בשעות הקטנות של הלילה, ישבתי על הפרויקט נחוש לסיים את העבודה. כשעמדתי ללחוץ על הסמן שפותח את "גוּלה" האצבע שלי רעדה. למה דווקא בקובץ הזה רעדתי? לא יודע. נחשפתי להרבה חומר מכל מיני סוגים. בשלב זה של הפרויקט אפשר היה לחשוב שאתייחס בשוויון-נפש לעדויות, ורק אזין באופן שיטתי ובלי מעורבות רגשית את מילות-המפתח שאני מחלץ מהתכנים. אבל מסתבר, זה עוד נוגע בי.        

המון וידויים אספתי במהלך התואר, שהתארך מעבר למתוכנן מפני שנתקעתי. את החומר המגוון, השמור בפורמטים שונים, מיינתי לתיקיות על הדסקטופּ. מכל המילים שחילצתי הקמתי מסד נתונים מפואר. מחסן-מילים, שהלך ותפח והיה בהחלט אמור להספיק. אך עוד ועוד מילות-מפתח מעדויות על תקוות ועדיין "הקוד למימוש אופרטיבי" לא הניב לכולם תוצאות. עדיין היו תקלות, ותקוות שנותרו יתומות. לא יכולתי לשאת את זה. אולי כי תמיד הייתי אחד שלא מתפשר על פחות ממאה.  

לא גיליתי לאיש ובטח לא למנחה שלי, שהייתי כבר על סף ייאוש. שבעצמי כמעט איבדתי תקווה להצליח לכתוב את הקוד המושלם למימוש כל התקוות. 

ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם פרויקט אקדמי - תרגיל שכל מטרתו לבחון מיומנויות בכתיבת קודים. אני רק צריך "עובר" וזה לא חייב להיות ריאלי. חוץ מזה, האלגוריתם מניב תוצאות כמעט לכל המקרים. אפשר להגיש. אפשר לומר שהצלחתי. אבל קול פנימי לא נתן לי מנוח. קול שאומר, שכל האנושות מחכה לקוד שכתבתי. ואיך אוכל להעניק אושר בלחיצת כפתור לאחדים ולמנוע אותו מאחרים? זאת הסיבה שנתקעתי. לא יכולתי להשאיר ולו תקווה אחת ללא מענה. לא הייתי מוכן לשחרר את הפרויקט עד שאמצא את הכשל. לא יכולתי לטאטא תקוות הצידה ולהפוך אדיש, לא משנה לכמה תקוות נחשפתי בתהליך. רציתי לכתוב את הקוד המושלם, לא פחות, ולא רק בשביל התואר במחשבים.

רגע רציתי לזרוק את הכול ורגע עוד נלחמתי. הקוד עובד בהצלבת נתונים ולכן הוא תלוי בכמות המילים, כך חשבתי. עזבתי את "גולה" סגורה בתוך עצמה, בגלל הרעד, וחזרתי לתכנים כדי לאסוף עוד מילים למחסן. באשר לשגיאה, עוד לא היה לי כיוון ממשי. יצאתי מהתיקייה הארורה עם כל המקרים הקשים. חילוץ של מילים - את זה כבר עשיתי כבדרך-אגב. הקלקתי פעמיים על קובץ MP4 בתוך תיקיית: 

גיל הזהב

► 

"צייני את שמך ואת גילך, בבקשה"

"אלינה מרצ'בסקי, שבעים ושמונה"

"את מסכימה שאקליט אותך לפרויקט הגמר שלי באוניברסיטה?"

אלינה הנהנה. היא ישבה מולי בגב זקוף על קצה כורסה בלובי הדיור המוגן. אצבעות שלובות משוכות בלק וורוד היו מונחות על ירכיים דקות מכוסות בד שיפון לבן. כפות הרגליים היו נתונות בכפכפים אורטופדיים וניכר שרגל שמאל חבושה בגרב אלסטית ונפוחה מתחת לרצועה. בשיער כסוף גולש על הכתפיים, היא הישירה מבט תכול לנורית האדומה המהבהבת בעדשת המצלמה. 

"תודה אלינה, את מוזמנת לספר לי על תקווה."

