אני לא מתרשם מכתיבה טובה וגם לא מחוכמת סופרים. אני צריך שכל מילה תהיה מופנית אליי. מצבר קיומי על סף ריקון ותנו לי קצת טעינה רוחנית. אשליה ספרותית שאני לא לבד, שיהיה בסדר או שכבר בסדר. הנה אני מזוקן, שפוף, עלוב. אתמול עברתי ליד אוטו מלוכלך. המכונית שייכת לבחור שפשוט לא בזיין שלו לנקות את האוטו. המראה השפוף והקיום הפתטי שייכים לי. עד אתמול היה רק דבר אחד שהאמנתי בו והוא המוטו: "מקום שהגעתי אליו ישתפר בזכות שהייתי שם". זה המוטו. אם למשל, אני במלון אז לא אעשה נזק, לא אגנוב מגבות, לא אחרים סבונים אלא אחפש מה לתקן למשל את המגירה כך שיהיה נעים יותר לאורחים הבאים. זה המוטו למרות שכבר 10 שנים לא הייתי במלון. אתמול הלכתי ברחוב וחשבתי איך הרחוב יהיה יותר טוב בזכות שהייתי שם. ראיתי אבן ומיד דמיינתי תרחיש בו ילדה דורכת על האבן ומאבדת שיווי משקל, אז הרמתי את האבן וזרקתי אותה לפח. היום הוא היום הראשון לסמסטר. הקורס מתקיים באולם "נעלה". זהו אולם עם מקום ל- 350 סטודנטים אשר יושבים בדומה לאולם קולנוע. יש מדרגות המחברות בין השורות ולכל סטודנט יש מעין קרש עליו ניתן לסכם במחברת או להניח לפ טופ. המזגן ישן מאוד, לא חם בחורף ולא קר בקיץ, מעין טמפרטורה קבועה. האוויר כמעט קבוע במקום, מעין בִּיצה של אוויר. הרבה סטודנטים עברו פה, גם הכוכבים, גם פרופ' קלעי שזכה בפרס נובל. אני עולה על הפודיום בפעם המי יודע כמה ומציג את עצמי ואת הקורס בפני הסטודנטים הישנוניים:

שלום, שלום. שמי דחף מן. ד"ר שחף מן. המשפט הקודם זה משהו שראשת החוג מחייבת אותי להגיד כבר 7 שנים. אני מלמד את הקורס הזה כבר 15 שנים. אין הרבה הבדל בין מה שתלמדו איתי לבין מה שלמדו איתי אז.  ככה זה באוניברסיטת אליטה. ככה זה גם בקורסי הלטינית שאתם מחויבים ללמוד. אתם הולכים לסבול, כן זה הולך להיות משעמם. משעמם ושקרי. הרי זה מה שגודאר הבמאי הצרפתי שנא, שהכל הצגה. אני כאן מולכם בורגני לא? משכיל לא? מצליח לא? יש לי את התשובות לא? אז לא ולא ולא גדול. אהה הנה ראשת החוג שלכם בכבודה ובעצמה. אנחנו נלמד על "הבוז" של ז'אן לוק גודאר. זה סרט שנאמר תשעים ותשעה מהצופים ישנאו אבל אתם תלמדו לאהוב אותו. אתם תלמדו להגיד שזו יצירת מופת, אתם תלמדו להבין למה כדאי לכם להגיד שזאת יצירת מופת ואפילו אם תועילו בטובכם כבוגרי המוסד האקדמי הטוב בארץ ובין הטובים בעולם תוכלו להעלות נימוקים. אני חושב שתאהבו את פתיחת הסרט. במקום כתוביות הבמאי אומר מי צילם מי ערך מי השחקנים ורואים את צוות הצילום. הדקה הראשונה של הסרט היא פחות תובענית. כל טוב. סליחה ראשת החוג יצאה. אנחנו על המסלול. המסלול הידוע מראש- הבוז שלכם. 

 

***

לאחר השיעור, דחף הולך אל משרדה של ראשת החוג. הוא בוחן קצרות את תיבות הדואר וכרגיל אין שם כלום עבורו. תיבת הדואר הריקה ממוקמת הכי נמוך. פעם התלונן על כך שבתור מישהו עם קצת ותק היה ראוי שיתנו לו תיבת דואר גבוהה יותר, אך לשווא. המזכירה של ראשת החוג שמכנים אותה רכזת החוג, מתעלמת מקיומו. על השולחן שלה ערימה של טפסים וכלי אוכל מטייק אווי.

