מקרה אבוד

גל וובר

20.10.2023

יומן יקר,

אין, אין לי מה לכתוב, לא יודע מאיפה להתחיל או איך, אין לי מושג בכלל מה אני עושה פה בעולם הזה. בחיים. זה אפילו לא הקטע שלי לכתוב. ממש לא הקטע שלי. זה רעיון של הדוקטור. דוקטור גבריאלה וייס-ברק. 'גבי'. היא הציגה את עצמה רק לפני כמה שעות. מקצרת את השם ומנסה לטשטש כמה שאפשר את פער המעמדות בינינו. אשכנזיה, מעודנת, משכילה ומחונכת. לבושה בקלאסה. מכנסיים מבד נושם רחבות בצבע שחור, אול סטאר מעצבים, גופיה שחורה וג'קט תכלת. הייתה יכולה להיות דוגמנית. קללל.  בלי להתכוון העיניים שלי מצאו טבעת אירוסין על היד שלה. איזה יהלום ייוואראדי. חתיכת אבן על הקּמיצה ששווה יותר מכל החיים שלי. 

"אני פה כדי לסייע לך בתהליך השיקום שלך". וואלאק בעיניים שלה יש מלא כוונות טובות אבל אצלי בראש יש קול שצועק לה חזרה בכל הכוח 'שיקום של מי י'גנובה?!' סתמתי את הפה כמו גבר ולא הוצאתי מילה. גם זה לא אשמתה שיש לי קולות ופיצוצים במוח אבל היא בעצמה ביקשה שאני אכתוב כל מה שעולה לי בראש, וזה מה יש. 

"התעוררת אחרי תרדמת של שלושה ימים.  אתה זוכר איך זה היה?!" 

זוכר. סרט רע רצח. ארוך כמו הגלות. לא זוכר את הרוב, אבל הרעיון בגדול שכל האנשים שהכרתי בפסטיבל הופיעו לי בחלום ואני הייתי רוצח סדרתי. 

נגיד, פעם אחת נסעתי בדרך לאיזו מסיבה  עם אברה האתיופי ועמרי. עמרי נהג בטנדר שברולט סילברדו כסוף, מאובזר, משהו קטלני, עם חלונות מושחרים של גנגסטרים ואברה ישב לידו קדימה ואני מאחורה, מה שיכול לקרות רק בחלום. בחלום אני הייתי גזען אחולמניוקי. ומפוצץ בעצבים שהוא יושב קדימה.  'תביא סיגריה' אמרתי לו. סתם חיפשתי תירוץ לצאת עליו, הוא בכלל לא מעשן. הוא ענה משהו כמו 'מה קרה לך נפלת על הראש?!" ובחלום זה היה נראה לי תירוץ מספק כדי לגמור עליו. הורדתי את החגורה וחנקתי אותו.  תוך כדי שאני חונק אותו הוא מסובב את הראש אליי ואומר את המילים האחרונות שלו - 'תמיד ידעתי שאתה חתיכת גזען'. אחר כך נהיה לו מבט על הפרצוף שאומר 'אין אף אחד בבית'. 

כל הזמן הזה עמרי האדיש הזה נוהג רגיל לגמרי ורק אחרי שאברה נפטר הוא עצר את הרכב בצד הכביש. השארנו את אברה ברכב והתחלנו ללכת. היה נוף בנזונה של עמק מיוער ואנחנו הולכים והולכים בסבבה של החיים. לא יודע מאיפה פתאום ראיתי מרחוק רכבת מתקרבת לכיוון שלנו. "איפה המסילה?!" אמרתי לעמרי.  שנינו הבנו שאנחנו בתוך חלום וחייבים לקפוץ על הרכבת כמו שעושים בסרטים. זה עבד בלי בעיה ואחרי שעלינו התקדמנו בקרונות קדימה לכיוון הקטר. איך שהגענו לקטר הבנו שאין נהג והרכבת נכנסה לתחנה באמצע שום מקום ואת מי אנחנו רואים עומד ומחכה?! אברה הגפרור הזה,  לבוש כמו עורך דין ומחזיק פאקט של סיגריות תוצרת חוץ.  