היא התעכבה רגע ואז הפתיעה אותי בשאלה, "תגיד לי יואבי, בן כמה אתה?" 

"עשרים ושמונה," שומעים אותי עונה לה מעמדת הצלם, משתומם.

"על אנה פבלובה שמעת?" המשיכה לחקור אותי כאילו אני פה המרואיין.

"אני מכיר עוגת פבלובה..." אמרתי בקול רווי מתיקות יתרה. 

"נו בטח," השיבה בחיוך עטור שיני חרסינה צחורה. "בדור שלכם מכירים רק תוכעס וציצקעס כמו שרואים בתוכניות!" התריסה בטון מלא ביטחון.

"אתם לא יודעים מה זה אלגנסה. לא ראיתם את מרגוט פונטיין רוקדת את אגם הברבורים עם רודולף נורייב ברויאל בלה..." היא השמיטה את האות ט' ומשכה את האות ה'.

לפתע הסבה מבט והניפה יד רזה. את היד השנייה תמכה במקל-הליכה. אדישה לעורה הרפה, הקשיתה כף-יד וזקרה אצבע וזרת. היא הניעה את הזרוע בתנועות גליות מקצות האצבעות עד לכתף אגב זמזום מנגינה. כשעצרה, השיבה מבט למצלמה. "צ'ייקובסקי!" פסקה. ורק חסר היה, שתכה במקל על רצפת הפרקט שלרגלה.

"אל תטעה בי שאני זקנה. אני מתאמנת כל יום מול המראה," היא שבה לתנוחה השלובה. "לפני שאמות ארקוד שוב את אודט של זיגפריד על במה גדולה". 

היא סחטה את השכמות בגב והביטה לעברי בתיקון זווית הראש מבלי להזיז צוואר מיושר, 

"ואתה, יואב בן עשרים ושמונה, מצא את נטליה אוסיפובה ביוּ-טיוּ!" אמרה. לאות זלזול בפלטפורמה השיתופית, היא השמיטה כעת את האות בּ'. "ותראה, לשם שינוי, משהו אלגנטי באמת."

אחר-כך נתמכה במקל-ההליכה וסימנה לעברי עם היד הפנויה, שרגע קודם רפרפה ככנף, לעזור לה להתרומם. 

​

■ 

פתחתי את מסד הנתונים. מתוכן ההקלטה, חילצתי לתוך מחיצת "תקווה" את המילים: גיל-הזהב. דיור-מוגן. אומנויות. במה. ריקוד. בלט. קהל. הופעה. 

לתוך "מימוש" הזנתי מילות-מפתח לפי מה שזכרתי מהשתלשלות האירועים: מחלקת-תרבות. מנהל. מרכז יום. אודיטוריום. כוריאוגרף. והוספתי: סוכן. עמותה. במאי. אולם מרכזי. 

שוב ניסיתי את הקוד בפעם המי-יודע-כמה והבעתי תקווה בממשק למשתמש: 

אישה בגיל הזהב, מתגוררת בבית דיור-מוגן, מקווה לרקוד שוב את בלט אגם הברבורים על במה מול קהל.

לחצתי אֶנטר. בתוך מסגרת המימוש, בגרפיקה אסתטית, הופיע התוצר:   

יש ליזום שיחה עם סוכן ו/או עמותה ו/או מחלקת-תרבות ו/או מנהל מרכז יום. לבקש לבנות הופעה שתתקיים באודיטוריום או באולם המרכזי ותשלב קטעי ריקוד מבלט אגם-הברבורים. מומלץ להיעזר בבמאי ו/או בכוריאוגרף. 

הייתי מרוצה. מרוצה בעיקר, כי הייתה הלימה בין מה שארע במציאות לבין התוצר הסינתטי. נזכרתי כמה קל היה להגשים את התקווה של גברת אלינה מרצ'בסקי - 

באותו יום, אחרי שהגברת שבה בהילוך איטי לחדרה ואני כבר ישבתי מול ההגה מוכן להתניע, עצרתי בעדי. חזרתי בהילוך מהיר למשרדי הבית. מצאתי את מנהל מחלקת תרבות יושב מאחורי שולחן קטן. משום מה זה הרגיש לי שחיכה לי כבר מזמן. סיפרתי לו על התקווה של אלינה. הצעתי לו לקיים, ורצוי שזה יקרה בהקדם, ערב כישרונות מבוגרים.   

