב את זה".

"מי זה אלתרמן?" 

פרדי הושיט את ידו לכיסו, שלף את ארנקו והוציא ממנו שטר של מאתיים שקלים. הוא נתן לילד, שהניף ידו לדחייה.

"אבא אמר לי לא לקחת כסף מזרים".

"לא חמוד. תסתכל, זה אלתרמן המשורר. הוא מופיע פה על השטר. רואה? הוא כתב על מגש הכסף".

"למה הוא התכוון?"

פרדי התבונן בו בעיניים בורקות.

"וויתרת פעם למישהו על משהו שחשוב לך?"

"כן, נתתי לחבר את הכדורגל החדש שלי והוא לא החזיר".

"בדיוק, לפעמים גם חיילים לא חוזרים... כמו בחווה הסינית הארורה". לחלוחית הציפה את עיניו של פרדי.

"מה? נלחמת עם סינים?" התפלא הילד. 

"לא קשור לסינים. רק מצרים. אלפים. הם חיכו לנו בשקט, הנבלות. דודו היה המאגיסט שלנו. הפסיכי הזה התחיל לרוץ עליהם ולרסס אותם. הם היו בהלם. זה נתן לנו זמן. הפצועים. אלוהים, כמה פצועים. הוא הציל הרבה אנשים. חבל שהוא לא יודע מזה".

"למה, איפה הוא עכשיו?", שאל הילד בחרדה.

פרדי הסב את מבטו לקיר האבן. "עזוב".

הילד לטש בו עיניים סקרניות. 

"ומה תעשו כשתיפגשו?"

"מה נעשה? אספר לו. על מי שהציל. שיש עדיין מלחמה". הוא בהה בעצב לעבר המקום שהצביע עליו קודם.

"שם קבענו להיפגש אחרי המלחמה. כבר אין בית קפה, אבל אני אחכה לו כמה שצריך. בסוף הוא יופיע", השתנק פרדי. "עד שדודו חוזר אני רוצה לשמח קצת, להמתיק לאנשים את היום. הוא תמיד אמר שחשוב לעשות טוב לאחרים. ומי לא אוהב לימונדה? אבל היום אף אחד לא רצה. גם אתמול..."

הילד הניח את ידו בהיסוס על כתפו, מניח לו להירגע מעט.

 

פרדי קם, ניגש באיטיות לעגלה שלו והחל לנקות את גלגליה משלג, מתעלם מכך שהסופה התגברה.

הילד נעמד לידו והציע עזרה. פרדי הושיט לו סחבה קרועה והוא החל לנקות את ירכתי העגלה.

הילד הנהן ונאבק בנמרצות להסיר את המעטה הלבן, העיקש.

פרדי שתק דקות ארוכות, מרוכז במאבקו חסר הסיכוי בפתיתי הקרח הנערמים במהירות על הגלגל.

לפתע נצצו עיני הילד, לחייו סמקו תחת צעיפו.

הוא ניגש אליו, נעמד לידו, ראשו מורכן ושאל בלחש  -

"פרדי... אפשר עדיין לקבל לימונדה?"

​