עמרי עשה כאילו הוא נוהג ואמרתי לו 'זוז. אני נוהג' אבל הוא לא שיחרר. הייתי צריך להזיז אותו בכוח. במציאות עומרי אחלה גבר. לוחם סיירת. רמבו אחושרמוטה עם קוקו עד התחת וזקן ארוך של ויקינג. גב-גבר שבגברים.  בחלום הוא דווקא היה גייז ואני הומופוב אחול מנייוקי. הרגיש לי שהוא סתם מחפש תירוץ להתחכך בי בקטע מיני אז זרקתי אותו מהדלת של הקטר. הרכבת המשיכה ליסוע כאילו עוד יש לה לאן להגיע ואברה הציע לי סיגריה של הביוקר. האברה החדש חנפן מגעיל. הדליק לי את הסיגריה. פתאום עמרי ההומו הזה נכנס בדלת בדמות של טרנסית כוסית אש בשמלת ערב ואיפור ושיער וכל ההפקה. אפילו שראיתי לו את הבליטה דרך השמלה היה בא לי עליו/עליה ולא נגעלתי מעצמי. הבנת את הקטע?!

ככה זה נמשך ונמשך ונמשך. דמויות מוכרות נכנסות אחת אחרי השניה, ואז אני מוצא סיבה לחסל אותם ואז הם חוזרים משופרים. רצח אחרי רצח אחרי רצח ואף אחד לא באמת מת ובעצם אני היחיד שתקוע בדמות הדפוקה של רוצח סדרתי. פתאום בוווםםם אני על מיטה בבית חולים ואמא שלי על הספה ליד קוראת תהלים. חשבתי שאני עדיין הרוצח מהחלום וזה כבר היה יותר מדי. התחלתי להשתולל בשגעת ולנסות להתעורר וגיליתי שאני קשור למיטה. 

גבי רשמה ורשמה ורשמה רשימות, מי יודע על מה. בסוף היא דפקה נקודה על המשפט האחרון. "כן. דיווחו לי על הנחיתה שלך חזרה למציאות. לא פשוט. זה מעניין מאוד, פעם ראשונה שאני שומעת על מישהו שחולם במהלך תרדמת קלינית. אני צריכה לחקור על זה קצת, אז נחזור לזה בהמשך. בינתיים אני רוצה לנסות להתחיל לדבר על האירוע הנוראי שעברת ולנסות להבין איך הגעת לשם?! עם מי באת?!" 

עוד לפני שהספקתי להיזכר במשהו, נהיו לי קולות של קרבות יריות במוח והרגשתי מחנק בגרון וריח שלי פיח בנשמה. לא הצלחתי לדבר. הפה זז וניסה לדבר אבל במקום קול יצא משהו חרוך וכבוי. 

באתי לבד. כמו תמיד. בשביל זה באים למסיבות האלו. להרגיש רגע לא לבד. שנייה לפני שהכל התחיל הייתי דלוק על מלא. נפתח לי על מאה מיליון. פתאום לתוך החלום שלי ושל כולם נכנסים מלא מלא מלא שדים על טנדרים ואופנועים ומה לא. נראים כמו אנשים עם זקנים אבל ברור שהם שדים אחושרמוטה. רימונים מתפוצצים. כדורים עפים בין כל הילדים הדלוקים והפיות שמנסים לברוח בצעקות רצח. 

אני בעצמי אין לי מושג איך ניצלתי. נס. רגע אחד אני רץ ואנשים סביבי צונחים אחד אחרי השני ואז שמעתי פיצוץ וכנראה איבדתי את ההכרה. התעוררתי פה על המיטה בבית חולים. "את יודעת מי מצא אותי?" משהו בעיניים שלה קצת הלך לאיבוד.

"יואל צדוק, השם ייקום דמו. הוא כנראה מצא אותך בשטח של המסיבה ופינה אותך ברכב שלו."

"שהשם ייקום דמו?! מה זאת אומרת, למה מה קרה עם הבן אדם?!"

