תחרות הסיפור הקצר – 2024 - תקווה
גילי, מכשפולה והמשקפיים הורודים
רותי פלדמן
קוראים לי גילי ואני בן 5. אין לי חברים ואני לא רוצה חברים. אמא אומרת שאני לא חברותי. אני לא חושב שאני לא חברותי. אני רק לא יודע איך להיות חבר של חברים. יש לי רק חברה אחת, סודית, שקוראים לה מכשפולה. מכשפולה היא פיה קטנה שיושבת לי תמיד על הכתף, ואף אחד, אף אחד, חוץ ממני, אינו מכיר אותה או רואה אותה. אבל אני תמיד יודע שהיא שם, מרגיש אותה על הכתף שלי כשאנחנו מציירים ביחד או בונים בקוביות.
אני הכי אוהב להיות לבד עם מכשפולה. ברגע שאנחנו – אמא מכשפולה ואני - חוזרים מהגן, מכשפולה ואני מיד רצים לחדר שלי. אנחנו בכלל לא רוצים לצאת משם, כי אנחנו מאד מאד עסוקים. גם לגן השעשועים אני מסרב לצאת. משעמם לי שם, וגם מכשפולה מסכימה איתי. גם לה אין מה לעשות שם. כשאמא מתעקשת שנצא, ולי נגמרים כל התירוצים, אנחנו גוררים רגליים לשם. אני מסתובב כועס בין הילדים ובין המתקנים ומכשפולה נאנחת יחד איתי, ואמא מסתכלת עלינו במבט עצוב.
בבית אנחנו מציירים יחד, מכשפולה ואני. אני מאד אוהב לצייר, ומכשפולה צוחקת כשאני מצייר ציור מצחיק. אני גם אוהב פאזלים עם המון חלקים, ומכשפולה תמיד עוזרת לי בעצות טובות כשקשה לי למצוא את החתיכה החסרה. היא מאד חכמה, מכשפולה שלי. אנחנו בונים מגדלי ענק בקוביות. מגדלים מאד מאד מסובכים אומרת אמא. מעניין מאיפה יש לך את כל הרעיונות האלה היא אומרת, ואני מחייך. הרי מכשפולה ואני זה הצוות הטוב ביותר בעולם. גם בלגו אנחנו אוהבים לעבוד ואני בונה מבנים מצחיקים למכשפולה והיא מדלגת שם בתוך המבנים ושנינו צוחקים מאד. "ממה אתה כל כך צוחק?" שואלת אמא, ואני מושך בכתפיים. איך אפשר בכלל להסביר לה, כשהיא בכלל לא רואה את מכשפולה?
הבלאגן מתחיל בערב. "גילי, תסדר את החדר שלך" אומרת אמא "עוד מעט מגיע הזמן לשכב לישון". אני מבקש ממכשפולה שתעזור לי לסדר, אבל היא תמיד מסרבת. היא בכלל לא אוהבת לסדר חדרים. "אבל אנחנו עשינו את הבלאגן ביחד, ואת צריכה לעזור לי לסדר" אני אומר. אבל היא מתעופפת לה באוויר ועושה גלגלונים ואפילו לא מעמידה פנים שהיא רוצה לעזור. אז גם אני לא רוצה לסדר. למה אני צריך לסדר לבד? אבל אז נכנסת אמא והיא כועסת. "אמרתי לך לסדר, ואתה שוכב לך כאן על השטיח בין כל הקוביות המפוזרות ולא עושה שום דבר! סדר מיד את החדר!". אבל אני מאד כועס ורוקע ברגליים. מה פתאום שאסדר לבד? שגם מכשפולה תסדר! אבל היא כבר יושבת על המנורה, מסרקת את שערה הארוך ומצפצפת עלי לגמרי .
"גילי, אתה אינך יכול להשאיר ככה את כל הבלאגן" אומרת אמא."אתה מצייר ומשחק מאד יפה, אבל אם לא תסדר לא אתן לך לצייר ולשחק בקוביות. פנה את השולחן ואת כל הקוביות מיד למקום!" אומרת ויוצאת בכעס. אני מסדר בשתיקה ודמעותי זולגות. תמיד הכל נופל עלי, ואמא עוד כועסת. מכשפולה הזו עזרה לי לבלגן אבל רק אני מסדר. אני הסינדרלה בבית הזה!
ארוחת הערב כבר לא טעימה לי. אני לועס בחוסר חשק ובמיוחד עסוק בלהזיז פירורים ממקום למקום. גם באמבטיה בכלל לא כיף. אני רק רוצה כבר ללכת למיטה ולסדר את העניינים עם המכשפולה הזאת. אמא נאנחת ואומרת: "למה אתה כל כך כועס כל הזמן" ואני לא עונה, מה יש לי להגיד, הרי היא בכלל לא מכירה את מכשפולה, וטוב שכך. מה, עכשיו היא תכעס גם על מכשפולה?.