אמרתי, "אני מנחש שמבין הדיירים היא וודאי לא יחידה." הוא קם מכיסאו, שתק וחייך, לחץ את ידי ואמר לי "תודה".

כעבור שלושה חודשים קיבלתי הזמנה באימייל עם פניה אישית בכותרת. ממקום מושבי באולם החשוך, ראיתי אותם מופיעים מעל הבמה המוארת. וראיתי את פרימה אלינה קורנת לאור זרקור בחצאית טוטו הדורה. רוקדת, כמו בחזרה הגנרלית שלכדתי בעין המצלמה, לצלילי "אגם הברבורים" של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי שבקעו ממכשיר ההגברה.

 

נמרץ ואופטימי מסיפור ההצלחה, חזרתי אל סדרת קבצי-וידאו אחרת. מהם כבר חילצתי מילים של "תקווה", אך עוד לא מצאתי מילים למימושים. תקוות, שהקלטתי במרכז עסקים בבוקר יום-חורף שמשי. שמרתי אותן בתיקייה בשם הולם:  

מנהטן תל-אביב   

​

אף שהגשם פסק, פּוּפָּה ישבה בחצר על ספסל תחת עץ מתחת מטרייה פתוחה. כבר השלימה עם העובדה שהקריירה שלה בדעיכה. היא קיוותה שתוכל יום אחד להתמסר לעיסוק הספרותי שמחייה את נפשה. "רק ממה אתקיים?" תהתה. נפרדה ממני בנימוס, צעדה למגדל, נבלעה בדלת ועלתה. 

בכניסה עצר אותי מיכאל לוי, שומר במדי אבטחה "נשק יש?" הוא קם משרפרף ליד המחסום וחיטט באחוריים של מכונית. הוא קיווה לטעום חיי פאר, כמו שיש לאלה החולפים על-פניו מדי יום בפנים חתומים. הוא קיווה לבזוק אבקת זהב בחיים שכורעים תחת הנטל. לדעת איך זה מרגיש לבזבז כסף בלי לחשוב על כל שקל.   

בחניון תפסתי את יוני זֶמֵל יוצא ממרצדס נוצצת. אחרי נהיגה ממושכת, עדיין היה חנוט בתוך חליפה מגוהצת. בעוד אני מפעיל מצלמה ומקליט, ליוויתי אותו בהידוס מהיר הישר ללובי המעלית. הוא קיווה לקשרים, למידע, לשיטות, בזריזות לקבל החלטות נכונות על מנת להרחיב את תיקי הלקוחות. 

טל מכרה לי קפה בפודטראק ביד מקושטת צמידים רקומים. היא קיוותה להשיג את הסכום הנדרש לטיול מחוף לחוף ברחבי ארצות הברית. וחייכה כשהצביעה על כוס מזכוכית עם פתק מוצמד בסרט דביק. "לטיול אחרי צבא" נכתב על הכוס בטוש שחור בלתי מחיק, ועל הפתק "ארצות הברית" במרקרים זוהרים. "בהצלחה!" חייכתי חזרה ותחבתי לכוס שטר ירוק של עשרים.

"ד"ר סמואל אדטו, יועץ פיננסי בכיר", נרשם בכרטיס ששלף מהכיס. הוא ישב לבדו בקפה אצל טל ולגם מבקבוק משקה תוסס. הוא קיווה למצוא את ג'ושוע שפרד, הומלס אבוד שפגש בסיאטל. וסיפר, איך משפט שזרק לעברו התפתח לשיחה. אחר-כך ישבו לשוחח שעות על שפת המדרכה. בסוף הוא קם והשאיר אותו שם. כשחזר לחפש אותו למחרת מצא שג'ו שפרד פשוט נעלם.  

