הרוחות הסוערות טלטלו ללא הרף את עצי האזדרכת העירומים בשלכת, והרעידו את חלון הסלון של לירן, שנרדם על הספה. טיפות הגשם התלויות על הענפים נצנצו כיהלומים. בין הענפים התנועע, הלוך ושוב, בלון בצורת לב אדום, מרוקן מעט מאוויר, והמילה LOVE בלטה במרכזו באותיות מהוהות. 

בתוך הבית, על השולחן, המכוסה כתמים אדומים ופירורי גבינה, היה מונח בקבוק שקוף עם כמה טיפות אחרונות, ועליו התנוססה תווית לבנה עם איור של איש לבוש חליפה, חובש צילינדר שחור וצועד אל עבר האופק הלא נודע.

״מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?", רעם לפתע קולו של שלום חנוך בשירו המפורסם, שהתנגן באייפון השחור וקטע את דממת המוות שֶשֹּררה בדירה. לירן העיף מבט בספרות האדומות שבממיר השחור: "השעה כמעט תשע, אני מאחר".

זו אינה הפעם הראשונה, שלירן לא התעורר בזמן. מאז שגלית עזבה אותו, את חייו ואת דירתם המשותפת, הוא העדיף שלא לפקוח את עיניו אל מול הריקנות היומיומית. לירן קם מהספה החמימה אל חדר האמבטיה ונתקל במזנון. קול ההתנפצות טרדוהו: "איזה טמבל אני. רק לא הפסל מהחופשה באילת!", אמר לעצמו והתכופף לאסוף את שברי פסלון האוהבים, אותו קנה לפני שנה במתנה לגלית. היא אהבה במיוחד את הדימוי הרומנטי של הפסלון: גבר ואישה צעירים מתנשקים כשמעל ראשיהם הז'קט של הגבר, אותו הרים כדי לגונן על גופם מפני טיפות הגשם. 

מברז הנירוסטה הישן שבחדר האמבטיה זרמו מים רעננים. לירן קיער את שתי ידיו ושטף את קורי השינה מעיניו. "כבר לא אספיק להתגלח, אני חייב לטוס מפה", אמר לעצמו בזמן שניגב את הזיפים הקשים במגבת, שידעה פעם ימים טובים, לבנים יותר. על מנת לסרק את שֵֹֹּערו השחור הארוך, הוא נעזר במברשת שֵֹֹּער ורודה שעליה נכתבה בטוש שחור האות ג'. לאחר דקות אחדות כבר היה מחוץ לדלת הכניסה, במכנסי ג'ינס כחולים ומעיל עור שחור, דהוי. על כתפו תיקו השחור, ובידו צרור מפתחות. 

"מה קורה לאוטו הזה", שאל בקול לאחר כמה ניסיונות עקרים להתניעו. שום רחש לא נשמע מכיוון המנוע. "כנראה שהמצבר הלך פייפן, ממש בזמן", אמר בכעס, טורק בחוזקה את דלת הנהג ושולח בעיטה של ייאוש לגלגל הקדמי השמאלי של הרכב.

אף שכן או מכר לא נראה בשעה זו בסביבה, וגם לא עובר אורח עם רכב. לירן שלף את הטלפון מהכיס האחורי של מכנסיו. זמני הרכבת ממודיעין לתל אביב הופיעו על מסך האייפון שלו: 9:42, 10:42, 11:03, 11:42.

הוא החל לצעוד במהירות לכיוון קניון עזריאלי ומשם לתחנת הרכבת, מנסה להגיע בזמן לרכבת הקרובה.

רוחות סערו סביב ובנפשו. בחצר אחת הדירות נעצר לירן, מוקסם ממערבולת עלי שלכת, חול ואבק וכמה דפי עיתונים מצהיבים. "צעיר קפץ .....פסי רכבת... נוסעים... תחנת הרצליה... רופא... מותו... מכתב התאבדות... אהבה נכזבת". התערבלו המִלים של כותרת העיתון וחדרו אל תאי מוחו.