"מצאו אותך ברכב שלו. התנגשתם בעץ. הוא נמצא ירוי במושב הנהג עם שבעה פצעי כניסה. אתה היית חגור ומחוסר הכרה. בדו"ח שקיבלתי כתוב שנתקלתם בחוליה של מחבלים. את יואל הם חיסלו. הדו"ח מציין שהמנוח סטה ימינה והוציא אותך מקו הירי. הרכב ירד לשוליים, נכנס לתעלה והתרסק לתוך עץ. המחבלים המשיכו לרכב הבא וכוח שלנו כנראה נתקל בהם וניטרל אותם. אותך מצא צוות זק"א שהיה מאוד מופתע ונרגש לגלות שאתה בחיים. הם פינו אותך לבית חולים." 

לפני הפיצוץ במסיבה עוד הספקתי לראות לא יודע כמה ילדים מסיימים את החיים על פארש. עכשיו אפשר להוסיף לזה את יואל צדוק. שהקריב את חייו בשביל אחד כמוני. גבי ישבה שם והקשיבה לכל הסיפור. לי זה לא עזר בכלום.  חתיכת רעל'חושרמוטה. נדרתי בלב באותו רגע לא להרוס לעוד אנשים את החיים. זה לא עוזר לי לדבר על זה ומי שלא היה שם לא יבין ועדיף כך. 

"ששון כמעט נגמר לנו הזמן. אני רוצה לבקש ממך משהו". 

לבקש משהו ממני?!  אין לי כוח לעצמי גם ככה. 

"אני רוצה שתנסה לכתוב מה שעובר עליך. בסדר?!"

"מה מה?! מה לי ולכתיבה?! אין עניין. למה זה טוב?!" ככה אמרתי לה, אז היא הסבירה.

"כשהמוח עובר פגיעה נוצרים מנגנוני הגנה על האזור הפגוע. המוח מנסה להדחיק ולשכוח מה שהוא עבר אבל זה רק קבור בפנים ומחפש לצאת. בחלומות שחוזרים על עצמם או בזכרונות שצפים בחזרה. לפעמים טריגר בעולם החיצון גורם לתגובה של זכרון או אפילו התנהגות בלתי נשלטת."

"מה זה טריגר?"

"יפה. טריגר זה גירוי או אירוע או דמות או כל דבר במציאות שגורם למוח לתגובת יתר.  מחשבות טורדנית, זכרונות שרודפים אותך, רעש מסויים או ריח שמזכירים משהו ששמעת או הרחת ביום של האירוע, או משהו שאתה רואה ומזכיר לך משהו שראית או מישהו שמזכיר לך מישהו שאיבדת. לפעמים זה סתם מציק ומתיש ולפעמים זה ממש גורר התנהגות או מעשים בלתי נשלטים. על כל מה שתתעד נוכל לדבר בפגישה."

הרגשתי בכי שניסה לפרוץ ולהתחבא בו זמנית. תפסתי את השפתיים בשתי אצבעות וסגרתי כל מה שרצה לצאת. הדוק תיארה בדיוק מה שקורה לי במוח. נכנסה לי לראש. בדוק אני פצוע. היא גם אמרה אמת וזה נגע לי בלב. "כשאת צודקת את לא טועה" יצא לי במין קול שבור של ילד בר מצווה. "אחד אפס לך". גבי חייכה בסיפוק עצמי ותיקנה "אנחנו באותה קבוצה". עניתי שאני בקבוצה של ההמתות חסד. היא הצליחה לחנוק את הצחוק שלה במקצועיות אבל הבינה טוב מאוד. לא פראיירית בכלל הדוקטור. אני נותן לזה לשקוע. 

היא מושיטה לי כרטיס ביקור. 

"אם אתה מרגיש שאתה צריך לדבר תשלח הודעה או תתקשר. אני זמינה לך בכל שעה. אני אבוא לבקר אותך ביום ראשון." בזמן שהיא הוציאה פנקס מרשמים מהתיק ורשמה לי מלא כדורים אני ניסיתי לחשוב על תירוצים להתקשר אליה. 