דחף נכנס אל משרדה של ראשת החוג. על שולחנה מוצג שלט עץ כהה מצופה לכה עליו מודבק תוארה באותיות זהב "פרופ' דינה לכאורה" ומתחתיו התפקיד "ראשת החוג ללימודי תרבות". היא ישובה על כיסא עור שחור שחורק כאשר היא מופתעת לראותו. 

דחף פונה אליה: ביקשת שאגיע.

- לא זכור לי.

כן, היה מייל לכל סגל המרצים שלקראת שנה הבאה על מנת לשוחח על הקורסים…

-  אהה לא באמת. אף פעם אף מרצה לא באמת מגיע. 

חוץ ממני.

- כן חוץ ממך.

אז אני פה.

-  לא להרבה זמן.

כן ברור. אני רוצה בשנה הבאה ללמד קורס אחר…

-  הקורס הוא בקורסי החובה.

דחף נע באי נחת והמשיך: בסדר, אבל 15 שנה אותו קורס.

-  עד שמישהו אחר יבוא במקומך ויילמד אותו, קבעה לכאורה את הנוהל.

זה בגלל מה שקרה במסיבה לפני 10 שנים?

- לפני 11 שנים.

את היית נשואה.

-  אני עדיין נשואה.

אז מה הבעיה?

- אז היית מושך, היית כוח עולה, הבטחה, חשבתי שתכתוב הרבה מאמרים ותוסיף פרסטיג' למוסד הזה.

והיית נשואה.

- טבעת אפשר להוריד, בטוח שללילה אחד.

היתה לי חברה.

- חברה זה לא בעל.

אז לא שכבנו. אני מסכים עכשיו.

- עכשיו אני עסוקה ואין לי חשק.

גם לי אין.

- אתה כל כך מעליב.

למה שלא תפטרי אותי? 

- רעש, ריכולים, מינוי שלא בטוח שיימלאו, דחפים סדיסטיים שלא ימולאו.

גודאר עם כל הכבוד לא הבמאי היחיד, "הבוז" לא הסרט היחיד שלו ובעיני בין הגרועים שלו.

- זה לא מה שכתבת.

מה?

- במאמר כתבת ש"הבוז" סרט גאוני, הכי טוב של גודאר וכל השאר מחווירים לעומתו. כתבת שחובה ללמד את הסרט באוניברסיטאות במשך שני סמסטרים לפחות. כתבת או לא כתבת?

דחף נאנח ומתוודה: זה היה בלוף, ידעתי, שככה המאמר יתקבל.

- אז "לחיות את חיה" יותר טוב?

כן.

-  "עד כלות הנשימה" יותר טוב?

כן.

- חבל שאין קורסים על הסרטים האלה. אין תקציב.

תני לי ללמד עליהם או על סרטים אחרים.

- אתה הבדיחה של החוג.

לא באתי כדי לספוג עלבונות.

- אז למה באת?

להחליף קורס.

- לא אפשרי.

למה?

- יושרה אקדמית.

מה?

- כתבת שחובה ללמד אותו אז חובה ללמד אותו.

את היית אז בכלל סטודנטית, זה היה אסור.

- היית עם תואר שני, מתרגלת, זה כמו סגל.

כמו זה לא מספיק.

- השיחה נגמרה, קבעה והסתובבה בחצי גוף כלפי המחשב. עושה את עצמה כאילו קוראת משהו חשוב על המסך.

אבל…

- באת בטעות, המייל זאת בדיחה פרטית, מרצים לא אוהבים להיפגש איתי. במילא אני מחייבת אותם ללמד את הקורסים של שנה שעברה.

דחף, בניסיון אחרון אומר: אני מתחנן.

חיוך קטן שניסתה להסתיר נפתח לחיוך רחב והיא עונה: זה מה שיפה בזה.

דחף סולד מהחיוך שלה שנראה כמו "פרח רוע", אך מחליט להבליג ומסביר: הסטודנטים שונאים את הקורס.

