היד משוטטת על המדף, גוררת איתה אבק כשהיא נוגעת בכל חפץ וחפץ שמונח שם: כמה קונכיות משונות, שלושה פסלי פיות דהויים ופסלון אחד של חתן-כלה, שעוד עלול לעורר תקוות שווא כאילו הוא עשוי מרציפן (וכבר קרה שאכזב יותר מילד אחד ששלח אצבע או לשון ונתקל במגע הקשה ובטעם האטום של הפלסטיק), דגם מפורט מאד של ספינת מפרשים, ולכן מצטיין במיוחד בלכידת אבק, כמה ספרים וגולגולת בגודל טבעי, ככל הנראה גם היא מפלסטיק. ידיים רבות שוטטו על המדף הזה וכל אחת מהן נעצרה והתמקדה בחפץ שונה, אבל היד המסוימת הזאת נמשכת במיוחד לגוש אליפטי של ענבר זהוב שבתוכו כלוא פרפר. היא מרימה אותו ובוחנת אותו אל מול האור הבוקע מהחלון הגדול שמולה. 

כנפיו של הפרפר פרושות כאילו שקפא  בתוך הענבר בנסיון נואש להמריא ויערה רואה סדק דק וברור חרוץ בענבר. אולי דרך הסדק תוכל לחלץ אותו.

נשיפה חסרת סבלנות מרעידה את השערות הקטנות שעל עורפה וכף יד גדולה מעט יותר משלה, אבל דומה לה באופן כרסום הציפורניים, מגיחה אל שדה הראייה שלה וחוטפת את ביצת הענבר ומחזירה אותה למקומה על המדף. "בבקשה שבי חמודה, ביקשתי ממך לא לגעת בשום דבר" .

יערה רק מרימה אליה עיניים דורשות ושואלת "איפה הוא? בשביל מה באנו אם הוא בכלל לא פה?"

אמא של יערה מפטירה בשקט: "עוד מעט."  ומרחיקה אותה מעט מהמדף היא מניחה יד בבעלות על הכסא הקרוב יותר אליו ואת יערה היא מרחיקה אל הכסא האחר. עכשיו היא פונה אל האשה ששערה כסוף ופרוע מעט.שמשקפי הקרן שלה מזכירים ליערה את הכנפיים של הפרפר הכלוא אבל האשה יושבת מרצונה זקופה מאחורי שולחן הכתיבה הגדול שבחדר.

"סליחה ד"ר" אומרת האם, מעט רגועה יותר עכשיו, אבל מרוכזת יותר בבת שיחה: "התחלת להסביר משהו על זה שאת רואה אצל נבו התקדמות?"

ד"ר לה-פיי לא עונה. היא מסתכלת על יערה בעניין, מעל זגוגיות משקפיה וכאילו עונה ליערה על שאלה שלא נשאלה: "כן, יכול להיות שאת צודקת."

יערה נזכרת בקיפוד שראתה פעם בחצר, בחושך, חומק לאורך הגדר. היא כיוונה אליו את אלומת הפנס של הטלפון והוא סובב את מבטו אל הגדר וקפא תחת האור. 

כדי לחמוק מהמבט הבוחן היא קמה ומתגנבת מאחורי גבה של האם בחזרה אל המדף, לוקחת ספר וקוראת את הכתוב על הכריכה האחורית: "לא פשוט להיות נערה מתבגרת ולדנה זה מסובך אפילו יותר. קשה לה ליצור קשרים חברתיים או להביע את רגשותיה אפילו כלפי אחיה האהוב."

דווקא נשמע מעניין, היא ממשיכה לקרוא- "אבל הכל משתנה ביום שבו" וכאן היא מפסיקה ומחזירה את הספר למדף, אוחזת בו בשתי אצבעות סולדות.

ד"ר לה-פיי מצחקקת למראה המחזה הקטן הזה וממלמלת משהו על קלישאות נכונות לפעמים ועל שינוי אפשרי לפעמים ומושיטה לאם דף. האם קוראת ומניחה את הדף על השולחן, במין קוצר רוח. 

"אני מצטערת, אני לא מבינה. נבו לא מדבר. ובטח לא כותב."

יערה מיטיבה את משקפיה על אפה באצבע אחת וקוראת:

"שאלה: נבו, מה אתה הכי רוצה עכשיו?

