"סליחה..."

המאבטח נגע קלות בכתפו של חיליק, מגרש את שאריות השינה שנותרו בו. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותו, נזכר חיליק לאחר שתחושת הבלבול הראשונית שאפפה אותו נגוזה. נדמה היה לו שזה אותו מאבטח שהעיר אותו כמה שבועות קודם לכן בתחנת הרכבת  בבאר שבע. "בוקר טוב," אמר למאבטח, "באיזו תחנה אנחנו?" הוא הבחין בזיק של הכרה בפניו של המאבטח. הרי אז, בבאר שבע, שאל אותו את אותה השאלה בדיוק. "בית שאן," ענה המאבטח, "אתה בסדר? נראה שאתה ישן הרבה ברכבות," חייך קלות.

זה הוא, ללא ספק. נזכר שפגש בו גם בבקרים נוספים בהם הסתיימה שנת הלילה שלו ברכבת, ולא רק בבאר שבע. אולי הוא חושב שאני איזה הומלס או קבצן, חשב חיליק כשהביט בארשת פניו של המאבטח.

"כן, לפעמים. פעם בשבוע," פירט יותר משהתכוון.

המאבטח לא אמר דבר, אבל חיליק היה בטוח שהוא רוצה לשאול "למה?"

כמה שהשאלה פשוטה, ככה קשה לי לענות עליה, חשב חיליק בזמן שיצאו מהרכבת, ועוד למישהו שאני לא באמת מכיר. 

"אני ירון, דרך אגב," המאבטח כאילו קרא את מחשבותיו, "בוא לשוקי, נשתה קפה."

"חיליק," ענה בקול עייף.

הוא לא ידע מי זה שוקי, ולא היה בטוח איך להתייחס להצעה הידידותית של הבחור הצעיר והגבוה. מצד שני, הרהר, קפה לא יזיק לו עכשיו.

כמה דקות לאחר מכן מצא את עצמו צועד ליד ירון באזור התעשיה של בית שאן, שרק החל להתעורר. טנדרים מעטים של בעלי מקצוע חלפו על פניהם. גם חיליק היה עדיין הלום שינה, וקצת התקשה להדביק את צעדיו של ירון. "אתה הולך כמו זומבי," דמיין את בניו מדברים איתו, והצליח לחייך לעצמו. לא היה לו ספק שזה מה שמישהו מהם, או אפילו שניהם, היו אומרים לו לו היו רואים אותו עכשיו. בסופו של דבר הגיעו לקיוסק קטן וישן, ששלט של מפעל הפיס עם כיתוב "הפינה של שוקי" ניצב מעליו,  וריח קל של טיגון עלה ממנו. מחוץ לקיוסק עמדו שני שולחנות פלסטיק קטנים ומלוכלכים, וכמה כסאות. על שניים מהם ישבו גברים בבגדי עבודה, עישנו ושתו קפה שחור בכוסות קרטון, והתווכחו איזה ויכוח פוליטי מטופש, שחיליק התאמץ שלא להקשיב לתוכנו. הנוף לא משהו, חשב לעצמו כשהביט במוסכים ובבתי המלאכה שבהמשך הרחוב.

"בוקר טוב שוקי!" קרא ירון אל עבר איש מבוגר ושמן שעמד מעבר לדלפק, שהניד בראשו כתשובה.

"חמש דקות אני חוזר," אמר ירון, "תזמין בינתיים," ונעלם.

חיליק נכנס אל הקיוסק.

"מה בשבילך?" שאל אותו שוקי.

"מה יש?" ענה בפיזור דעת.

"מה שתמיד," ענה האיש בחוסר סבלנות, "חביתה עם או בלי בצל".

"קפה יש?"

"על חשבון הבית," החווה בעל הקיוסק אל עבר מדף קטן, שעמדו עליו קומקום, קפה שחור, סוכר וכוסות קרטון.

"אז חביתה בלי בצל, בבקשה," ביקש, למרות שלא היה רעב, וניגש להכין לעצמו כוס קפה.

"על האש," שמע את שוקי קורא.

הוא התיישב על אחד הכסאות בחוץ עם כוס הקפה. שוקי יצא אחרי כמה דקות, והגיש לו צלחת פלסטיק ועליה לחמניה עם החביתה שהזמין. ירון טרם חזר. הוא החל לאכול את הכריך, שהיה טעים הרבה יותר משציפה. שוקי לא חזר פנימה לקיוסק, אלא התיישב על כסא לא רחוק ממנו, והתבונן בו בעין בוחנת. 

"מה בחור כמוך עושה פה בכזאת שעה?" שאל אותו אחרי כמה שניות. למרות תוכן הדברים, לא נראה היה כי שוקי מופתע למראהו.

הוא נבוך מעט, הן מהישירות של שוקי, והן מזה שנדרש לענות כשהפה שלו מלא. 

"הגעתי ברכבת," ענה בנימוס של אורח.

"יש בדיוק שני סוגים של אנשים שמגיעים לפה ברכבת הראשונה של הבוקר," אמר שוקי בפסקנות, "מדריכי טיולים, וכאלה שבורחים ממשהו.". 