-  זאת אוניברסיטת אליטה.

הסטודנטים שונאים אותי.

- זאת אוניברסיטת אליטה.

אני שונא את עצמי, קולו עולה בכעס.

- אז? היא שואלת באדישות.

אני שונא אותך, אומר דחף, ונעמד מבלי להביט בה. הוא מרגיש את האכזבה וההשפלה מתפשטות בגופו, ויוצא ממשרדה של לכאורה.

 

***

אתמול עברתי מול אוטו מלוכלך וחשבתי שאולי הבעלים לא ייראה מספיק טוב דרך הזגוגיות המטונפות ותתרחש תאונה. לרגע, היתה לי  משמעות. הייתי ליד המכונית ולפי המוטו מחובתי שלמכונית ולאנשים שקשורים אליה צריך להיות יותר טוב. הוצאתי נייר טואלט מכיס מכנסיי, ירקתי עליו קצרות וניקיתי ככל יכולתי את השמשה. ירקתי שוב ועברתי לנקות את המראה הצדדית. בעודי משפר את העולם, בעל המכונית הגיע ואיך הוא הודה לי? ב "הלו מה אתה עושה?". רציתי להסביר על המוטו, אבל לבעל המכונית היה אכפת רק מהאוטו. ממלמלתי שיש לי זמן וכוחות שאני רוצה לנקות ושזו לא בעיה עבורי, אבל בעל המכונית  אמר שהוא מספיק בריא ושאם היה רוצה לנקות היה מנקה בעצמו. מה סך הכל ביקשתי? לסיים את המראה הצדדית בצד השני. ירקתי שוב על נייר טואלט המשומש ובעל המכונית צעק עלי בתשובה: "נראה לך שבא לי לנסוע באוטו שהרוק שלך מרוח עליו?". מאז אני מסתובב עם בקבוק מים, אבל כל פעם שבעלי מכוניות רואים אותי מנקה הם רק כועסים. אני עדיין מחזיק במוטו אבל לא עם מכוניות. מידי פעם משקה עצים ברחוב או תולש ענף שבולט למדרכה. עמוק בליבי אני חולם שעוברי אורח יחמיאו לי שאני אזרח טוב. המקסימום שקיבלתי עד היום כתגובה היה מבט חשדן. אני צריך שינוי, ודחוף. דחף חייב שינוי דחוף. 

 

***

דחף מבקר את אביו חנן בדיור המוגן. עלות השהיה שם גבוהה מאוד, אך המקום אינו יוקרתי. למעשה, הוא נראה שילוב של אכסניה עם בית חולים. פקידת הקבלה מברכת אותו: פרופ' מן. ודחף עונה כמו תמיד: דוקטור, דוקטור מן. אך הפקידה כבר לא מתייחסת לתיקון, היא גייסה את מקסימום הנימוס ההכרחי. למעשה, היא גאה בעצמה שהיא זוכרת את שם המשפחה שלו. יותר מזה הוא לא מעניין אותה – לא משלמים לה מספיק בשביל זה. דחף עולה במעלית שמשמיעה קולות של פעם. היא צפופה. לאחר קומה אחת, זקנה כבדת משקל יוצאת לאיטה ושני זקנים מנסים להידחק פנימה. אחד מהם בכיסא גלגלים והשני עם הליכון. דחף נצמד לפינה של המעלית ולאחר מספר ניסיונות מטפל מסרי לנקה אומר לזקן שעם ההליכון שיעלו במעלית הבאה.

דחף מגיע לחדר הצנוע של אביו. יש שם שטיח ישן בצבע אדום ובליל של תמונות שאינן קשורות זו לזו – נוף מדברי, סירה, תפוז, אופנוע, סוסים באחו וציור מופשט. דחף פונה לאביו, 

 

אבא.

– מה?

באתי לבקר.

– אותי?

כן, אבא.

– למה?

אהה... למה לא?

– יש לי פילאטיס.

כן.

– ויש שם את נורית.

כן.

– וזזים, חיים, ויש מבטים.

מצוין.

– מה עם חיי הזיקנה שלך?

אני עוד לא זקן.

– אתה זקן מגיל שלושים.

כן, אבא.

– אמרתי לך לזיין יותר.

