top of page

מחבר: יפה וגנר

מסת״ב: 978-965-7506-41-7

דאנאקוד: 128-67

שנת הוצאה: 2016

 

 

 

'שפת אם', ספרה השישי של יפה וגנר, הוא דיאלוג חשוף עם אימא ועם האימהות. סיפורה הביוגרפי של האם כורך יחד אתו סיפור על משפחה, על יחסי אם ובת, על הגירה ועל האובדן הכרוך בה. השפה – שפת המילים, שפתה של האם בארץ הולדתה ושפת האימהות– נוכחת במלוא העוצמה. אבל מעבר לכך פורשים השירים חוויה קיומית של היות בת, היות אם והיות אישה. 


לספר שלושה חלקים: "מלמלת משפט", "מרגליות זמן", "גחלי געגועים", ובתוכם משולבים שני קטעי פרוזה - "ציפורים" ו"רוחות זיכרון". 

למרות נוכחותה החזקה של הביוגרפיה של האם, במהלך הספר הולכת ומתעמעמת זהות האם. השירים מובעים בגוף ראשון, שני או שלישי ולא ברור האם השיר דובר את האם, או דובר את המשוררת שבעצמה הפכה לאם. מעבר נוסף מתקיים מההקשר הקונקרטי הביוגרפי, אל מישור קיומי של החוויה הנשית. העמעום בין הביוגרפי לאוניברסלי, וההפקעה של השירים מיחסי אם-בת לחוויה נשית נוכחים כבר בשיר הפותח; השפה אף היא מסומנת כבר כאן: 


חַיִּים בְּתוֹךְ סוֹגְרַיִם 
בְּלִי סִימָנֵי קְרִיאָה 
לְלֹא סִימָנֵי שְׁאֵלָה 
חֲשׂוּכַת מִלִּים גְּדוֹלוֹת 
אֵין צְעָקָה 
יְקוּם חוֹלֵף בֵּין שְׁנֵי חֶלְקֵי עִגּוּל. 
אֵלֶּה הַקּוֹרְאִים רַק אֶת הַנֶּחְשָׁב 
מְדַלְּגִים עָלַיִךְ בְּלִי לִפְגֹּעַ בְּרֶצֶף הַחַיִּים. 
נֶעֱלֶמֶת מֵאֲחוֹרֵי מַלְמֶלֶת מִשְׁפָּט 
בֵּין מִלִּים בְּתוּלוֹת 
בְּאֹרַח מַלְאָכִי אֵינֵךְ תּוֹפֶסֶת 
אֶת מַשְׁמָעוּתֵךְ הָאֲמִתִּית. 


בחלקו הראשון של הספר שירים הנוגעים בנקודות ציון של האם הביוגרפית – מצעירותה, דרך נישואיה כנערה ועד מותה. החוט המקשר ביוגרפיה זו הוא חוויית ההגירה מ"גלות בבל", זו "שֶׁנִּגְזְלָה מִמַחְלְצוֹת עֲבָרָהּ", חוויית כאב משותפת לאם ולבת: 


כַּבִּי אֶת הָרַדְיוֹ, 
הָגִיפִי דֶּלֶת בִּפְנֵי מַנְגִּינוֹת הַגָּלוּת. 
אֱלֹהִים מְנַגֵּן בְּגִיטָרָה חַשְׁמַלִּית 
וְהַמַּלְאָכִים רוֹקְדִים רוֹקֶנְרוֹל. 
אוּם כּוּלְת׳וּם אֵינָהּ הוֹלֶמֶת 
אֶת רְקִיעַ יַהֲלוֹמֵי הַפּוֹפְּאַרְט. 


הבת מייחלת לקשר מחודש עם עולמה של האם, אבל גם דילוג הדורות לנכדה אינו מאחה את הקרע: 


כַּאֲשֶׁר הָלְכָה אִמִּי וְלֹא שָׁבָה 
תַּרְתִּי אַחַר הַחוּט הַמְּקַשֵּׁר 
לֹא עָלָה בְּיָדִי לְמָצְאוֹ. 
בּוּז עוֹבֵר כַּנִּרְאֶה בְּתוֹרָשָׁה 
בִּתִּי פִּזְּרָה אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ 
שֶׁל אִמִּי 
בֵּין חֲבֵרוֹתֶיהָ. 


השפה מייצגת את הקשר ואת היעדר הקשר אל העולם שהשאירה האם מאחור. האם מתעקשת לדבר בשפת אמה, מול אזני ילדיה שהארץ המיוחלת אטמה: 


הִיא הִתְעַקְּשָׁה לְדַבֵּר בִּשְׂפַת אִמָּהּ... 
וּבְפֶה מָלֵא הֲבָרוֹת בְּנוֹת אַלְפַּיִם 
פִּזְּרָה קוֹלָהּ. 
נִיצוֹצוֹת מִלִּים 
זַרְנוּקֵי שִׁירָה 
שָׁטוּ מִגְּרוֹנָהּ 
פָּרוּ וְרָבוּ 
וּמִלְּאוּ אֶת הָאָרֶץ הַמְּיֻחֶלֶת 
שֶׁאָטְמָה אֶת אָזְנֵינוּ 
מִלִּשְׁמֹעַ. 