בבת אחת נפסקה מערבולת הרוחות ותכולתה נפוצה לכל עבר, מותירה ענני לכלוך ואבק בכל מקום, וגם ניצנים של מחשבות חדשות.

לירן המשיך ללכת בקצב מונוטוני, מהרהר באירוע יוצא הדופן שהתרחש בליל אמש. בשעה מאוחרת צלצל פעמון המתכת שעל דלת הכניסה והעיר אותו משנתו. הוא שמע קול מפתחות בחור המנעול. ״מי זה?", קרא בקול חרד וחשב לעצמו: ״רק לגלית יש מפתח לדירה, אבל היא כבר לא תבוא יותר״.

הוא זינק מהספה וקרא שוב: ״מי הגיע?״. ואז הבחין בצל אדם, שהלך והתקרב אליו אט אט מכיוון מסדרון הכניסה האפלולי של הדירה. לירן אחז בדבר הראשון שהיה מונח בסמוך לו – כוס זכוכית גבוהה ריקה שהדיפה ריח אלכוהול, מבקבוק הג'וני ווקר שהוא רוקן כל הלילה, וכיוון את הכוס אל עבר הדמות המסתורית שהלכה והתקרבה אליו. כמה טיפות חריפות עפו מהכוס אל פניו ועיניו בתגובה נעצמו לשנייה.

״גלית? מה את עושה פה?", שאל בתדהמה כשפנס הרחוב האיר מבעד לחלון הסלון את הדמות שהתקרבה אליו. 

חברתו לשעבר לבשה בגדי עור צמודים בצבע שחור, שהבליטו היטב את חיטובי גופה ולא הותירו לו כל מקום לדמיון, כולל השביל המפתה שבין שדיה. הוא נזכר עד כמה הוא אהב לצלם אותה בכל הזדמנות במצלמת הקאנון המשוכללת שלו ובאייפון, כולל צילומים נועזים שהיא דאגה למחוק לאחר פרידתם.

לירן ניגש לחבק את גלית, אך לפתע הבחין לפתע בצמח דוקרני המתחיל לצמוח סביב גופה המפתה. הוא לא יכול היה לעמוד ביִצרו וניסה לחבקה שנית. הקוצים שרטו אותו ולא יכול היה להתקרב לאהובתו משכבר הימים. מרוב ייאוש הוא החל לצעוק ולמרוט את שֹּערותיו, עד שדמותה נמוגה באפלה. 

לפתע, התעורר בבהלה ונוכח לגלות ששוב הוא נרדם על הספה השחורה בסלון. הדמות היחידה שראה מולו הייתה של שחקנית צהובת שיער במסך הטלוויזיה הדלוקה, בסרט אימה אמריקני. צֶמַח טורף צָמח מתוך גופה והחל לכרסם ברעבתנות את בן זוגה. לירן כיבה את הטלוויזיה, השליך את השלט האדום על הספה ושכח לכבות את הממיר. הספרות של השעה 02:47 הבהבו מהממיר. 

כשהתעורר פעם נוספת, הבחין בבהלה שהשעה כבר 8:56. הוא החל להתארגן במהירות כדי להספיק להגיע לריאיון העבודה. 

"יש לך נשק?", שאלה את לירן מאבטחת בלונדינית בכניסה לתחנת הרכבת. סדרן לבוש מכנס שחור, חולצה כחולה אלגנטית ועניבה אדומה תחב משרוקית צהובה לפיו ונשף לתוכה. לירן נכנס לאחד הקרונות הכחולים והתיישב ליד שולחן פנוי, שבאמצעו הוטבע שקע בצורת עיגול מלא סדקים באמצעו.

