אותו חודש יולי היה חם ולח. החופש הגדול החל ומשעות הבוקר המאוחרות  ילדים ובני נוער יצאו לרחוב  ומלאו  את חלל האוויר בהמולת קולות  וצעקות בשילוב צפירת מכוניות. מבעד לחלונות בקעו שירים מוקלטים ומעת לעת נשמעה קריאת  אם שהתפוגגה באוויר ולא הגיעה ליעדה. הילדים  כדרכם היו עסוקים  בענייניהם ובמשחקים והרעש הרקיע שחקים. 

בשעות בין הערביים הוקל לכולם . רוח מערבית מן הים ציננה את האוויר והרגיעה את  הבריות, בתוך הבתים ומחוצה להם. . השמש שקעה, הערב ירד לאיטו, והילדים התפזרו לבתיהם,. "נערי הרחוב" שתפסו את מקומם, העדיפו באותו ערב לשבת על מעקות הברזל לאורך אבני שפת המדרכה. אחרים בחרו בישיבה על שפת הכביש , אחרים תפסו מקום על מדרגות הגן  ואחרים התגודדו בפינות שונות ושמרו מרחק בטווח זה מזה. 

     דוד היה שקוע במשחק גולות עד שנשמעה קריאה  מוכרת, באוקטבה גבוהה.  "דוווווווווד..." למשמע הקול,  אסף דוד מייד את הגולות שהרוויח, הכניסן לכיסים ורץ הביתה. 

אור הנורה במטבח היה חיוור אך למזלה של מזל, אור פנס הרחוב האיר היטב את המרפסת. כמנהג ימי החופש, הושיב דוד את אחיו הצעירים על מחצלת שנפרסה על הרצפה ועזר לאימו בהגשת הארוחה. הערב היה עמוס במשימות. ההכנות לשינה לוו בוויכוחים  עד לרגע שבו ארבעת הילדים שכבו בשתי המיטות המחוברות זו לצד זו. מזל ארגנה וניקתה את המטבח ותוך כדי כך , נכנסה לחדר ,ליטפה את ראשיהם של בניה באהבה ונשארה כדי להקשיבה לבנה הבכור  המספר לאחיו סיפור לפני השינה. בהדרגה עיניהם נעצמו , הם שקעו בשינה והשתרר שקט בדירה הקטנה .זו הייתה השעה האהובה על דוד. הוא התכנס בפינתו הקבועה ושקע בקריאה. אביו העייף חזר מאוחר הביתה והמעיט במילים. דוד שוחח עימו בקצרה והמשיך לקרוא עד שנרדם על המזרן בפינת החדר. 

בבוקר התמלא חלל הדירה בקולות צחוק, פטפוט וקריאות זירוז. ברגע שהילדים היו מאורגנים, דוד קרא להם: "יאללה! יוצאים לדרך! כבר מאוחר, קדימה, זה היום הראשון בקייטנה ואסור לאחר".

אימו נפרדה  מהילדים ומדוד בנה הבכור, גאוות חייה שיצא אחרון מהבית. היא חיבקה אותו ונתנה לו שתי מטבעות. לאחר שנפרד מאחיו בבית הספר שבו התקיימה הקייטנה, מיהר דוד לדרכו. 

הבוקר היה בהיר, השמיים כחולים ורוח מערבית טפחה על פניו. הוא חלץ את סנדליו ובוסס בחול בהנאה. הים היה גבה גלים ודגל שהתנוסס על גג סוכת המציל היה שחור. דוד היה מרוצה כי  החוף היה מלא בתיירים ונופשים. כמנהגו  הלך לאיטו בין השוכבים ובין היושבים על כיסאות הנוח, המנמנמים והערניים. הוא היה מיומן בהקשבה , והיטה את אוזניו לבליל השפות ששמע עד שבחר לעצור ליד זוג דוברי אנגלית עם מבטא בריטי. הוא בירך אותם לשלום ,ביקש  רשותם לשבת לידם והם הופתעו לאור הפנייה הבלתי צפויה. האישה הניפה את זרועותיה מצד לצד בתגובה והצהירה באנגלית שהחוף פתוח לכולם.