היא רשמה לי מלא כדורים.  להרדמות. להתעוררות. להרגעות מיידית. לאפקט מצטבר. 

 "מה עם קצת גראס רפואי תגידי?!"

 "מסובך. זה לא מסתדר עם התכנית הטיפולית בשלב הזה ובכלל המדע לא מכיר במריחואנה כתרופה אלא יותר כמשכך כאבים ומטשטש במקרים כרוניים" . סאומואומו העולם אפילו זה לא. מה הבנאדם ביקש?! קצת מרגוע לנפש. קצת לכבות את הסרט מלחמה.  יצאתי עם חצי קילו תרופות מרשם ובלי גרם אחד של ירוק לנשמה. איזה מנחוס. אני אקח כדורים ואנסה לנוח קצת. עוד מעט נכנסת שבת. לפני שבועיים בשעה הזאת כבר הייתי בדרך למסיבה. איזה מנחוס. 

22.10.2023

יומנה יקרה,

הדוקטור בדיוק הלכה והתיישבתי לכתוב כשהכל עוד טרי. לקחתי מחברת חדשה. גרסה לא מצונזרת. לפגישה הגעתי מוכן. מקולח. מגולח. שמתי בושם. 

רעש של מסרטה מטרטר לי במוח בלי הפסקה וסצנות אקראיות של רצח, אונס ואימה קופצות אחת אחרי השניה אלא אם כן משהו במציאות תופס לי את הפיקוס. כשזה קורה אני בקריז שכל רגע יכנסו שדים וכל המקום יתהפך לזירת רצח. מימד שלא משתלט רק משתלב במציאות. 

מישהי שראיתי במסיבה ולא הכרנו בכלל רק עשינו קצת קרבות עיניים על הרחבה כשעוד היה חשוך. אני בדיוק מגיע בפעם השלישית באותו יום לקטע שחמישה שדי-אדם עם זקן אונסים אותה. בכל הכוח כשהדוקטור נכנסת לחדר.

 "ספר לי, איך עברה עלייך השבת?" 

נזרקתי חזרה למציאות במצב פצוע. מה היא רוצה זאת?! 

"מקרה אבוד גבי. הכתיבה הולכת טוב אבל רק עושה אותי עוד יותר מודע לכמה אני גרוטאה, מבינה?! ערימות על ערימות של זכרונות זבלה והריסות מחורבנות בתוך המוח. עכשיו עוד מתייחסים אליי בתור ניצול. גם את. מנסה לעזור. מרחמת. אבל הייתי דפקט עוד הרבה לפני המסיבה. עוד לפני הפיגוע. מבינה?!"

היא מהנהנת ומאותתת לי להמשיך. נודר שלהיות מטפל זה חתיכת עבודה קומבינה. יושבת לה ומהנהנת ומי בכלל יודע מה היא חושבת לעצמה. אולי שהיא צריכה לאסוף את הילד מהגן או על הקומביניזון שהיא רוצה לקנות בהפתעה לחופשה הבאה עם בעלה.

"אולי את מאמינה שאפשר לטפל בבעיות כמו שלי אבל אני לא מאמין בזה, וגם לא יודע מה הניסיון שלך ואם אי פעם פגשת מקרה כמוני, ובכלל איזה ספרים בבית ספר שלך מתעסקים באירוע שאף אחד במדינה המזדיינת הזאת לא הצליח לצפות מראש. לי יש חוש חזק שהתסביכים שלי לא סופרים אותך בכלל. שאת שבויה בקונספציה. עם כל הספרים שקראת, וקראת, והמטופלים שהצלת, אם הצלת.'

וואלה בכלל היא לא דוקטור שמצילה חיים. מתפרנסת מלהיות אגרטל לבעיות של אחרים. גם כן עבודה. עובדים. מדברים. משוחחים. אני נפתח. היא רושמת הערות וחשבוניות. לי זה לא עוזר. חרא על החיים שלי. גם זה נכפה עליי יחד עם כל הפסטיבל המקולל הזה.  