תשובה: חוםחיבוק ובגדצבעוני משקפיים. יערה."

חבוקת ידיים אל מול זרם האוויר הקר מהמזגן שמעל החלון, יערה חושבת על זרועותיו הגדולות של אחיה הגדול עוטפות אותה בחיבוק. המבט שלה נמשך שוב אל הפרפר שבתוך הביצה המוזהבת.

"אולי פשוט נקרא לו?" מציעה ד"ר לה-פיי ואחרי כמה דקות נפתחת הדלת. נבו נכנס כפוף. את האגודל שלו מכסה פקק אדום של בקבוק שתיה. וביד שמאל הוא מסובב את הפקק סביב האגודל. הוא מרים רק לרגע מבט אל עבר אחותו ומחייך בזהירות אל הרצפה. יערה ניגשת אליו והם מתחבקים ממושכות ואז הוא ניתק ממנה ומשפיל מבט אל רגליה של אימו שעוטפת אותו בזהירות ומניחה יד על לחיו כדי לנסות וליצור קשר עין. הוא מתיישב על הכסא שיערה פינתה ויערה נעמדת לצידו, מניחה את ידה על אמתו ומשיבה את מבטה אל המדף ואל הפרפר.

ד"ר לה-פיי מקרבת אליה מקלדת בעלת מקשים גדולים. מסובבת את המסך אל האם ואל יערה ואומרת לאט בקול שקט אבל ברור, תוך שהיא מקלידה: "שלום נבו, מה אתה רוצה לספר לאמא?"

היא מושיטה את המקלדת לנבו. הוא מושיט רק את יד ימין ולוחץ על מקש אחד. שי"ן. יד שמאל שלו עדיין אוחזת בפקק האדום. 

הוא ממשיך להקליד ככה. לאט ובזהירות מקש אחרי מקש. החדר כולו נושם בזהירות ומתבונן. הזמן מאט.

"שלום. אני שמח שבאתן. אני רוצה לאכול עוגה ולשתות קפה."

מאז שנבו נולד, לפני תשע עשרה שנים ושלושה חודשים וארבעה ימים, מאז אותו סוף שבוע ארוך של ירידת מים מוקדמת ואשפוז וזירוז ושעות ארוכות בחדר הלידה ולידת ואקום ואחר כך ימים ולילות בפגיה ואחר כך חיתולים ועגלות ואיזה ילד יפה, למה הוא לא מחייך? איזה ילד יפה, למה הוא לא יוצר קשר עין? והאבחון והאבחון הנוסף ושנים של טיפולים והציפיה העצובה למילה הראשונה שלו, השקט שלו, התקפי הזעם שלו, בלי להוציא מילה, התקפי הזעם שלה. ההתלבטות לגבי ילד נוסף, הילדה הנוספת. החששות לגבי יערה וההשתדלות הגדולה לא לבטא במילים את החששות בנוגע ליערה וההחלטה המייסרת להוציא את נבו מהבית אל המוסד והלילות חסרי השינה בכל שלב ושלב וכל הזמן הזה הוא שותק ועכשיו – הפעם הראשונה שבנה פונה אליה במילים.

ד"ר לה-פיי מתבוננת באם, מקרבת אליה חבילה של ממחטות, מביטה גם ביערה וממתינה מעט ואז אומרת: "כמו שאמרתי לך בטלפון, לכל אחד מהנערים והנערות שגרים בבית הזה יש עולם פנימי עשיר, שהם לכודים בו, בלי יכולת להביע את עצמם, כי העולם שבחוץ רועש להם ולא מובן להם. השיטה שלנו מאפשרת להם למצוא סדר בעולם ואז גם את השקט שמאפשר הבעה בכתיבה. זה לא תהליך פשוט או קצר בדרך כלל. אבל מדובר בנער מבריק במיוחד."

יערה  מתבוננת בנבו הכפוף כולו אל המקלדת. גבו הגדול קמור ואחרי כל לחיצת מקש הוא מחזיר את האצבע לחוף המבטחים של הפקק האדום, כאילו טובל נוצה בקסת דיו. היא תוהה אם גם קיפודים יכולים להילכד בענבר. 