מולם עמד נער נמוך קומה, שזוף, עם בלורית שיער שחורה וזוג עיניים גדולות וסקרניות. ללא היסוס התיישב על החול למרגלותיהם כשעל פניו היה נסוך חיוך מרומז של סיפוק.. הם  בחנו אותו  בשקט ותהו מדוע הנער הזר בחר לשבת דווקא סמוך אליהם, זוג מבוגר שאינו מוכר לו. הוא הבחין במבטם המופתע, ושבר את השתיקה המביכה בשאלה: "האם אתם בריטים?" 

הם ענו והציגו את עצמם: " כן, אני דוריס, וזה בעלי  לארי , אנחנו תיירים מלונדון". דוד השיב: "שמי דוד ונעים לי מאוד להכירכם. אני משער שאתם סקרנים לדעת מה אני עושה פה לידכם. לפני שאספר על עצמי, ותבינו מה אני עושה פה, אקדים כמה מילים. אתם יכולים לשאול אותי ככול שעולה בדעתכם ואני מבטיח לענות לכם.  כפי שהמחנכת  שלי לימדה אותנו , חשוב לתת תשובה מלאה". צמד הבריטים הגיב בצחוק מתגלגל והחלו להמטיר עליו שאלות.

דוד הקשיב להם ברוב קשב עד שנשמע לפתע קול הקורא בשמו. דוד  קם והתנצל. "סליחה, חברי מוכר הקרטיבים קורא לי, אני הקונה הקבוע שלו והוא מרוצה שכבר הגעתי". בעוד הרוכל הצעיר המשיך להכריז על מרכולתו הקרה, רץ דוד לקראתו והזוג עקב אחר המפגש הידידותי בין השניים. הם הבחינו שהצעיר קנה קרטיב צהוב ושילם במטבע שהוציא מכיסו. הוא ליקק בהנאה את מלבן הקרח החמצמץ ומייד חזר לשבת לידם. דוריס הוציאה מהסל שלה מפית והושיטה אותה לדוד. הוא הודה לה וניגב את פיו ואת כפות ידיו הדביקות. 

"ספר לנו עוד על עצמך" הפציר בו לארי .

"בשמחה" ענה דוד. "אך בבקשה עצרו אותי אם אני שוגה. אני לומד מתיקון השגיאות שלי והעירו  לי בלי רחמים ....."

דוריס הנהנה לחיוב בראשה ולארי אישר. "או־קיי, דבר..."

דוד פתח במונולוג ללא מעצור והדהים את הזוג באנגלית הטובה שלו.

"יש לי הורים וארבעה אחים צעירים ממני. אני הבכור ותפקידי העיקרי לעזור לאימי האהובה. הוריי עלו  לארץ מבלי לדעת  מילה בעברית. אבי פועל העובד במשמרות בבית חרושת, נעדר שעות רבות מחוץ לבית ותמיד עייף. הוא כמעט שלא מעורב בחיי. אימי עקרת בית. הם עברו צרות לא מעטות עד שקיבלו דירה בשכונת עמידר בקצה העיר. לשמחתי היא קרובה לים, זה הכי חשוב לי אבל ההורים טוענים שיש צורך דחוף לשפר אותה. בשכונה שלנו כמעט כל ההורים עובדים ועסוקים וכמובן שהילדים מבלים ברחובות. יש אצלנו אקשן, בלגן לא קטן. יש ילדים ונערים טובים ויש גם רעים, פחדנים ומעט אמיצים. לא פעם יש כאלה שמסתבכים, עושים שטויות שגורמות לצרות עם המשטרה.                                                                                              