גם בגן ממש לא כיף. אני בכלל לא רוצה ללכת לגן, וכשאני שם אני לא אומר שלום לאף אחד, רץ לשולחן שלי בקצה הגן, בפינה, ונכנס מתחתיו. לא רוצה לשחק עם אף ילד, לא לדבר עם אף אחד, ואם מישהו מתקרב אני נכנס עוד יותר עמוק. אני לא יוצא אפילו כשחנה המנגנת או שולה מכיף חיות באות לגן. אני רק רוצה ללכת הביתה. כשאמא באה לקחת אותי היא והגננת טובה רק מנענעות את הראש זו לקראת זו בעצב, כשאני מתגלגל ממתחת לשולחן ורץ לשער של הגן, רוצה ללכת כבר הביתה.
"גילי, למה אתה כזה" שואלת אמא "אתה ילד כל כך נחמד ונבון, למה אינך משחק עם החברים?"
"אין לי חברים", אני עונה "טוב לי לבד".
אבל עמוק עמוק בלב אני יודע שזה לא נכון. זה לא שאני לא רוצה אותם, אני לא יודע איך להיות חבר שלהם.
יום אחד מכשפולה לקחה אותי לשיחה. "גילי", היא אמרה "אתה יודע שאתה רוצה חברים ושככה זה לא יכול להמשך". "מכשפולה", עניתי לה "מכשפולה, אני לא צריך אף אחד. הרי יש לי אותך וזה מספיק".
"אבל אתה כל הזמן כועס" אומרת מכשפולה. "אפילו עלי אתה כועס. זה כיף להיות ילד כועס? אתה יודע מה? מחר אתן לך מתנה, והמתנה הזאת תהיה המתנה הכי יפה שתקבל בחיים".
בלילה הזה כבר לא הלכתי לישון כועס. הייתי מאד נרגש. מכשפולה אף פעם לא נתנה לי מתנה. הרבה עצות טובות היא נתנה – אבל מתנה! זו הפעם הראשונה.
למחרת כשאמא באה להעיר אותי, היה במיטה לידי זוג משקפיים ורודים. מיד ידעתי שזו המתנה של מכשפולה! "מה זה" אמרה אמא כשהרכבתי את המשקפיים על האף כשיצאנו מהבית לגן. "מאיפה יש לך את המשקפיים האלה, הוורודים?" "מחברה שלי" עניתי. אבל אמא לא נרגעה "ממתי יש לך חברות?, שאלה, אבל אני רק משכתי בכתפי ושתקתי. אבל הפעם שתקתי עם חיוך בלב. הרי היום קיבלתי מתנה ממכשפולה!.
משום מה החוץ נראה שונה עם המשקפיים הורודים. תולה החתולה שלנו שכבה בחוץ על השביל ושמרה על שני הגורים שלה, חת ותלתול. אני בכלל לא חבר של תולה והיא תמיד נזהרת ממני. אבל היום ליטפתי אותה על הראש והיא קמה והתחככה לי ברגליים וזה היה נעים לי מאד. צחקתי כשראיתי את הגורים שלה קופצים זה על זה ואמא הסתכלה עלי וחייכה.
בדרך לגן ראיתי נחליאלי רץ מהר מהר על המדרכה וגם אני רצתי אחריו עד שפרח ונעלם, ואז דילגתי בין המרצפות האפורות והאדומות בלי לדרוך על הקווים ושרתי לעצמי שיר קטן. ואמא שוב הסתכלה עלי וחייכה.
בגן הרגשתי פתאום צורך לחבק את הגננת טובה והיא כל כך שמחה שמיד הרימה אותי על הידיים ונתנה לי נשיקה על כל לחי! ואני אפילו לא נגבתי את הנשיקות (שהיו רק קצת רטובות) אלא צחקתי וירדתי. ראיתי את השולחן שלי שם בפינה, אבל לא הרגשתי שיש לי ממש חשק דווקא עכשיו ללכת אליו. את המשקפים הורודים השארתי על האף והסתכלתי מסביב לראות מה קורה. כל הבנים עמדו מסביב לפאזל החדש והקשה שטובה קנתה אתמול וניסו להרכיב אבל לא מצאו את החלק החסר. אני ניגשתי לשם ומיד ראיתי מה הבעיה. בשקט בשקט לחשתי ליואב שעמד לידי איזה חלק צריך עכשיו להכניס, והוא אמר להם בקול רם וכולם כל כך שמחו. יואב הוא הילד הכי נחמד בגן, ואם הייתי רוצה חברים, הייתי רוצה שיואב יהיה החבר שלי. יואב עכשיו עמד לידי ולחשתי לו עוד ועוד מה צריך לשים והוא אמר בקול רם, ובכלל לא ניגשתי לשולחן שלי. היה לי נעים לעמוד ליד יואב והילדים האחרים.