כן.

– וצדקתי.

צדקת.

– מה עם זה, יש לך אקשיין?

רואה סרטים קצת בסינמטק.

– אקשיין אמיתי, לא רק בעיניים. גוף לגוף.

פה ושם.

– מתי פעם אחרונה?

מתי פעם אחרונה שלך?

– אתמול.

מה, ממש ממש?

– ועוד איך. צעירונת. בת שבעים וארבע.

דחף מגחך, נבוך מעט ומנסה להכניס הומור לשיחה: יש לה חברה אולי?

אך אביו לא משתף פעולה ומדרבן: אין איזו סטודנטית? בטח יש איזו סטודנטית שמאוהבת בך.

אבא, זה אסור. זה פלילי.

– יש או אין?

בקושי. יש אחת יפה שמסתכלת לכיוון שלי. זאת לא אהבה, זה מבט... כמו על מוצג מוזיאוני.

– כמו שאתה מסתכל עליי?

לא, לא, מה פתאום.

– אז יופי שביקרת.

להכין לך תה או משהו?

– יכול להכין לבד.

איפה התיונים שלך?

– איפה הליבידו שלך?

כנראה קיבלתי את הליבידו של אמא.

אביו חושב לרגע, מהנהן ואומר: כנראה. נו אז מה חדש, גודאר הוציא איזה סרט חדש?

לא עוקב. לא יודע.

– נשאר עם הבוז, הא?

לכאורה.

– למה שלא תפתור את זה ותשכב איתה?

היא לא רוצה כבר.

– מובן.

מה מובן?

– חוסר המשיכה שלה כלפיך.

דחף שותק לרגע, נשען על גב הכיסא ושואל: אבא... אתה אוהב אותי בכלל?

– ברור. איזו שאלה, אתה הבן היחיד שלי.

למה קראתם לי דחף?

– זה היה רעיון של אמא שלך. שאל אותה.

היא מתה.

– מוות זה עניין יחסי. גם אתה מת.

...אין לי מה להגיד על זה, אומר דחף, שותק לרגע ומשלים את המשפט: חוץ מזה שזה נכון.

– זמנך עבר. הפילאטיס מתחיל.

אני אבוא לראות איך אתה מרגיש שבוע הבא.

– אני ארגיש מצוין.

בכל זאת, הגיל...

– מה איתו?

מתקדם.

– לא כמוך.

לא כמוני. אבל אני אבוא. בסדר?

– טוב. אתה הבן הכי טוב שלי, ולך אתן את כל הירושה.

אני הבן היחיד. ולא צריך ירושה.

 

הפעם חנן גאה בבנו. הוא אינו חמדן כמו בנים של דיירים אחרים. הוא מחייך אליו. דחף מבחין בעוד שיניים חסרות, שכנראה נעקרו לאחרונה מפיו של אביו. הוא חושב לשאול אותו על כך, אך אביו מקדים אותו ומסכם:  אתה בחור טוב. טוב מדי.

 

***

השיעור השני באוניברסיטה. הקורס אותו הקורס. האולם אותו אולם. נוסף רק ריח של סמרטוט ישן רטוב. המנקה עבר עם הסמרטוט כלאחר יד. לא נקי יותר, אבל יש לו הוכחה שעשה משהו. כמה סטודנטיות מפיצות ריח באוויר עם דאודורנט ומתלוננות ש"מסריח פה". דחף מתעלם מהתלונות שלא מופנות כלפיו, מה הוא יכול לעשות?. הוא עולה על הפודיום, כפוף וחיוור. מחצית מהסטודנטים שהיו בפעם הקודמת חסרים. הוא מתחיל לדבר: 