 אני נחשב יוצא דופן ,חכם ,יצור מוזר שאוהב ללמוד ובמיוחד לקרוא ספרים.אני אוהב לשוחח עם הספרנית שלנו, המכוונת אותי ומרחיבה את ידיעותי. תמיד הצטיינתי בלימודים אבל באנגלית הייתי כישלון גמור. מה לעשות שהשפה קשה. איזו בושה... למזלי אימי היא החברה הכי טובה שלי. אני מספר לה הכול, שומע לעצות שלה ותמיד זה עוזר לי. אני מתרחק מבעיות, לא נגרר ולא משתייך לשום כנופיה, וכנופיות אצלנו תאמינו לי, לא חסר... לי לא מציקים לי. נהפוך הוא, נותנים לי כבוד! לא פעם מזמינים אותי להיות בתפקיד מגשר בסכסוכים כי יודעים שאני שומר חוק וישר כמו סרגל.

לארי הפסיק לרגע את שטף הדיבור של  דוד: "תאר לנו סיטואציה של עבירה על החוק שנתקלת בה לאחרונה."

דוד השתתק, מבטו התמקד בנקודה רחוקה. לארי לחש לדוריס "הגלגלים במוחו עובדים" כעת...ואז המשיך הנער לדבר.

"סיימתי עכשיו את בית הספר היסודי. רוב בני גילי שגרים בשכונה  מתחילים  לעבוד , בעיקר בשוק כדי לעזור בפרנסת הבית כי לאף אחד אין עודף של כסף, אבל יש נערים גדולים ממני, ולא הבנתי איך זה  שיש להם תמיד כסף בכיס , למרות שהם לא עובדים. לפני שבועיים בערך, לפנות ערב, עמדה חבורה קטנה ליד המכולת שלנו. הם בערך בני שש עשרה. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם. הייתי בדרכי הביתה עם מצרכים בסל בשביל אימא. אחד מהם הציע לי: 'בוא  תעשה איתנו קצת כסף'. שני אמר לי: 'רוצה לבוא איתנו לבוטיק החבל?'. סירבתי מבלי לברר מה הוא אותו בוטיק. שלושת הנערים הלכו לדרכם אבל נחום מהחבורה שעמד לידי ושתק בחר להישאר. הייתי סקרן ושאלתי אותו האם הם הולכים למרכז הקניות? האם יש שם בוטיק בשם הזה? ומה מוכרים שם?.... ההסבר שלו המחיש לי שאני ממש לא בעניינים! נחום אמר לי: ' תגיד אתה באמת אהבל, יא סתום, הראש שלך בספרים ולא בחיים האמיתיים... הם הולכים לשכונה הקרובה, אתה יודע, שם גרים המלייאנים, העשירים. יש להם בתים יפים, גינות מטופחות, ובחצרות האחוריות יש חבלים בשביל  לתלות כביסה.  על בטוח בקיץ,  יעני, הם חוסכים חשמל, מסכנים! למה אין להם מספיק כסף. בערב הם תקועים בטלוויזיה, ואז אלה ,שלנו,  נכנסים מאחורי הבית, מורידים מהחבלים מכנסי ג'ינס יקרים ומסתלקים. חלק הם שומרים  בשביל  עצמם וחלק הם מוכרים בשכונה ועושים כסף'"... 

אחרי הפסקה קצרה ונשימה עמוקה המשיך:

"בבית ספר שלנו היו כל מיני תלמידים. העשירים, שלא חסר להם כלום , אם הם מתקשים למשל באנגלית אז יש להם מורים פרטיים. לי היה קשה באנגלית, אבל לנו אין כסף בשביל מורה פרטי. חשבתי וחשבתי עד שפתרתי לעצמי את הבעיה".  

לארי שאל בחיוך: "הצטרפת לבוטיק החבל?"    