כשיצאו כולם לחצר, יצאתי גם אני. עמדתי בצד ולא ידעתי מה לעשות. "גילי", קרא לי יואב. בוא נבנה ביחד ארמון בארגז החול." אני טוב בלבנות ארמונות ומיד רצתי אליו וביחד בנינו ארמון נהדר. הבנים האחרים, שתמיד היו צוחקים ממני, עכשיו דווקא עזרו. תום ואור הביאו דליים עם מים לעשות בוץ ואורן ואלון אספו אבנים קטנות כדי לקשט את הארמון. כשהלכתי הביתה הבנים כבר אמרו "שלום, גילי" ואני הרגשתי שמחה בלב.
בבית, בכלל לא היה אכפת לי לסדר בשביל מכשפולה את כל הבלאגן. היא הרי נתנה לי במתנה משקפיים ורודים, ומגיע לה שאסדר בשבילה את החדר.
ארוחת הערב, פתאום, היתה הרבה יותר טעימה ואמא היתה הרבה יותר צחקנית. היא צחקה כששאלה אותי אם אני מתכוון גם לישון עם המשקפיים הורודים, ואני צחקתי בחזרה. כל הלילה ישנתי כשהמשקפיים לצידי, וכשהתעוררתי מיד הרכבתי אותם.
בבוקר בגן, כשבאתי, יואב כבר קרא לי לשבת לידו ולצייר ציור לכבוד חנוכה. אני עזרתי לו לצייר את הסביבון והוא עזר לי עם ההדבקות של הנרות והלהבות. זה היה מאד נעים לשבת לצייר לצידו, ורק כשיצאנו לחצר נזכרתי שבכלל לא התקרבתי היום לשולחן ההוא, בפינה. הבנים שיחקו בחצר בכדור ואני רצתי אחרי יואב ובכלל לא חשבתי שהבנים האלה לא חברים שלי. הם זרקו אלי את הכדור כאילו הייתי שם מתמיד, חלק מהחבורה.
אחר הצהרים, כשאמא הציעה לצאת לגן השעשועים, לא התנגדתי. מכשפולה אמרה שלא בא לה לצאת היום ושהיא רוצה לנצל את הזמן לעשות אמבטיה בשקט, ואני חשבתי שלא נורא אם פעם אחת אלך לגן שעשועים בלעדיה, למרות שעד היום אף פעם לא הלכתי לשם בלי מכשפולה על הכתף. בגן שעשועים פגשתי את יואב וילדים אחרים, ובכלל לא הרגשתי לבד בלי מכשפולה. להיפך, היה לי נחמד מאד, ואמא אמרה לי, בדרך חזרה, כמה שהיא שמחה שהיה לי כיף.
גם היום ארוחת הערב היתה מאד טעימה, למרות שאכלתי לבד עם אמא, כי מכשפולה לא היתה רעבה והעדיפה לקרוא ספר בשקט, בחדר שלי. באמבטיה השפרצתי מים ושחקתי בצעצועים ועם אמא, ומכשפולה לא היתה שם, כי היא עשתה כבר אמבטיה, מקודם.יותר. במיטה, אמא נתנה לי נשיקה ואמרה לי שאני ילד מקסים, ואחרי שהיא הלכה, מכשפולה גם כן נתנה לי נשיקה ואמרה שגם היא חושבת שאני ילד מקסים.
- 3-
בימים הבאים בגן, כל יום היה יותר טוב מקודמו. שכחתי בכלל מהשולחן בפינה ואפילו היה לי אומץ ללטף את החיות שהביאה שולה מכיף חיות ולרקוד כשחנה המנגנת הגיעה. "הוא מתנהג כמו ילד שונה לחלוטין" אומרות שולה וחנה וטובה לאמא, "מה גרם לשינוי?" ואמא איננה יודעת, הרי היא איננה יודעת על המתנה של מכשפולה. אבל אומרת שככה הרבה יותר טוב.
גם אני חקרתי את מכשפולה מה גרם לשינוי. "איך עשית את השינוי" שאלתי אותה "מה שמת שם במשקפיים הורודים?" "שום דבר לא שמתי", צוחקת מכשפולה. "אתה פשוט רואה את העולם דרך המשקפיים הורודים, במקום דרך משקפיים כועסים. המשקפיים הורודים עזרו לך לחייך אל אנשים ומי שמחייך וצוחק, כולם רוצים לשמוח איתו. גם אני אוהבת יותר להיות לידך כשאתה שמח". צחקה, ואני צחקתי בחזרה. כיף לי עכשיו בחיים, מאד מאד כיף. ואפילו שעדיין אני מחזיק בכיס את המשקפיים הורודים אני כבר לא צריך להרכיב אותם. אני כבר יודע איך להיות עם חברים, ומכשפולה, על הכתף שלי, שמחה איתי ועם החברים שלי.