"הטיפול הזה זה חתיכת אשליה אחושרמוטה  גברת גבי. זה מה נראה לי. לא מסייע לי בכלל." ככה אמרתי לה.  "כן כן. את מכניסה לי תקווה איפה שאין. זה פועל רק כשאת בחדר ומשחקת בנפש הפצועה שלי. איך שהזמן שלך נגמר הסיוט שלי רק מתחיל. השריטות שלי מחכות לי בפינה. מתנקמות בי. את לא שם כשזה קורה. לך יש חיים. בראסמי אין אף נשמה מחוץ לחדר הזה שיש לה את המוטיבציה והכלים לתקן אותי. אפילו לא לך. מחוץ לשעות העבודה יש לך ילדים והורים ובעל וחברות ותחביבים ולשּׁבור כמוני לא היית מתקרבת גם בתור לסביח. מציע שתרשמי לך איזה כדור שימציא לך מציאות." ככה בדיוק אמרתי לה. 

"אני מבינה שאתה מטיל ספק בי וביכולת של הטיפול לסייע לך. זה לגיטימי אבל צריך לתת צ'אנס. גם לי וגם לטיפול. זה תהליך ארוך וקשה וכואב ומסורבל אבל אני לא מכירה משהו יותר טוב ואני כאן בשביל לעשות הכי טוב לעזור." כוסאומומו העולם היא חכמה מדי בשבילי אני מרגיש טיפש כמו החית מחמד שלה. 

"תגיד ששון,כתבת ביומן?" 

אני מושיט לה את המחברת של היומן הקודם. מחברת שורות עם כריכה חומה של ילד בכתה אלף. היא קוראת על הפגישות שלנו. אני מחכה שהיא תמצא את הרמיזות בקשר אליה. בזמן שהיא קוראת האוויר בחדר נהיה דחוס ואני מרגיש צורך חזק לעשן. נזכרתי בישיבה שהייתי מעשן סיגריות מדומינות כדי להוכיח לחברותא שלי, מאיר, שאני יודע לעשן סיגריות אמיתיות. גבי שוקעת בקריאה יסודית של התסביך שלי ובא לי לדפוק שאכטה מסיגריה דמיונית. ברגע הזה נפל לי האסימון ונהיית לי זיעה בתחתונים משהו שלא הבנתי עד הסוף לפני כן. גבי היא בכלל לא חברה שלי שאפשר לעוף איתה בדמיון כמו מאיר, אלא דוקטור שעלולה בטעות לאשפז אותי על סעיף נפשי. זה יהיה סוף עצוב לסיפור שלי ואין, אין, אין מצב.

היא סיימה וביקשה רשות לקרוא פעם שניה. אולי היא באמת אוהבת את החרא הזה שאני כותב?! וזה היה רגע שהבנתי שיש את היומן שהדוקטור רוצה לקרוא לצורך הטיפול ויש את היומנה שאני רוצה לכתוב בשבילי.  

לי למשל מתחשק לקרוע ממנה את האמא של כל הבגדים אבל הדוקטור לא רוצה לדעת שהיא בעצמה טריגר למחשבות טורדניות. זה לא יעזור לטיפול. היא מסיימת למלא עוד דף במחברת שלה בהערות, דופקת נקודה חזקה בסוף המשפט ומחזירה לי את המחברת בלי סמיילי. חיה בסרט עם סוף טוב זאת. הטיפול הזה לא הולך לשום מקום. 

תאמיני לי, יומנה שלי, רק איתך אני יכול לדבר פתוח. הדוקטור לא גדלה ברחובות איפה שאני גדלתי, ואני אין לי זין לשחק איתה מטופל-ומטפלת. מיותר לי.

 פגישה דו -שבועית עם זונה תעזור לי יותר מהטיפול. פורקן, חום ואהבה. זה מה אני צריך. כמו בשיר של צינוביץ'. הדוקטור רוצה לשמוע שהתרופות עובדות, שאני ישן כמו תינוק, שהיא עזרה לי לפתור את כל הבעיות ושהיא חיונית לאנושות. משהו כזה או כל חרא אחר שיעזור לה להשתחרר ממני עם מצפון שקט. 