אני עומד לפניכם היום, כמו בשבוע שעבר עם אותו הסרט. "הבוז". ראינו את 10 הדקות הראשונות. מי אהב? מי שנא? מי היה אדיש? מי השתעמם? למי כל התשובות נכונות? היא יפה ברג'יט ברדו והחבר שלה לא יפה. החבר שלה תסריטאי. הם במיטה, היא ערומה. שואלת אותו אם הרגליים יפות, הקרסוליים יפים, וכך ממשיכה על כל איבר. התאורה משתנה באופן מלאכותי. בכל תאורה היא יפה והוא לא. היא החלום של כל הגברים והוא לא. היא שואלת והוא רק מאשר. כל כך הרבה גברים חדלי-אישים יש בעולם. גברים שחולמים על אישה יפה. אני מלמד את הסרט הזה כבר 15 שנה. ברג'יט ברדו כבר זקנה, אבל בקולנוע היא צעירה לנצח. זה מעניין אתכם מה שאני אומר? עדיף מלצפות בסרט המשעמם? מַחְכּים? מתפלסף? מושך זמן? אני גבר מושך בשני מצבים. אחד כשאני מנוזל וסלחו לי מושך באף, כן. השני בקורס היחיד שמלמד, מושך זמן. מעבר לכך, אני לא מושך אז אני מזדהה עם הדמות, ולכן אני רוצה לחרוג ממנהגי. זה מעניין אתכם שאני רוצה לחרוג ממנהגי? סליחה, שאני לא מרים את הראש כדי לבדוק את התשובות שלכם. זה מרגיז אתכם שאני לא בודק את התשובות? הממוצע כאן יהיה 87 אלה ההנחיות כבר 7 שנים, לפני זה הממוצע היה 92, היתה שיחת נזיפה ועכשיו זה 87. אתם בזים לי? זו היתה החריגה. חשבתי להראות קטע מסרט אחר של גודאר אבל אתם מבינים אסור לי. יש שאלות? סליחה, שאני לא מסתכל אם יש מישהו עם שאלה. ב"בוז" אין באמת אהבה, יש גוף מושלם של אישה, יש דעיכה של הפנטזיה. הזוגיות מתפוררת והיא היתה סתמית ממילא. אתם צעירים, אולי אתם צריכים לראות סרטים אחרים, אתם צריכים לעשות אהבה, להאמין באהבה. אז היום נראה עד 15 דקות, אני בטוח שלא תהנו כמוני, גודאר לא רצה שתהנו אלא רק שתחשבו שהוא גאון.

 

 

***

"אין לי חיים" דחף חושב בפעם המיליון בעוד הוא משוטט אבוד באתרי אינטרנט שאינם מעניינים אותו, בפעם המאתיים מיליון. הוא שומע את השיר של לד זפלין "נו קאוטר". הזמר שם כמעט בוכה, זאת קינה. הוא היה רוצה לשיר כמו הזמר אבל המנעד גבוה מידי והוא חושש שאחרי שני נסיונות כבר יהיה  צרוד. אף פעם לא הבין מה משמעות השיר. פעם משמעות של שיר היתה מסתורית, היום צריך רק להוסיף במנוע חיפוש את המילה משמעות ליד שם השיר וכבר קופצים הרבה הסברים. כנראה שזה שיר על מלחמה, כנראה שיהיה מוות, נו קאוטר זה "ללא רחמים" מסתבר- אין שום קשר לרבע. איזה שיר, איזו יצירה פאר, פאר אמנותי - על הרקע הזה דחף חושב שעליבותו זוהרת עד כדי כוויה. הוא משוטט ברחוב הסמוך לביתו ותוהה:

"כל כך הרבה מכוניות מלוכלכות ברחוב שלא מחכות שאנקה אותן. אם ניקוי מכוניות היה התשוקה שלי למה לא פשוט לעבוד ברחיצת מכוניות?, אני רוצה להציל, להיות מורם מעם. מובטל שמורם מעם? עוד לא שמעתי על אישיות כזו. אני צריך לעשות משהו גרנדיוזי כדי להיות מורם מעם. הבעיה שצריך לעשות משהו ומה אני יכול לעשות?. נוסע במכונית של ההורים שלי לסופר הזול ביותר באזור. מיכל הדלק מלא את המינימום ההכרחי. המכונית מטופלת את המינימום ההכרחי. צריך עבודה".