כיוון שהייתי כבר מיומן. מיד יכולתי לראות, שכל התקוות מתיישבות בנוסחאות. לכולן רשמתי על פתק בצד דרכי מימוש אפשריות, וחילצתי את המילים שהיו לי חסרות. היה זה מימוש שאמנם נבדה מלב, אבל התנהג על-פי התנאי המחייב:

טל יכלה לצאת למסע חיפושים ברחבי ארצות הברית בשליחות הד"ר היועץ. הוא היה מגשים את מה שרשמה על כוס, והיא את תקוותו למצוא את ההומלס. 

ואם, במקום לשגר את עצמו מהחניון ישר למשרד, היה יוני עוצר לקפה בקרקע ומבחין בסמואל היושב בדד. אם היה מניד ראשו לשלום או אפילו רק זורק מבט, היה הד"ר הוותיק מהרווארד שולף מולו כרטיס מיד. וזה היה מחליף מילה עם זה, וזה מחליף אתו מידע, פיננסי, שמגלה ליוני איך אפשר להגשים את המשאלה.

"נשק אין. מה שלומך?" זה כל מה שיוני היה צריך לומר במקום להסתכל ישר. 

"ואללה, חם!" היה עונה לו השומר ומחווה בראשו לעבר מקום מושבו העקר, "הייתי בכייף יושב עכשיו... על בירה קרה במקום על השרפרף." 

וזֶמֵל היה עונה מחלון מגולגל במציאות אחרת, "יש בר נהדר בתצפית, מתי אתה בסוף משמרת?"    

 

שוב אתגרתי את הקוד, שהניב אופציות למהלכים טקטיים. ללא ספק, ככל שזה נוגע לתקוות פרוזאיות של אנשים נורמטיביים, בוודאות הצלחתי.  

מעודד מתחושת ההישג, המסקנה שנדרשתי לפּרק המסכם החלה להיכתב. היה רעיון, עקרון, פתרון וקוד עם תנאי מחייב. אך לפני שניגשתי לרשום את הפרק, פתחתי עוד שני קבצים, שבהם גם הייתה הוכחה. מימוש עצמוני לא פרי-דמיוני, אלא מתוך מציאות נכוחה. כאלה מקרים שמרתי בתוך תיקיית: 

שחזורים

​

אלה עדויות שאני כתבתי. מקרים שתפסו אותי בין לבין, לא מוכן, כלומר בלי הציוד שהיה לי. וכיוון שזיהיתי בזמן שאירעו זיק ראוי לשימור, שחזרתי אותם מאוחר יותר בטקסט על דף ווירטואלי.     

למשל שיחה של בחור אחד, ליאור אפרתי, מנהל חברת ל.א. כוח-אדם סיעודי. הוא עמד לידי בתור לקופה ודיבר בסלולרי עם חבר מהלימודים. ליאור סיפר על עובד זר מהודו, שכל מטופליו מתו בשרשרת. ואם לא די בכך, משפחתו נספתה באסון-טבע בארץ אחרת. הוא הביע תקווה שהעובד הזר לא ידע עוד צער, ושאל אם החבר יוכל להעסיק אותו מעתה אצלו בחברת האחזקה. "עבודת ניקיון - עבודה נקיה!" צחק ואז הרצין, "אין לה זיקה לעולם הבא."  

והיה הנער השמנמן עומר, שירד לפניי במדרגות הנעות עם חבר שלו ש֜גיא. הם דיברו בלהט שהלם את גילם על משחקי מחשב. מטבע הדברים, האזנתי. 

"שגיא, תקשיב. בטיטו השמן ירוץ בְּמסלול ויתחמק מעגבניות ומכל מיני דברים, וכשיפגעו בו נעשה כאילו זה נוזל לו על הפנים." 

"גדול, עומר!" ענה לו שגיא באותה התרגשות והוסיף, "ואחרי שנכתוב את המשחק נעלה אותו חינם לאינטרנט ונהיה מָליאנים!" 

"אם זה בחינם איך נעשה כסף, יא טַמבָּל?" ענה לו עומר בפניה חברית מוסכמת.

"טמבל אתה. מרוב שזה מצליח משלמים על פרסומות למְפתח! זה כמו אצל אח’שלי ," ענה שגיא בביטחון מלא, אחיו הגדול מעניק לו חותמת.