“ששון, איך אתה ישן?”. אאוץ’. נקודה רגישה. הלילה בא לי כמו גנב בקטע לא טוב. 

"פוחד להירדם. חייב להעסיק את עצמי אחרת מתחילים לי בראש שידורים חוזרים. כל דקה סרטון של מישהו נרצח או מישהי נאנסת או גם וגם. לקחתי את הכדור שינה אבל החרדות של הגוף שהנשמה תברח ולא תחזור לא פרייריות בכלל. הגוף לא משחרר. אני נרדם לקראת הבוקר. החלום של הרוצח התחלף ועכשיו החברים שלי באו לי בחלום לנסות להציל אותי. הכל התחיל כרגיל. אנחנו בדרך למסיבה. פתאום מתחיל כל הבלגן אבל הבנתי שזה חלום ולא זכרון. אני הייתי הראשון שמת והחברים שלי המשיכו לחיות חיים רגילים לגמרי. אף אחד לא דיבר עליי וזה נמשך ונמשך עד שהם חזרו לאתר ברעים וראו את התמונה שלי ושמעון הדתל"ש 'צריך מזל כדי לסיים כמו גבר'.  בול פגיעה. מהאמת אין לאן לברוח גבי, מבינה?! דיבורים לא יעזרו פה. ביום אני זוכר את הזוועות ובלילה אני חולם שאני מת רק כדי להתעורר בבהלה ולהיזכר שהיה עדיף לי להשאר בתרדמת."

בדיחה גרועה. דווקא אני נשארתי בחיים. אני זוכר שאמרתי לה

"וואלה דוק, בתכליס מה שגומר אותי זה שכל מי שרץ לי בראש היה ילד טוב. באמת ילדים חמודים של החיים. גמרו אחד אחד כמו ברווזים במטווח  ואני שהייתי כמו הסוחר סמים במסיבה והדפוק הראשי בפסטיבל המקולל הזה, דווקא אני שרדתי. המוות דילג עליי כמו משקוף במצרים." 

היא אמרה שהיא מבינה שעברתי חוויה יוצאת דופן ואני אמרתי שהיא לא מבינה כלום כי היא לא הייתה שם. היא מסתכלת עליי בחצי עצב חצי רחמים. מבט בצבע תכלת כמו שמסתכלים על חיה שצריך להרדים. טרחה מיותרת לגמרי אבל משהו שחייבים לעשות. 

הייתי יכול לסיים כמו גדול. כמו השוטר שעזר לי להכניס למסיבה את התיק כם כל הכדורים למסיבה. שנים הוא היה עם הכנופיה בקומבינה. היום כולם זוכרים אותו גיבור כי הןא נפל בקרב יריות עם המחבלים הנבלות וכל מה שהיה שלפני לא קיים. ומי אני להתווכח עם זה?!  ומה איתו?!  חזרתי לחיים של העבריין צעצוע שהייתי עוד קודם רק עם שש טון ברדק בתוך המוח. בשביל מה נשארתי,  את מה שראיתי אין סיכוי למחוק. אין עניין כזה. אין מה לשקם פה. בלתי שקים. 

הדוקטור שמעה על הקומבינה של הסמים ופתאום נפתח לה כמה היא תמימה.  

קרב עיניים. היא מחשבת בראש את המידע. גם אם היא תמצא דרך להתגבר על כל השריטות שלי היא בסך הכל תחזיר עבריין לרחוב ולחיים היחידים שהיו לו לפני. תסביך בלופ. דריכה על קקה. נגמר הזמן. 

"אני אחזור ביום חמישי.יש לנו הרבה על מה לדבר. לפני שאנחנו מסיימים, איך אתה מרגיש עם התרופות?"

"חרא איתם ועוד יותר חרא בלי" אפילו לא ביקשתי גראס. אין מצב שהיא רושמת מרשם רפואי לסוחר. 