דחף נוהג ובנסיעתו חולף על פני בניינים וחנויות בירושלים, מחשבותיו נודדות: "הנה שלט המודיע על שני עורכי דין. אני לא עורך דין. אני לא רוצה להיות עורך דין". הוא חושב לעצמו: "לא רוצה לעבוד פה" מבטו חולף על פני חנות תאורה והמחשבה חוזרת: "וגם לא פה", קולט חנות בגדים "וגם לא פה", חנות לממכר מוצרי טבע: "וגם לא פה", מוצרי חשמל, הנעלה, צעצועים, שוב בגדים, פלאפל, "וגם לא פה", "וגם לא פה". אחרי שלילת עבודה בעשרות מקומות, הוא מחנה את המכונית ומתכונן לקניה בסופר הזול. "אז איך זה שאני מובטל?" הוא מסכם.

 

 

***

יש הרבה אפשרויות לסוּפרים. דחף מגוון. הוא מצדיק לעצמו שכך הוא דואג שהם ישרדו כלכלית. הסוּפר הסמוך לבֵיתו די יקר, ולכן הוא בדרך כלל מסתפק בלקנות שם גבינה צהובה. הקופאית של התור המהיר – "עד 10 פריטים", זריזה ומכנית. דחף הגיע כבר למסקנה שאם יברך אותה ב"בוקר טוב" תחזיר "בוקר טוב", אם יברך ב"שלום", תענה "שלום", אם ישאל "מה שלומך?" לא תענה. המוכרת של הגבינות היא אחרת, אנושית יותר. יש בה משהו חם שנותן כוח. שמה אילנית. היא תמיד עם קצוות שיער שמכסות לה את העיניים וכובע לבן מנייר, שכנראה מכריחים אותה לחבוש. פעם סיפרה לו שאין לה תעודת בגרות, שלא היו לה תנאים ללמוד ושהחלום שלה הוא לעשות תואר ראשון. הוא שיתף אותה שהוא מרצה באוניברסיטה ושהיא יותר נבונה מרוב הסטודנטים שלו ושתארים לא אומר כלום. בתור לגבינות, דחף מתרשם שוב מתחושת הניקיון והסדר – הזכוכיות שקופות ללא משעי, הגבינות מסודרות בסדר מופתי, החלוק הלבן שלה צחור. היא נראית כמו "הכלה של הגבינות" והמחלקה שלה כמו חופה. דחף מחייך אליה כשהוא מתקרב לדלפק.

מה שלום המוכרת החביבה עליי?

– אז כמו תמיד, שלוש מאות גרם, כן? – שואלת אילנית, וכבר שולפת את החבילה המלבנית.

הוא מהנהן.

כן. אני אוהב גבינה צהובה.

אילנית פורסת את הגבינה הצהובה, עוטפת ומוסרת לו את החבילה.

– אהבה זה פשוט. מה עוד?

דחף מתבלבל לרגע. עיניו משוטטות בין סוגי הגבינות, בלי סיבה אמיתית. לבסוף הוא מרים את מבטו  ומחמיא בהיסוס: את מאוד חרוצה ותמיד נעים לקנות.

– תודה, בשביל זה אני פה. הבא בתור, אילנית עונה מיד, בקול שנשמע כמו הקלטה קבועה לכל הלקוחות.

 

דחף מתאכזב קמעה. ליבו היה צמא לתגובה אחרת – לא כלקוח, אלא כאדם. כגבר.

 

 

***

השיעור השלישי באוניברסיטה, הפעם נותרו רבע מכמות הסטודנטים שהיו בשיעור הראשון. ראשת החוג מעיפה מבט קצר וסוקרת את כמות הנוכחים. היא מסתכלת על דחף והוא מרגיש את חוסר השביעות שלה ממנו. היא יוצאת משם. הוא נושם עמוק ומכניס סרט אחר לתוך מכשיר הדי.וי.די.

לאחר מספר דקות הוא עוצר ומסביר.

 

דחף: ראיתם אז זה? סרט בשחור לבן ומה ההבדל? בסרט הזה הוא אוהב נשים. כן זה מ"לחיות את חיה", הבמאי אוהב את האישה, המצלמה אוהבת את האישה והיא יפה אבל יפה מבפנים ומבחוץ. יש הערצה לאישה, להבעת הפנים של האישה. ב"בוז" הוא לא אוהב נשים. ננה ב"לחיות את חייה" רוצה להיות שחקנית, איזו יפה אנה קארינה, היא גם היתה אישתו של גודאר, ברג'יט ברדו לא היתה אישתו של גודאר, האמת היא התחתנה עם במאי אחר. כן אתם רואים אני מדבר על סרטים אחרים, על גישה אחרת לחיים. לא צריך הכל ב"בוז", אפשר לאהוב, אפשר לאהוב.

