ישבתי וחשבתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. 

אני קטנה, בת 10 לכל היותר.

עצמתי עיניים מול החלון והאור של השמש ניגן לי על הפנים.

 

״אולי אהיה רופאה?״ככה אוכל לעזור לאנשים. לרפא אותם ממחלות, לפתור את איפה שכואב.

חשבתי. דמיינתי את עצמי בחלוק לבן, עם הכלים שלי בחדר מואר, כמעט מסנוור.

 

או אולי אמכור דירות כמו אבא? יהיה לי תיק מסמכים כמו שלו, ואני אתמקח טוב כדי להשיג את ההצעה הכי טובה. 

אולי אעבוד עם חיות? איך אני אוהבת חיות. בעיקר ג׳ירפה. לא יודעת למה אני פשוט אוהבת אותה. אולי כי יש לה ריסים ארוכים ארוכים, ממש כמו מניפות.

 

אולי אני אמצא פטנט חדש שאף אחד לא גילה. 

אני אעלה על דוכן ואקבל את הפרס על התגלית המופלאה וכולם יעמדו וימחאו לי כפיים. יהיו עליי כתבות בכל העולם ואטייל בחו״ל ואסביר כיצד עלה לי הרעיון הזה. ואני פשוט אגיד שזה בא לי בחלום. 

גם אם זה לא באמת יהיה ככה. 

 

ואולי בכלל אני אזכה בלוטו במיליונים. 

ואז בעצם אני לא אצטרך לעבוד. אני אקנה לי סירה ואשוט מסביב לעולם, בין גלים, בין ערים וכפרים שבחיים לא ראיתי. 

ובכל מקום אני אכיר אנשים חדשים, ואספר להם על המקומות שראיתי וההרפתקאות שחוויתי. 

והם יקנאו- כי זה החלום שלהם גם לטייל מסביב לעולם אבל הם לא יכולים. הם לא אני. 

 

אולי שחקנית יתאים לי. אני אהיה על המסכים הגדולים, ואגרום לאנשים להתרגש. אשחק באיזו קומדיה רומנטית, או יותר טוב מזה, איזה מותחן עם סוף מפתיע- שישאיר את כולם עם פה פעור.

אולי אשלב את זה עם שירה. אני תמיד אהבתי לשיר. ואז אני אופיע באולמות ענק, עם השירים שאני כתבתי כמובן. אני אעשה סיבוב הופעות בכל העולם. ואני תמיד אתן חתימה למי שיבקש. תמיד. 

 

כך המשכתי לנדוד לי בעולמות אחרים. בגרסאות השונות שלי- פעם כשפית, ופעם כמנכ״לית. פעם כמורה, פעם כאמא במשרה מלאה. 

פעם ועוד פעם. 

 

ובכל צלילה שלי במרחבי הדמיון אני רואה הכל. 

את הלבוש, את המקום, את הזמן - מהבוקר עד הערב. את האנשים שאני מכירה ואלו שאכיר. 

אני רואה שיחות שלמות, אני רואה קשיים.

אני רואה טוב אני רואה רע. 

ולרגע זה מפחיד אותי, כי אני רואה חיים שלמים.

 

ככה זה שכל העולם פתוח בפניי.  

כל השבילים האלה. הם יוצאים ממני לאלפי כיוונים, מתפתלים ומתעוותים עד שהם נעלמים באופק. 

ואני באמצע, בנקודה בה כולם מתחילים. 

ואני אבחר מהם. יום אחד אני אבחר. 

אבל יש לי עוד זמן. 

 

״נו מה את היום?״

בבת אחת פקחתי את העיניים. 

הסתובבתי. הוא חייך אליי חיוך רחב. 

משהו בו היה נראה לי מוכר לרגע, אבל רק לרגע קטן. הוא היה זקן. בן 30 לפחות. הוא נראה קצת מעצבן. ויש לו שן אחת עקומה, זו מקדימה. אבל איכשהוא גם עם השן העקומה- היה לו חיוך יפה.

 

״למה אתה מתכוון?״ שאלתי קצת בכעס. 

בכל זאת הוא הפתיע אותי. וגם כי בדיוק רציתי לדמיין אותי כמפיקת אירועים. 

״אנחנו כל יום עושים את זה, את יודעת״.

״עושים את מה?״

״מנהלים את השיחה הזו״. החיוך לא ירד לו מהפנים.

״אני לא יודעת על..״

״מה אתה מדבר בכלל״ הוא השלים אותי. 

״כן, אני יודע״. החיוך שלו דעך טיפה. זה נראה כאילו משהו מעציב אותו.

 

״אז מה הספקת היום? עורכת דין? טייסת? נהגת משא כבד? החיוך שלו חזר בבת אחת כאילו תמיד היה שם. 

״אני…״

״עכשיו כשסוף סוף פקחת עיניים- תסתכלי סביבך. תסתכלי עליי״.

 

הסתכלתי.

החדר היה בהיר וגדול ומלא שולחנות עם כסאות. 