"אני לא מדריך טיולים," ענה בחצי חיוך, ורצה להוסיף שהוא גם לא בורח מכלום, אבל ידע שזה לא לגמרי נכון. מצד שני, לך תסביר שמאז שהמלחמה התחילה, רק ככה הוא מצליח לישון, בנסיעה ברכבת.  

המלחמה תפסה אותו לא מוכן. הוא חשב שזה משפט שכל אחד בעם הזה יכול להגיד, וכנראה שגם על כל מלחמה. בתחילת אותו שבוע הגיע עם מירי לרבנות, כדי לחתום רשמית את פרידתם. הוא חשב שיהיה לו קשה, אבל דווקא היום הזה היה הרבה יותר פשוט מהשנתיים שקדמו לו. שניהם חשו הקלה. למחרת הוא אפילו התחיל לחשוב על דרך חדשה. ואז, בסוף השבוע, הגיע היום הארור ההוא. הוא לא זכר כמעט כלום מאותו יום, רק שרצה לישון. פיסת הזיכרון היחידה שנותרה לו הייתה שמירי התקשרה אליו ממש לפני שנרדם, אמרה משהו על חייל שנפצע קשה, בן של בת דודה שלה. ביקשה שהבנים יהיו אצלו מחר, למרות שזה היום שלה. "כן, בטח," הצליח בקושי לענות לה, "שיבואו אחרי בית ספר, אני בבית." הוא שמע בשתיקתה שהיא רוצה לבקש עוד משהו. "אני אדאג להעסיק אותם, בלי מסכים," הקדים אותה.

בימים שלאחר מכן כבר אי אפשר היה להימלט מסיפורי הזוועות, מהידיעות הקשות על החטופים, הנרצחים והחיילים הנהרגים מדי יום. הוא הרגיש שהוא מצליח לגונן במשהו על עצמו ועל הבנים בזה שנמנע כמעט לחלוטין מצפיה בטלוויזיה ומכניסה לרשתות החברתיות. הוא גם התעלם באופן מודע מתמונות ומסרטונים שתיעדו את האירועים המחרידים. למרות זאת, ידע היטב מה קורה מסביב, הצטמרר למראה תמונות השבויים בצמתים והתכווץ כששמע שירים עצובים שהתנגנו ברדיו, או את צמד המילים 'הותר לפרסום'. 

אולם, מעבר לכל לדבר אחר, הוא חש בעיקר עייפות. כל הזמן. הפסיכולוגית שלו אמרה לו שהעומס הרגשי שנכפה עליו, כמו על כל אזרח שחי כאן, הוא לא דבר נורמלי, וזה הגיוני שהוא מותש, וחשוב שימצא את הדרך לנוח. אף שהסכים איתה, הוא התקשה להירדם בלילות, בעיקר כשהבנים היו אצלו, מה שהקרין גם על התפקוד היומיומי שלו. בעבודה נותר אחד היחידים שלא גויסו למילואים, כך שנאלץ להתמודד עם משימות נוספות על מנת לחפות על חבריו, והעייפות הבלתי פוסקת שליוותה אותו הפכה לבעייתית. העובדים המעטים שנותרו כרעו תחת הנטל, וניכר היה שאינם מרוצים מהתנהלותו האיטית. בשלב מסוים המנהל שלו קרא לו לשיחה וביקש "שייכנס יותר מתחת לאלונקה." חיליק סלד מהביטוי, אך הנהן בראשו בשתיקה, למרות שלא ראה פתרון למצב בו נמצא, והדבר היחיד שחשב עליו הוא שגם הלילה לא יצליח לישון כמו שצריך.

יום אחד, באופן די מקרי, היה צריך לנסוע ברכבת באחד מקווי הלילה שנפתחו עם תחילת המלחמה על מנת לאפשר לחיילים להגיע לבסיסיהם בשעות לא שגרתיות. הרכב שלו היה במוסך, ונקבעה לו פגישת עבודה בצפון בשעת בוקר מוקדמת. אף שיכל לנסות להזיז את הפגישה למועד אחר, העדיף שלא לעשות זאת, נוכח מצבו בעבודה. במילא אני לא נרדם, חשב, מה זה משנה אם אני לא ישן בית או לא ישן ברכבת?

אלא שדקות ספורות לאחר שהנסיעה החלה, הוא נפל לשינה עמוקה ונטולת חלומות, ממנה התעורר רק כשהרכבת הגיעה לתחנתה האחרונה. נותרה לו עוד כשעה עד הפגישה, במהלכה הספיק לטייל קצת ברחובות שסביב תחנת הרכבת, שהיו ריקים בשעה כה מוקדמת, ולקנות לעצמו כוס קפה. הוא הגיע לפגישה ערני משציפה, ולמעשה ערני משהיה מזה שבועות ארוכים. בימים שלאחר מכן נוכח כי מאז אותה נסיעה היכולת שלו להתמודד עם המצב, כמו גם התפקוד שלו בעבודה, השתפרו מעט. הוא החליט לנסוע ברכבת לילית פעם נוספת, הפעם שלא כחלק מעבודתו, ולשמחתו התרחיש בו הוא צולל לשינה חזר על עצמו, כמו גם השפעותיה החיוביות של אותה שנת לילה ברכבת.