 

 

***

בדיור המוגן, לוקח לדחף קצת זמן לאתר את אביו. הוא מוצא אותו במה שהדיירים מכנים "הלובי", זהו חלל בגודל בינוני עם כיסאות כתר לבנים מפלסטיק. יש מכונה של קפה שאף אחד לא יודע אם היא מקולקלת או לא, אבל יש שם גם קומקום חשמלי פשוט ותיונים. מי שרוצה קפה או חלב מביא מהחדר. בשולחן סמוך שני דיירים משחקים רמי. הם פרשו מפת שולחן עגולה על שולחן הפלסטיק. הם מרוכזים כאילו זו לפחות אליפות העולם. ארשת פניהם נראית כאילו שהם מבצעים ניתוח רפואי מורכב. דחף מתיישב מול אביו, שנראה עייף ומשועמם. 

חנן מבחין בו ושואל:  מה חדש?

דחף, שמח על השאלה ועונה: מתקדמים.

חנן מתעלם מהתלהבותו של בנו ומפציר: אתה יודע שאם אתה רוצה משהו אתה צריך לקחת אותו. 

כן אבא.

- אז תעמוד על זה.

האמת היה לי שבוע טוב.

- מה התקפלת בפני הבוסית?

לא ממש, התקדמתי, באמת התקדמתי משהו השתחרר.

- נו נשמע.

אולי מצאתי אהבה.

- אולי! אני הפכתי לגבר בגיל 12, לא היתה ברירה. אתה, אתה, מתי תהיה כבר גבר?. מתי תשיג משהו אותנטי?

דחף חש מותקף ובקול מצטדק עונה: אבא אל תגזים יש כאלה שאין להם בגרות, לי יש דוקטורט, אני מרצה, זה משהו לא?

- זה משהו.

ואני מתקדם ודיברתי על סרטים אחרים בקורס.

- מתקדם לאט מדי, אם היית פה היית הכי זקן. 

חשבתי שתשמח בשבילי, אומר דחף כמעט לעצמו. הוא תוהה אם הרוגז של אביו נובע מהתרופות, או שפשוט הוא צריך כבר לנום את שנת הצהריים. המילים הסתיימו. אין לחנן מה להוסיף. אין לדחף נושא שיחה חדש. הם שותקים עוד כמה דקות ודחף נסוג משם. 

 

 

***

במקרר המטרטר שאינו מקרר, נותרה עוד גבינה צהובה, אך דחף בוחר לחדש את המלאי. הוא נכנס לסופר השכונתי וממתין בסבלנות. לפניו אישה בשנות הארבעים לחייה, שבכל רגע מחליטה על עוד סוג גבינה ועוד סוג גבינה. כל פעם אילנית וגם הוא חושבים שזו הגבינה האחרונה, אבל אז הקונה אומרת "את יודעת מה תביאי לי גם…". בהתחלה זה מרגיז את דחף, אך לבסוף הוא מתייאש ומנסה להיות משועשע מהסיטואציה. כשסוף סוף מגיע תורו, דחף מחייך אל אילנית בליאות.

 

הרבה גבינות קנתה אהה.

- כן, ובשבילך 300 גרם, הנה אני פותחת לך חבילה חדשה.

כעת היא מפנה את גבה אליו ומתחילה לשחרר את גוש הגבינה הצהובה משקית נילון עבה שכמו הולחמה באופן הדוק. היא משתמשת בסכין גדול במיוחד. דחף מחליט לשאול באגביות.

את נשואה? ילדים.

- ילדים כן, בעל היה וטוב שכבר לא.

עשה טעות. אם אני הייתי מתחתן איתך לא הייתי עוזב, אומר דחף ברגע של אומץ.

אילנית מסתובבת אל דחף, הסכין זז בידה כאשר היא גוערת בו: תפסיק להפשיט אותי במבטים ש'ך!

דחף מבוהל ומתגונן: מה?! אני ממש לא הפשטתי אותך במבטים.  

אז מה זה היה? היא רושפת לעברו.

חשבתי שמתחיל בינינו משהו, הוא מציע. 