בצד ימין, יש ספריה ענקית לאורך כל הקיר. לצידה יש שידה ובה משחקי קופסה מכל מיני סוגים. אני רואה שאחד מהם זה רמיקוב. איך אני אוהבת רמיקוב, או אולי בעצם אהבתי. 

כאב חד תפס אותי בראש. 

 

התעשטתי והסתכלתי קרוב יותר. היכן שאני נמצאת. 

אני יושבת בכסא שפונה לעבר החלון, מול שולחן בצבע חום מעץ עבה. 

על השולחן מודבקת מדבקה, שנראית כאילו היא שם שנים, הרבה שנים. 

ועליה- השם שלי.

 

הרמתי את הידיים ובחנתי אותן- ידיים עדינות יחסית, ורידים בולטים, כתמי שמש. 

סימן שיזוף של טבעת שפעם הייתה, ואור השמש השאיר אותה כחותם על גופי. 

מזכרת לתקופה לאחרת- רחוקה. 

והעור. העור חלש, עדין ודק- עור של זקנים. 

 

הסתכלתי עליו. הוא לבש מדים לבנים. 

נראה שהוא הסתכל עליי כל הזמן הזה. 

כאילו הוא מנסה לאתר משהו בפנים שלי. 

״כמה זמן?״ שאלתי. הוא נאנח. ״הרבה״. 

״אבל יש לי עוד הרבה זמן…להחליט…לעשות.״ אמרתי. 

״כל יום חשבת…וכל יום לא עשית. הוא נאנח.

״חיית את החיים שלך בתוך הדמיון, בהתחלה לפרקים, אבל לאט לאט הפכת אותם לעולמך האמיתי״. 

 

שתקתי.

 

״תראי, זו הפעם הראשונה שאני אומר לך את זה- הזמן לא עוצר מלכת. הוא ממשיך קדימה, בדיוק כמו שאת עושה בדמיון בכל יום״.

״אבל רציתי…חלמתי!״ אמרתי פתאום ונעצרתי. 

זה כאב. 

״כל כך הרבה אפשרויות היו לי״.

 

״נכון. והן היו. בנקודת זמן מסוימת הן באמת היו. 

אבל זה העניין עם הזמן-  הוא אדון לעצמו. 

הוא לא מחכה לאיש, הוא לא עוצר ומסתכל לאחור לראות אם הדבקת את הקצב.

הוא יצור בודד, והוא ופועל רק על פי מורת רוחו שלו. בלי להתחשב ברצונות שלנו, בשאיפות, בהתלבטויות ובחלומות. 

וכך בלי שהספקת לשים לב- הוא המשיך בלעדיך״.

 

שוב כאב. הפעם גם סחרחורת. לא נראה לי שזה בגלל הגיל. 

אני עוצמת עיניים ורואה את הגרסאות של עצמי הולכות ושוקעות. נהיות קטנות קטנות ויותר כשהן צוללות אל תוך החושך. 

 

״תתעודדי״ הוא אמר לפתע. הוא כבר לא חייך. ״את עוד כאן נכון? חיה ונושמת. זה לא סוף העולם. חיית חיים ארוכים- גם אם זה לא נראה לך. לא כולם יכולים להגיד את זה. 

בחיים לפעמים צריך פשוט לעשות,לבחור שביל אחד ופשוט להתחיל ללכת, אולי לעבור לשביל אחר אחר כך, אם תרצי. 

אבל אחרת את תמיד תהיי באותה נקודה״. 

 

הסתכלתי עליו. 

הוא לא מעצבן בכלל. טעיתי. 

שתקנו שנינו במשך דקות ארוכות.

העברתי אצבע מקומטת על השם שלי במדבקה.

משהו בי רצה לרגע לתלוש אותה בכל הכוח ולזרוק לכל הרוחות. 

אבל במקום זה יישרתי את הפינה השמאלית שלה שהדבק בה כבר ירד והצמדתי בעדינות בחזרה לשולחן. בהיתי בה.

״את עוד כאן נכון?״ שמעתי אותו שוב ושוב בראש בקול מהדהד. ״כאן..״

 

״אתה צודק״ אמרתי לפתע. ״אני כאן. אני כאן עכשיו״. 

הוא הופתע ונראה מבולבל, אבל האמת היא שגם אני הפתעתי את עצמי. 

״משחק?״ אמרתי בעודי זורקת מבט אל הרמיקוב שראיתי מקודם על המדף.

הוא הביט בי כלא מאמין לרגע, ופתאום החיוך שלו חזר. יפה וקורן ועם שן אחת עקומה, אבל גדול ורחב כמו היקום, כמו הזמן עצמו. 

 

חייכתי אליו בחזרה. כי אמנם אני כבר לא ילדה, 

והזמן לא חיכה לי. אבל אני פה עכשיו. 

וזה אולי עדיף מחלומות בהקיץ שלעולם לא יקרו. 

להיות נוכחת ברגע, להרגיש, לשמוח, לכאוב - להיות קיימת.

עם קצת יותר קמטים,שיער שיבה וצלקות - סימנים של החיים:

 

 

אני כאן. 

​