עומר המשיך, "ושגיא, תקשיב. תקשיב, שגיא! כשיעלו שלב אז בטיטו ירוץ עם הכלב שלו וזה יגביר את רמת הקושי. הכלב יגן על בטיטו. יהיו לו כוחות מיוחדים. זה יביא לשחקן של בטיטו נקודות ואפילו עוד חיים!" 

צמצמתי מרחק מדרגה אחת כדי לשמוע ברור. בגילם גם אני הייתי כמותם חנון מחשבים גמור. מה זה בשבילי היום לכתוב כזה משחק? הייתי קרוב אליהם כל-כך. הסכמתי איתם שהמשחק הזה מוצלח. כמעט התפרצתי לתוך השיחה. עמד לי על קצה הלשון להציע להם תמיכה. וכמעט שהנחתי את שתי הידיים על כתפי הנערים בפניה, אבל שגיא החבר הטוב הקדים אותי בשנייה. 

"כמו חץ הכלב’שך שהלך לאיבוד?" שאל שגיא באיחוי הברות.

"כמו חץ," עומר הנמיך את קולו ועקב אחרי המדרגות המתיישרות. 

"אתה ממש מתגעגע אליו," קבע שגיא ושם את ידו על עומר.

"ממש," עומר הדהד את דברי חברו והם המשיכו לצעוד בלי אומר.  

"אז אולי תבקש מאמא’שך שתביא לך כלב מהסוג של חץ מצער בעלי חיים?"  

עומר שתק. גם אני עצרתי. הם המשיכו ללכת יחד עד שנעלמו בין האנשים.

את עומר לא עניין הכסף. הוא המציא את המשחק רק בשביל הכלב, לי זה היה טריוויאלי. הוא הגה את בטיטו בתקווה להחזיר אליו את חברו על ארבע, אפילו אם זה רק בעולם הדיגיטלי. ושגיא, שנמצא איתו יחד בשני העולמות, מצא עבור חברו פתרון מימוש דואלי. כמובן, במסגרת האפשרויות. 

דחפתי את הכיסא והרחקתי את עצמי משפת השולחן. חשבתי על ליאור, שניצל את התור כדי להקל על העובד הזר. ועל שגיא, שחשב איך אפשר לשמח חבר יקר. חשבתי על כל אותם אנשים שפגשתי באותו בוקר חורפי במרכז העסקים. אילו ידעו למה מקווה בסתר ליבו הזר שלצידם, מה הם היו עושים?    

 

גללתי את עצמי חזרה לשולחן וסגרתי את המחסן. פתחתי את קובץ Word של התזה. עכשיו הייתי מוכן: 

מסקנה 

הדגשתי את האותיות בראש הפרק וכתבתי - 

באשר לתקוות היומיומיות של אנשים נורמטיביים, על גורם המקור ((P1 לבטא תקווה (H) בפני גורם שני (P2). תנאי מחייב: הגורם השני, צריך שירצה וצריך שיקשיב ((W=1. גורם (P2) יש בכוחו להגשים, אם ישירות או דרך גורם שלישי (P3) וכו' בסדרה מצטברת. לכן, במימוש יופיע תמיד גורם כלשהו (Pn+1) במסגרת, אשר ייבחר מתוך מילים במסד-הנתונים על-פי שורש עם הקשר קוגניטיבי. להלן, אלגוריתם פשוט של "הקוד למימוש אופרטיבי". 

הזנתי את שלושת המשתנים: H) hope, (P) person), (W) will,  בקוד פעולות בן עשר שורות. בהיתי בו רגע. לחצתי "שמור" וסגרתי את התזה. 

זהו. שמטתי ראש, הצנחתי עפעפיים התמסרתי לחושך והקשבתי לרחש של המעבד. הרגשתי את המסקנה שזה עתה כתבתי מטפסת בגרון. רוצה שאצעק אותה בקול מהחלון, לאוזנם של כל האנשים הנורמטיביים השקועים בשינה עמוקה בשעה אפלה זו של הלילה. אם רק היו יודעים כמה קל להעניק אושר. זה פשוט כמו בלחיצת כפתור. נדרש רק להושיט אצבע כשרוצים להדליק את האור. אם כולם היו עושים זאת אלה עבור אלה בהינף-יד, אפשר היה להושיט את היד השניה למקרים מורכבים של אובדן תקווה מוחלט. 