"מה פתאום! אבל כרגיל סיפרתי לאימי שיש לי בעיה, שאני מתקשה מאוד באנגלית ופתאום  בא לי רעיון , איך לפתור את הבעיה. היא שמעה, מחאה כפיים, שמחה  וצחקה , חיבקה אותי ואמרה: 'ברוך השם, איזה מזל שיש למזל כזה ילד חכם...!'" 

"מה היה הרעיון שלך?" שאלה דוריס בסקרנות. דוד השיב בחיוך:

"בקיץ מגיעים לחוף שלנו הרבה תיירים. אני מסתובב בין הנופשים  וקולט מהר מי דובר אנגלית. אז אני מציג את עצמי ומבקש רשות  להקשיב  לדיבורים שלהם, וגם לשוחח איתם. אני מסביר תמיד שאני תלמיד שחייב ללמוד את השפה. לצערי אין לי אפשרות לקחת שיעורים פרטיים אבל הודות לאדיבותם של תיירים נחמדים כמוכם, אני משתפר כל קיץ, וכך שיפרתי גם את הציון שלי". 

לארי התרשם, מחא כפיים ואמר: "דוד, זה אכן רעיון מבריק! אגב, איפה תלמד בשנה הבאה?" דוד השתתק לרגע וענה: "לא אלמד. אצטרך למצוא עבודה. סיימתי את בית הספר היסודי בהצטיינות אך אצטרך לוותר על לימודים בבית הספר התיכון. אין לנו כסף לשלם על ההוצאות הכרוכות בלימודי ההמשך. אך התאהבתי בשפה ואני מבטיח לכם  שאמשיך ללמוד אנגלית בימי שבת בקיץ ממורים טובים כמוכם". 

ארשת פניו השתנתה. עיניו הבריקו מדמעות מביכות. הוא קם בחיפזון ורץ לים לטבול את רגליו במים הקרים כדי להירגע.

דוריס ולארי נותרו ישובים על כסאות הנוח , מעכלים את מה ששמעו זה עתה ושוחחו קצרות ביניהם. דוד חזר אליהם, אסף את חפציו והתנצל שהוא צריך לחזור הביתה והודה להם על הזמן שהקדישו לו. 

לארי טפח קלות על שכמו של דוד ואמר: "אל תדאג, אל תאבד תקווה, עוד יהיה טוב!" וביקש ממנו את שמו המלא ואת כתובת ביתו.   

דוריס נפרדה בחיוך ואמרה: "דוד, מחר לא נגיע לחוף כי יש לנו  סידורים בירושלים אבל בוא ניפגש שוב ביום שלישי כאן בחוף. אנחנו נחכה לך ונמשיך את השיעור הפרטי באנגלית".  

בחלוף שבוע, הוזמן דוד לפגישה עם מפקח משרד החינוך  בחדר מנהל בית ספרו. בסופה של הפגישה סיכם המפקח: "דוד, היית תלמיד מצטיין בכל המקצועות לאורך כל שנות הלימודים שלך. איך התקדמת בשנתיים האחרונות באנגלית מציון מספיק למצוין?" דוד סיפר לו...

המפקח צחק ואמר: "אכן, אתה נער נבון ,חכם וחרוץ. ככתוב במסכת אבות, אמר החכם בן זומא 'איזהו חכם הלומד מכל אדם'. אתה יישמת את זה בצורה יצירתית ומקורית. שיהיה לך בהצלחה בהמשך הדרך!"    

חלפו שבועיים, "נדבנים אלמונים" המשיכו למשוך בחוטים ולהפתעת המשפחה התקינו טלפון בביתו של דוד. יום אחד בבואו הביתה אימו קראה מהמטבח: 'יש בשבילך מכתב על השולחן.' דוד פתח את  המכתב בסקרנות, קרא את הכתוב בו וסיפר בהתרגשות לאימו כי שניהם מוזמנים לארוחת בוקר במלון החוף בעוד שבוע ושמונית תמתין להם מחוץ לביתם. בחלוף אותו שבוע, ישבו במרפסת מלון מהודר סביב השולחן דוריס, לארי וידידם הקרוב מנהל התיכון בקיבוץ הסמוך. הוא הבטיח לקחת תחת חסותו את דוד במעמד "ילד חוץ" . לארי הבטיח שידאג בתקופת לימודיו לכל צרכיו...