מראה זוג צעיר שהתחבק והתנשק בספסל לידו צבט את ליבו. הוא החל לחטט בעצבנות בתיקו ושלף ממנו את האייפון וזוג אוזניות לבנות מוכתמות ברוטב פיצה. קולו של שלמה ארצי בשיר "אגדת 21" הוסיף לקדרותו של לירן: "זוגות עברו לי ברחוב מול העיניים, אם יש עוד בעיניים דמעות, ברחתי לבית הוריי כדי לשבת לבכות... בא לי לקחת תרמיל ולנסוע עוד פעם אחת, ברכבת מעופפת גבוה-גבוה לאן שאת נסעת"...

לירן חש שמילים אלו קדחו במוחו. גם לו התחשק לארוז תרמיל, לקחת רכבת מעופפת ולנסוע בעקבות אהבת חייו, שכבר הספיקה למצוא אהוב אחר במקומו. הוא עצם את עיניו ונזכר כיצד לפני שלושה חודשים הופיע בפאב קטן בתל אביב, לראשונה בלי גלית. התאורה העמומה וחולצת הטריקו השחורה הבליטו את רזונו הבולט.

״שלום דפרסיה, תגידי מה שלומך?", שר לירן בפני קהל של צעירים וצעירות, ישובים סביב שולחנות עץ, מפטפטים זה עם זה, מנשנשים פיצוחים וצ'יפס ושותים משקאות קלים ובעיקר אלכוהול.

הוא חש צריבה בבטנו בשל היעדרה של גלית, שנהגה לשבת בקהל, בכיסה לא רחוק ממנו, ולצפות בו בהערצה כשהוא מנגן עם הגיטרה ושר את השירים שכתב והלחין בעצמו. השיר "שלום דפרסיה" נשלח לכל העורכים והשדרים בתחנות הרדיו בארץ, אך אף אחד מהם לא מצא לנכון לשדר אותו. "זה שיר דיכאוני מדי, "מי שר שיר על דפרסיה?", "הקהל אוהב היום שירי חפלות ולא שירי דיכאון" – אלה היו חלק מהתירוצים ששמעו רן ומנהלו האישי דני משדרי הרדיו, מעורכי תכניות האירוח ומבעלי פאבים, שלירן ביקש להופיע בהם תמורת סכום סמלי.

לירן הוציא מארנקו המהוּהַ נייר צהוב מקופל לארבע, וקרא בו: "לירן, אהבת חיי, האדם האחרון שחשבתי שיאכזב אותי היה מי שבסופו של דבר אִכזב אותי יותר מכל...  אהבתיך בכל לבי, וחלמתי להינשא לך. בגידתך ניפצה את כל התכניות והחלומות המשותפים שלנו ולא הותירה לי כל תקווה... צריך להניח לדברים להישטף בגשם שעוד מעט יבוא. לאחר החורף הזה כבר יהיו לי זיכרונות אחרים..."

כשסיים לקרוא את מכתב הפרידה של גלית, נתקלו עיניו הדומעות בזוג הצעיר חבוק מולו, ולִבו נחמץ מכאב.

"צעיר קפץ.... פסי רכבת...  נוסעים... מכתב התאבדות... אהבה נכזבת..." שוב התערבלו במוחו המִלים הקשות שהגיעו למוחו מסופת הבוקר בדרכו לתחנת הרכבת.

הוא קיפל בחזרה את המכתב, הכניס אותו לכיס האחורי של מכנסיו ובלִבו גמלה ההחלטה: "לריאיון העבודה הזה אני לא נוסע!".

"התחנה הבאה פאתי מודיעין", הכריז במערכת הכריזה קול נשי מתכתי וקר. לירן העמיס על גבו את תיקו השחור, מרגיש שהמשא על כתפיו הרחבות כבד מאוד, כאילו הוא עצמו אטלס, הדמות המיתולוגית הנושאת על כתפיה את כיפת השמים והאר. הוא שיווע לדמות חזקה כמו הרקולס, שתישא במקומו את הנטל הכבד, ולו לזמן קצר. 