הזדקפתי בכיסא, פקחתי עיניים והבטתי שוב לעבר מקור האור היחיד שקרן בחדר. על הדסקטופּ המאיר ראיתי את תפזורת התיקיות ואת קובץ Word של התזה. היא כבר הייתה מכורבלת תחת צלמית בצורת מלבן פסים כחול, שמעליו מרחפת האות דבּליוּ כחלום צחור שהחל לנדוד. לצידה מצמצה עדיין התיקייה הארורה עם הקבצים שמשבשים את הקוד.   

"מאוחר מידי, לילה טוב!" לשווא לחשתי לעצמי, אולי לה? ואני יכול להישבע ששמעתי מחריר הרמקול תגובה. תחינה, בת-קול. "תמשיך יואב, אתה יכול."

העפתי מבט לחלון. החריצים הצרים עוד היו שחורים בין שלבי התריס הסגור. לקחתי אוויר מלוא הריאות ופתחתי את: 

פייטַל ארוּר

​

בדיחה גרועה שנבעה אי-מתי מתוך תסכול על-שום הודעות fatal error שקיבלתי לקבצים התקולים. עכשיו, משהקוד נכתב, עשיתי עוד ניסיון אחרון לאתר את הכשלים. "גולה" הייתה ביניהם, אבל לא בה בחרתי. הייתי משוכנע שציפורה בּלאוּ הייתה מי שאיתה תקשרתי. בקובץ שנקרא על שמה היו שני קטעים שלא אני כתבתי. הודעות מהאינטרנט - אחת ציבורית, השנייה פרטית - שאותן העתקתי בפקודת קופי-פייסט אל קובץ שמכיל גם תמונה וגם טקסט.

המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר נעדרת בשם ציפורה בּלאוּ. בת 32, תושבת גבעתיים, נראתה לאחרונה לפני כחודשיים במקום עבודתה. להלן תיאורה: גובה: 1.74 מ', מבנה גוף: רזה, עיניים: חומות, שיער: חלק חום ארוך, לבוש: לא ידוע. כל היודע דבר על מקום המצאה מתבקש להתקשר למוקד מאה.

הודעות מסוג כזה קל מאד לפספס. פרסום, שבדרך-כלל מהר מאד מתמוסס. ולמרות שיש תצלום פנים, נוטים לשכוח אותו במהרה. אולי משום כך משה דהאן לא יצר קשר עם המשטרה. את ציפורה בלאו מצאו פקחי שמורות הטבע בשטח אימונים של הצבא. הם לא חיפשו אותה. הם עקבו אחרי טביעות כפיים של טורף, שלא נראה בנגב הדרומי מאה שנה. חיפשו אותו ומצאו אותה היכן שנפסקו העקבות. 174 סנטימטרים של גופה נותרו ללא פגע, רשם פתולוג משפטי שבדק אותה באגף. מלבד דעתה, קבע הרופא, שום דבר לא נטרף. 

מחוסר עניין לציבור, מטעמי פרטיות או השד יודע מה, התקשורת לא פרסמה דבר על פתרון התעלומה. רק אחרי שחפרתי עמוק ברשת מצאתי פוסט בפייסבוק, שבאמצעותו הצלחתי לצייר את התמונה. דף פרטי בשיתוף ציבורי של אותו משה דהאן, שראה אותה בפעם האחרונה. במלבן רחב הקפתי את הכתוב. העתקתי והדבקתי אותו אחרי התיאור ותמונת הפרצוף.   