החופש הגדול היה קרוב לסיומו. בשעת בוקר מוקדמת נעצרה מונית ליד בנין המגורים בשכונת עמידר. נשמעה צפירה כפולה. דוד היה נרגש ונפרד ממשפחתו. הוא  יצא עם מזוודה קטנה בידו, נכנס למכונית ותהה מה צופן לו העתיד. 

חלפו ארבע שנים ובתיבת הדואר של דוריס ולארי בלונדון המתין מכתב מישראל.

דוריס והארי היקרים, 

מה שלומכם?

אני שמח לבשר לכם שסיימתי בזכותכם את לימודי התיכון ועוד יותר שמח לבשר לכם שאותו דוד שקיבל מכם שיעורים פרטיים באנגלית זכה בתואר התלמיד המצטיין של שכבת י"ב. 

בהוקרה והערכה,

דוד

דוד המשיך לשלוח מכתבים קצרים לזוג הבריטי בסופה של כל שנת שירות צבאי ובהמשך גם בתום כל שנת לימודים אקדמית עם סיום התואר הראשון והשני שלו...

מכתב מרגש במיוחד שהיה צמוד לברכת חג העצמאות שימח מאוד את הזוג.

שלום ידידיי היקרים!

אני מקווה שאתם בטוב. אני שמח לספר על מהפכה בשכונה שגדלתי בה. השכונת נכנסה לפרויקט שיקום שכונות, כולה שופצה והדירה של הוריי הורחבה. במבצע ביעור הבערות לנשים בשכונה, למדה אימי לקרוא ולכתוב עברית. זה שיא האושר! אימי משאילה ספרים בספריית המרכז הקהילתי והיא מבינה אותי ואת העולם יותר טוב מתמיד.

 

 שמח לבשר לכם   שאני עומד לקבל מלגה מלאה מהאוניברסיטה ללימודי התואר השלישי. לעולם לא אשכח את מה שעשיתם עבורי. 

אוהב אתכם ומודה לכם יותר ממה שאתם יכולים לתאר.

בכבוד ובהערכה, 

דוד    

חלפו ארבע שנים נוספות. זה היה יום שישי ולארי ציפה לסוף שבוע רגוע ושקט בבית. הוא נכנס לחצר, שלף מתיבת הדואר ערמת מכתבים ונכנס הביתה. הוא היה עייף והתיישב בכבדות בכורסה. דוריס הצטרפה אליו ובחרה באקראי מעטפה כחולה גדולה בצבעו של הים.  היא חלפה במהירות על הכתוב והחלה לקרוא שנית בקול רם. 

שלום ידידים יקרים, דוריס ולארי האהובים,

מאז שנסעתי בגיל ארבע עשרה במונית שהזמנתם עבורי, הנסיעה ששינתה את מסלול חיי,  רציתי שיום יבוא ואשיב לכם. אני זוקף את הצלחתי לא רק לשקדנות ולסקרנות האינטלקטואלית שלי אלא בעיקר לטוב ליבכם. הינה הגיע היום, אליו ייחלתי שבו אני זה שמזמין מונית עבורכם. אתם מוזמנים להיות אורחי הכבוד שלי, בטקס מכובד ביותר בתום התואר השלישי. עבודת הדוקטורט תהפוך לספר הראשון שלי.  המונית תסיע אתכם מביתכם שבלונדון לאוקספורד. שמור לכם מקום בבית מלון. כל הפרטים בנספח להזמנה הרשמית. 

באהבה והערכה,

ד"ר דוד

​