ד"ר לה-פיי ממשיכה: "ראשית אנחנו עובדים על התארגנות גופנית, איך לפרק את סדר הפעולות, לתכנן ואז לבצע: לחפש בעיניים את האות ואז להרים את היד כדי להגיע אליה. אנחנו מתרגלים את קצב ההקלדה, שלא יהיה אטי מדי ולא מהיר מדי. הרעיון הוא לחבר בין תחושה להבעה, להגיע לדיוק, לפתח יכולת להצביע על אותיות ולפתח עצמאות בהקלדה ואז בהבעה עצמה."

נבו סיים להקליד והוא מביט רגע היישר אל יערה ואז משפיל את חיוכו. יערה קוראת: "גםאני אוהב את הפרפר. יש עוגה?"

האם מוציאה ביד קצת רועדת את הקופסה עם עוגת השמרים שוקולד שהכינה בבית ומגישה אותה לנבו בשתי ידיים כדי שלא תיפול. ד"ר לה-פיי עוזרת לה להניח את הקופסה על השולחן ויוצאת מהחדר, שממשיך לנשום בזהירות ואחרי כמה רגעים חוזרת עם מגש ועליו שתי כוסות קפה ושתי כוסות שוקו. "שמתי לך שתי כפיות סוכר, נבו. כמו שאתה אוהב."

הוא מקליד "תודה, אני אוהב את העוגה הזאת. נעיםוטוב"

יערה ונבו אוכלים ושותים בשתיקה. יערה רואה שאמה לא נוגעת בעוגה או בקפה, והמבט של האם נוסע בין נבו לבין המסך. העיניים שלה לחות. יערה לוקחת ממחטה אחת מהחפיסה שעל השולחן כדי להציע לאם אבל אז היא רואה שאצבעותיה מלוכלכות מהאבק שנשאר שם מהשיטוט על המדף ומפירורי עוגה. היא מתחילה לנקות בתשומת לב את היד, אבל יש בה עדיין חלק קטן שמקשיב לנשימה של האם,  נשימה עמוקה ושבירה. 

נבו מניח את העוגה ומושיט את האצבע לעבר המקלדת. "יש כאן מדריך שאומר שאנחנו אוטיסטים טיפשים. שמעתי אותו. לעג" הוא כותב מעט יותר מהר עכשיו. מסתכל על ד"ר לה-פיי ושניהם מחייכים. ואז הוא צוחק.

"דוקטור אומרת שהוא עכשיו כותב קורותחיים. אולי הוא צריך את המקלדת שלי"

האם מתבוננת בשיחה כמו במופע קסמים. "יערה אוהבת את הפרפר." הוא ממשיך,  "רוצה שהפרפר יעוף" היא מרימה את עיניה בשאלה אל ד"ר לה פיי ואז רואה שיערה כבר לא שעונה על אחיה אלא עומדת סמוכה אל המדף שמאחוריה. היא מחזיקה את הענבר באצבעותיה  ונראה כאילו היא מנסה להרחיב בציפורניה סדק קטן, האם רוצה לקום אל יערה, אבל ד"ר לה-פיי מקדימה אותה, מתרוממת מכסאה, רוכנת מעבר לשולחן וחוטפת את האבן מהר אך בעדינות מידה של יערה. "נטפל בזה עוד מעט, מתוקה," היא אומרת, "עכשיו בואי נתרכז בנבו".

בסוף הביקור, יערה והאם נפרדות מנבו בחיבוק ארוך. לפני שהן יוצאות מהשער האם אומרת לד"ר לה פיי שמה שקרה פה עולה על כל מה שהיא דמיינה אי פעם. ד"ר לה פיי עונה שעם קצת אמונה ומאמץ, אפשר לשחרר כל אחד.

יערה פוסעת לצד אמה בשביל שיוצא אל החניה והאם עוזבת לרגע את ידה האוחזת בביתה, כדי להרכיב את משקפי השמש. יערה מסתובבת אל עבר החלון. ד"ר לה פיי עומדת שם ומחזיקה את אבן הענבר ומקל ארוך ודק. היא מחייכת אל יערה וטופחת קלות על אבן הענבר עד שהפרפר הכחול נחלץ החוצה. לרגע הוא מטפס על המקל ואז מתעופף אל אחד הפרחים הצהובים המאורכים שבצמח המטפס על קיר האבן של הבית. אבן הענבר נותרה עגולה ושלמה.

​