בורא עולם מנהל כל פרט בהשגחה פרטית ולי בדוק יש עוד חשבון לשלם פה בגיהנום הדפוק הזה בלי לדעת מה החוב ואיך משלמים.  אם זה לא היה נגזר מלמעלה לא הייתי מקבל את החיים הגזורים שלי בחזרה. כמו כל ההומלסים והנרקומנים שחיים במיץ של הזבל וממשיכים וממשיכים ושורדים שנה אחרי שנה ואף אחד לא מבין למה ובשביל מה הם ממשיכים בתנאים שאף יצור אנושי לא אמור לשרוד. מצב דפוק. מלאך המוות דווקא מניח למי שהחיים שלו כבר גיהנום. ואני מה נשאר לי, תגידי מה?! לשחק את הקלף שלי עד הסוף. אם המלאך השרמיט לא מתעניין בי אני בא עליו ושימות העולם. למה מה קרה?!  חייב למצוא דרך לסגור איתו את החשבון.

 בקיצקיצור, יומנה שלי, הדבר היחיד הטוב שיצא מהדוקטור זה את. בלי להתכוון גיליתי שהכתיבה עושה לי טוב. 

28.10.2023

יומנה יקרה,

מי מלך?! אני.

הדוקטור שיחררה אותי הביתה לעשות את השבת אצל ההורים. אצלי ממש לא התיצב שום דבר מאז הטיפול אבל כתבתי לה יומן כמו שהיא ביקשה, שיתפתי פעולה, לקחתי את הכדורים ולא עשיתי בעיות. בבית חולים לא היה ממש מה לעשות איתי אז כשביקשתי לצאת הביתה כדי לא להישאר לבד בשבת במחלקה היא קנתה את זה כמו גדולה. 

אבא בא לאסוף אותי.  כל הדרך הוא דיבר על השגחה פרטית, על הרבי, על המשמעות של הזדמנות שניה וגודל הנס שקרה לנו. אבא חב"דניק, אם לא הבנת. הוא ואמא הכירו בגואה וחזרו בתשובה. כל דבר אצלם זה בהשגחה פרטית. והכל לטובה. אם יש שאלה שולחים אגרת קודש. 

אבא מסתדר לבד בשיחה ולי יש זמן לחשוב ולתכנן מה הלאה. אין מצב להתקע אצל ההורים יותר מדי זמן. חייב להיות בתנועה ולהתמקד במשימה שלי. המצב שלי בבית היה גרוע עוד לפני שכל החיים שלי התפוצצו לי בפנים. 

ככל שהתקרבנו לבית של ההורים התחילו לעלות לי זכרונות וגעגוע לחיים שפעם לא סבלתי. היה לי חרא בבית ועכשיו זה נראה כמו חלום. מה אני אגיד לך, לא היה חסר לי כלום חוץ מתשומת לב. רק רציתי שייראו אותי אבל לרעב הזה לא היה שובע ולא סיכוי להתמלא  ילד שביעי מתוך שמונה אחים ואחיות. עד הבר מצוה הייתי בלתי נראה. לא זוכר את עצמי בכלל. מדי פעם באף פעם התייחסו אליי. כמה דקות בשבת וחוץ מזה בעיקר כשהייתי מסתבך. רוב הזמן פשוט הייתי בסביבה מאחורי כמה אחים שתמיד היו מעליי בשרשרת המזון. התרגלתי להיות אחרון בתור לכל דבר.  

הגענו הביתה ואמא חיכתה עם מלא אוכל של אמא. איזה ריחות וואי וואי וואי. מה נסגר איתי?! אם האוכל של אמא שלי עושה לי טריגר זה רע רצח. אמא נישקה אותי וליטפה לי את הראש והרגשתי שוב ילד טוב של אמא. היא הגישה לי צלחת מרק תימני. הכי פשוט. הכי טעים בעולם.  התחלתי לבכות כמו אסלה בלי שליטה לתוך המרק ומהתמונה על הקיר הרבי הסתכל עליי בדאגה אבהית.

​