 

אילנית קולטת, שמבטו של דחף ממוקד בסכין הגדולה. היא מניחה את הסכין הגדולה על השולחן המתכתי רחוק ממנו ואומרת: אהבה זה פשוט מסובך.

דחף מתוודה: בפעם הקודמת אמרת שזה פשוט. לי אף פעם זה לא היה פשוט.  

 

הוא גורר את רגליו עד לביתו. ידו המחזיקה את השקית עם הגבינה מזיעה, הוא מחליף את היד האוחזת וגם היא מזיעה לאחר זמן קצר. דחף פותח את המקרר ונושם לרגע את האוויר הקר. הוא מתכופף, מניח את ה-300 גרם החדשים במקרר, מאחורי הגבינה הפרוסה שקנה בפעם הקודמת, ומתחרט שחידש את המלאי מוקדם מדי. 

 

***

  

שיעור רביעי באוניברסיטה. דחף הפעם בחולצת טי שירט פשוטה. ללא העניבה המחייבת של אוניברסיטת אליטה. הפעם גם לא גיהץ את מכנסיו. במקום נעליים חומות מצוחצחות, הוא בנעלי ספורט. לפני שהוא מתחיל, הוא מביט אל מעט הסטודנטים. סוקר במבטו כל סטודנט וסטודנטית, מחייך אליהם בהוקרה עם עיניו. 

דחף פותח בשיעור: תודה שבאתם. אנחנו, כלומר אתם סך הכול 12. אני לא קורא שמות, אבל אשמח שכל אחד ואחת מכם תגידו את השם שלכם.

הסטודנטים מופתעים ונבוכים אך משתפים פעולה: דנה, מיכל, ירון, דני…

דחף מביט בעיניים של כל סטודנט או סטודנטית ולעיתים אומר לאחר השם: נעים מאוד.

סטודנטית אדישה נכנסת באיחור ודחף, מתלבט אם לשאול גם אותה לשמה. היא אינה מביטה בו כלל, הוא מחליט לוותר, וממשיך:

נעזוב היום את גודאר, אני יודע שהקורס נקרא "הבוז יצירת המופת של גודאר" אבל שמות של קורסים זה העסק של פרופ' לכאורה. אנחנו היום נלמד על "לילות כביריה" של פליני. תראו – סרט שאין בו אהבה הוא לא קולנוע. אחרי זה נלמד את "הנאהבים מפורט נף", נלמד כל מיני סרטים שאני אוהב, אוהב באמת ואם יהיה בסרט משהו שאני לא אוהב אני גם אגיד לכם. בסדר? אני שואל באמת תענו.

סטודנט מרים את ידו לאט. דחף מהנהן כלפיו ומעודדו להשתתף.

הסטודנט שואל: מה עם העניין הזה של ממוצע 87?

דחף מגיב בהתלהבות: זה שייך לעבר. אני גם שייך לעבר. כלומר, אל תקראו לי ד"ר דחף יותר. יש לי שם רגיל אולי זה לא מוזן במערכת קורסים, אבל זאת לא בעיה שלי. שחר, שחר פז, עם ד"ר לפני בלי ד"ר לפני מה שתרצו. תראו, קולנוע זה לא אמצעי להראות שאתה אינטלקטואל. קולנוע זה לתת השראה לחיים, על השראה אפשר לתת 87? מי שיכתוב עבודה שתיתן השראה לחיים שלי, עזבו לחיים לחמש דקות, יקבל מאה אל תדאגו בסדר. שאלות נוספות?

הסטודנטית שהגיעה באיחור מסתכלת אל המרצה הנעים. לוקח לו קצת זמן, אבל הוא מזהה אותה. השיער המחומצן, העיניים הירוקות והנעימות. במקום החלוק הלבן, חולצה שחורה.

זו אילנית אשר תמיד נותנת לו 300 גרם של גבינה צהובה. היא מרימה את ידה ואומרת:

לי יש שאלה. קולה מהדהד באולם הגדול, שבו הסטודנטים המעטים פזורים כמו איים בים שקט של כיסאות ריקים. ד"ר שחר פז מחייך לעברה ומקשיב לשאלתה:

אז אתה אומר שזה קורס על אהבה בעצם?