מאז סיגל לעצמו הרגל שהלך והשתכלל, בו הוא נוסע אחת לשבוע לתחנת רכבת בשעות הערב, עולה על הרכבת הראשונה שמגיעה לתחנה, לעתים קרובות מבלי לשים לב מהו מסלול נסיעתה, מתיישב באחד המושבים האחרונים ונרדם. היה לו תיק נסיעות קטן בו היו ארוזים דרך קבע כרית קטנה, כמה כלי רחצה, בקבוק מים ומשהו לאכול. כשהתעורר בשעת בוקר מוקדמת לאחר הנסיעה הלילית, כל פעם בתחנה אחרת, היה נוהג להסתובב לאיטו במקום אליו הגיע, להיכנס לבית קפה אם היה כזה באזור, או שסתם היה מוצא איזה ספסל ומתיישב עליו, בתקווה לשמר את השקט שנתנה לו השינה למשך כמה דקות נוספות. באותם רגעים השתדל שלא לפתוח בשיחה עם אנשים אחרים, ולדחות ככל האפשר את החשיפה הבלתי נמנעת למציאות, כאילו הנסיעה והשינה שנלוותה אליה עצרו לזמן קצר את רצף האירועים הקשים. בסופו של דבר, חדשות הבוקר היו מגיעות אליו בדרך זו או אחרת ומנפצות את האשליה הארעית, אך לפחות הרגיש שיש לו יותר כוחות להתמודד איתן.

גם עכשיו, כששוקי בעל הקיוסק יושב מולו, העדיף שלא להפר את השקט הזמני בראשו. הדבר האחרון שרצה היה לדבר על המלחמה, על המצב של המדינה או על מצבו שלו. הוא לקח עוד ביס גדול מהלחמניה, בתקווה ששוקי יבין את הרמז ויעזוב אותו לנפשו.

"ממה אתה בורח, נשמה?" שוקי לא הרפה.

"שוקי זה פסיכיאטר, אפילו יותר טוב," צחק לפתע אחד הפועלים מהשולחן לידם, שבדיוק סיים את הסיגריה שלו וקם ללכת, "עשר דקות איתו, אתה בן אדם אחר. זה - הכל הוא ראה בחיים."

"שחרר אותו, שוקי," שמע לפתע את ירון, שחזר לקיוסק מבלי שהבחין בו, והתיישב ליד חיליק עם כוס קפה שהכין לעצמו. "רק עכשיו התעורר, אתה לא רואה?" צחק קלות. שוקי לא נראה כאילו נעלב, אבל קם ממקומו והחל לסדר פחיות שתיה במקרר. היה כבר חם בחוץ, למרות השעה המוקדמת.

"מי לא בורח היום," הפטיר שוקי בהשלמה.

"תודה," אמר חיליק לירון במבוכה.

הם שתו את הקפה בשקט במשך כמה דקות. שוקי יצא שוב מהקיוסק והגיש להם מים קרים, ואז התיישב לידם. הפעם לא התבונן בחיליק, אלא בשני הפועלים של חנות הגינון שמעבר לכביש, האחד תאילנדי והשני ערבי, שהתווכחו על אופן העמסת שקי הקומפוסט על המלגזה, כשכל אחד צועק בשפת אמו, ולא ברור אם ואיך הם מבינים זה את זה. "ככה כל בוקר," אמר שוקי בחיוך קל, "ובסוף הם תמיד מעמיסים באותה דרך."

אחר כך שלושתם שתקו במשך כמה דקות.

"דווקא התחיל בסדר, הבוקר הזה," אמר פתאום ירון, ספק לחיליק ספק לעצמו.

לא היה ברור לחיליק אם ירון מצפה ממנו לתשובה. הוא הביט מהצד בפניו הצעירות של המאבטח, וחשב שהוא יכל להיות הבן שלו. תהה אם גם הוא לא נרדם בגלל המצב, ולכן לוקח את משמרות הלילה ברכבת ומלווה את הקווים.

"רק ככה אני מצליח, אתה יודע, לתפקד איכשהו... אחרי שאני ישן ברכבת."

"ברור," ענה ירון בנימה לא מופתעת, והניח יד מנחמת על כתפו. שוקי המשיך להתבונן בפועלים. שלושתם שבו ושתקו. חיליק הרגיש שכבר לא איכפת לו מי מבוגר ממי, למי יש יותר ניסיון חיים ולמי פחות. המחשבה היחידה שהסתובבה לו בראש הייתה שהם יושבים על כסאות פלסטיק באזור תעשיה עכור של עיירת פיתוח, שותים קפה שחור וחולקים דממה. אפילו צלילי הרדיו שדלק בקיוסק וצעקות הפועלים מהעבר השני של הכביש הצליחו להימסך בשקט שהקיף אותם, ונראה היה שאולי היום לא יותר שום דבר לפרסום.

​