השכרתי לציפורה בלאו את הצריף העזוב לפני כמה חודשים. הרבה זמן פרסמתי אותו ולא פנו אנשים, עד שאפילו מחקתי אותו מלוח הדרושים. פתאום היא התקשרה. כנראה עברה שם וראתה את השלט. היא אמרה לי בקצרה שהיא מעוניינת. לא שאלתי יותר מידי שאלות. עניתי לה מהר, "בדרך אליך, להתראות". הבאתי את כל המסמכים הנחוצים. היא חיכתה מול הצריף בתוך רכב מלא חפצים. חתמנו במקום על פגוש רותח. היא שילמה חצי שנה מראש. אני נתתי לה מפתח. לא דיברנו הרבה. רק שמחתי שסוף-סוף השכרתי את החירבה. הסתלקתי משם מבחינתי וסגרתי את הסצנה. עד כדי כך, שחצי שנה לגמרי שכחתי ממנה. נזכרתי, כשדמי השכירות החודשית שהייתה אמורה להתחדש לא נכנסו לחשבון. ניסיתי לתפוס אותה בטלפון. בסוף נסעתי, כולי עצבני, לדרוש את התשלום. דפקתי בדלת, הצמדתי אוזן ולא שמעתי כלום. שום-דבר. הלכתי סביב על קוצים למצוא איזה פתח צר.   

בפנים בלגאן, הכול מכוסה חול ועפר. ניכר, שבצריף כבר יותר מידי זמן אף אחד לא גר. נדחקתי דרך הסדק בדלת האחורית והילכתי בצריף השבור, שהיה בקושי מואר. על הרצפה היו פזורים אינספור כדורי נייר. אוסף ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" שהשארתי לדיירים היה לרגליי מרוטש. יישרתי את אחד הדפים מתוך אינסטינקט להציל מה שנשאר מסט החוברות שנתלש. מעל תצלום זנב-לוויתן במי-מפרץ אוקיאני ראיתי שורות אחדות שרשמה. הם סיפרו על תקווה לאהבה שאיש אליה לא אבה. הנחתי ללווייתן לצלול חזרה לרצפה ופרסתי את הכדור הבא. ומה? קופים על גג מקדש אקזוטי רקדו סביב תקווה מזמן אחר בחיי ציפורה, שגם לא התגשמה. צבעים. נופים. מקומות יפים. הרבה סוגים של אנשים. בכל זאת, את כל התקוות של ציפורה בּלאוּ נעדר היה מי שיגשים.     

נותרתי בלי מילים כי לא מצאתי תקווה, מלבד זו הבלתי ממומשת לאהבה. ובמחסן מילה כזו כבר הייתה לי מזמן, על-כן לא חילצתי מילה וחצי מילה. כשספנתי את ציפורה בּלאו לנדוד לחלום תחת צלמית כחולה, הכתה בי בכוח עוצמת התקלה. באין איש שירצה להגשים לאחר משאלה, הקוד מזין במשתנה דבליו "אפס" כברירת מחדל, (W=0). ואפס, כידוע, משבש מכפלה. על-כן הקוד חדל, בטל. במקומו מתקבל משפט משובש. בכדי שהקוד יעבוד - גורם אחד, אחד בלבד, זה כל מה שנדרש. 

נכנסתי לאזור האישי באתר האקדמי ושלחתי למנחה את התזה כלשונה. כתבתי לו, "עוד חודש היה עוזר, אבל בשלב הזה מספיק לי לקבל 'עובר'. בחיים יש דברים חשובים יותר. דברים, שקוד עם משתנה בינארי לעולם לא יקלוט. כמו את גודל המשמעות שיש למילה 'לרצות'. למשל, לרצות לעזור לאחר להגשים את התקוות. זה כבר שייך לגורם האנושי." 

בשלב הזה הפרויקט נהיה אישי.

בין השלבים בוקר האיר. טרקתי לפניי את המחשב וסגרתי אחריי את הדלת. נכנסתי לרכב, התנעתי וכיוונתי את ההגה בשקט. נהגתי ברחוב המקיץ בלי מילים. ניווטתי את עצמי ללב הפועם של מרכז העסקים. אל פּוּפָּה, למקום שבו היא נוהגת לשבת. רציתי להציע לה פרויקט כתיבה חדש. מתחיל בה, מתחיל בי, פרויקט של החיים! למען "גוּלה" וכל מי שנפגוש בדרך, מאד קיוויתי שתסכים.

​