הרכבת עצרה בתחנה הקרובה. מגפיו השחורים טפפו על רצפת הבטון כאשר חצה את הקו הצהוב, המתריע פן יעברו אותו נוסעים העלולים להיפגע מהרכבת המגיעה לתחנה. "מעניין איפה מסתיים השביל הצהוב של דורותי", אמר לעצמו. לאחר כ-200 מטרים הסתיים הפס הצהוב ואִתו גם הרציף. רעש חזק נשמע כאשר הרכבת נסעה ואוויר חם ומהביל אפף אותו.

"התחנה האחרונה. הרכבת הגיעה לסוף דרכה", אמר לירן וקפץ למטה, נוחת במרחק של סנטימטרים ספורים מאחת המסילות. אבני החצץ הלבנות שפשפו את מגפיו והוא נזהר להיתקל באחד מפסי המתכת, שלעולם כבר לא יובילו אותו לאהובתו. מהאוזניות הלבנות, שעדיין היו תחובות באוזניו, הדהד קולו של שלמה ארצי: "מתחיל לרקוד על פס אחד, הרגשה שכזאת מחלחלת. אני חי פעם אחת, אסור לבזבז זמן בדרך...".

השמש החלה להפציע, מפזרת את העננים הקודרים ומחממת את היקום. לירן השליך מעל גופו את המעיל השחור ואת תיקו, הוציא עט מכיסו ואת מכתבה של גלית וכתב בצִדו השני: "עוד מעט אסתלק ואהפוך לכלום אמיתי. אסתלק מהעולם, שלא ירגיש בחסרוני. להתראות לך דפרסיה".

באופק נראה קטר, המוליך את קרונותיו האדומים במסעם המחזורי במסלול המובנה של מסילת הרכבת. אחריו יבואו מסעות נוספים אל אותם יעדים ואל אותם מקומות בשגרה חונקת. לירן נשכב על פסי הרכבת, מצפה לבוא הרכבת שתגאל אותו מייסורי הדפרסיה. הוא חשב: "אולי אפרד מגלית בפעם האחרונה", ושלף את האייפון מהכיס האחורי. הרכבת התקרבה במהירות לכיוונו.

"להתראות גלית. היית ונשארת אהבת חיי. אוהב לנצח, לירן", הוא הקליט הודעה בווטסאפ ושלח אותה לגלית. לפתע הבחין בהודעה קולית מדני, מנהלו האישי, שהגיעה זה עתה: "לירן, אתה חייב להאזין לרדיו. בתחנת 102 FM משדרים עכשיו את הדפרסיה שלך. כל הכבוד, ממש שיחקת אותה. השדרן... מחמאות ואמר ש... הדבר המרענן הבא ב... רוק הישראלי...".

צפירות הרכבת הלכו וגברו על המילים המפתיעות מההודעה של דני. לירן הנרגש לא הצליח לשמוע את ההודעה בשלמות. נהג הקטר לחץ על הבלמים בניסיון נואש לעצור את הרכבת. לירן קפץ הצִדה במהירות וירד לגמרי מהפסים. פניו וגופו נשרטו משיחי הקוצים, שגדלו פרא ומאבני החצץ הפזורות סביב מסילת הברזל. אוויר מהביל וחם שהשתחרר מהמנוע של קטר הרכבת עטף את גופו, מעלה בתת-המודע שלו את החמימות הנעימה שחש ברחם אִמו לפני 27 שנים, הגיל שבו הלכו לעולמן אגדות מוזיקליות כמו: בראיין ג'ונס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין ואחרים, אותן העריץ מאז היה ילד.  

בפאתי מודיעין הרגיש לירן כאילו נולד מחדש. הד מן הגבעות סביב ענה לקריאתו הנרגשת: "שלום דפרסיה, לכי לעזאזל!".