ועכשיו ממרחק של שנים מבקשת הבת לרכוש אותה מחדש. 


הַפֶּה שֶׁעִצֵּב בִּשְׁבִילֵנוּ אֶת שְׂפַת הָאֵם 
נִפְרַד הָדוּק מִן הַשִּׁירִים. 
שָׁנִים רַבּוֹת הִתְכַּחַשְׁתִּי אֲלֵיהֶם 
וְאֶל שְׂפָתָהּ 
הַיּוֹם כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹצָה לָשׁוּב 
אֵינִי זוֹכֶרֶת אֵת הַדֶּרֶךְ. 


דרך השתיקות ודרך המילים שהן בגוף חותרת האם לקשר מבעד למרחק שפערה תרבות הארץ של ילדיה: 


הִנִּיחָה אֶצְלִי אֶת מִלּוֹתֶיהָ 
עַל הַלָּשׁוֹן מֵאֲחוֹרֵי חוֹמַת הַשִּׁנַּיִם. 
לֹא לְדַבֵּר בְּקוֹל אָמְרָה 
אָסוּר לְקַוּוֹת. 
לָרֹב הָיְתָה שׁוֹתֶקֶת 
צָדְקָה בִּשְׁתִיקָתָהּ 
הַרְבֵּה צָדְקָה בַּחוּץ 
אֲנָשִׁים קָדוּ מוּל הָאֱמֶת שֶׁלָּהּ. 
אֲבָל כָּאן בֵּין קִירוֹת הַבַּיִת 
דִּבְּרָה בִּישּׁוּלִית וּדְבָרֶיהָ 
עָטְפוּ אוֹתִי בְּרֵיחַ מָתוֹק שֶׁל טָעוּת. 


ובשיר אחר מובעת חוויית הבת: 


נָעַצְתִּי דְּמוּתֵךְ בֵּין מִלִּים 
שֶׁהָיוּ זָרוֹת לְעַצְמֵךְ 
יַחַד עִם הַדְּבָרִים הַמָּרִים 
שֶׁעָבְרוּ אֵלַי מִמֵּךְ. 
הַמִּלִּים לֹא הָיוּ שֶׁלִּי 
אַתְּ הִנַּחְתְּ אוֹתָן בְּתוֹךְ גּוּפִי 
שֶׁהֶחֱוִיר מִגֹּדֶשׁ הֱיוֹתֵךְ. 


השירים מתארים את אובדן השפה אבל גם מציירים אותה מחדש. השפה היא רב-חושית: שפת הדיבור של המילים, ושפת האם העוברת לילדיה דרך הטעמים והריחות של מאכלים, שפת האהבה והתוכחה ושפת הצלילים. דרך שפות אלו מובע כוחה של האימהות בצורות רבות: כאם המזינה הממתינה לבתה עם "קֻרְקְבַנִּים בְּרֹטֶב מְסִירוּתָהּ", כמתבוננת באהבה בילדיה, כנותנת עצות חיים: 


לִמַּדְתְּ אוֹתִי 
אֵיךְ אֵם אוֹהֶבֶת 
בַּהֲסָבַת מַבָּט לְבַל יִכְאַב. 
אִמָּהוֹת כָּךְ אָמַרְתְּ 
פּוֹסְעוֹת עַל גַחֲלֵי גַּעֲגוּעִים 
וּכְרֵסָן מוֹרָה לָהֶן אֶת הַדֶּרֶךְ. 
... 
אִמָּהוֹת כָּךְ אָמַרְתְּ 
מְשַׁלְּבוֹת יָדַיִם סְבִיב גּוּף הָעוֹלָם 
עוֹקְרוֹת הָרִים מִמְּקוֹמָם 
וּמַנִּיחוֹת עַל לִבָּן. 
יְדֵיהֶן מְטַפְטְפוֹת מִלִּים 
כְּמוֹ מְרַק עוֹף. 
 

שני קטעי פרוזה עוצמתיים שוברים את רצף השירה - "ציפורים" ו"רוחות זיכרון". אלה מציגים זרם תודעה מרהיב, דיבור אסוציאטיבי של האם, שהוא התבוננות על חייה, העובר דרך הבת. הבת משמשת כלי שאינו מסנן או מעבד דבר. הכתיבה דחוסה, עוצמת הביטוי אינה מניחה רגע לנשום. הדימויים עשירים, והם שוזרים שיחות עם האם, הרהורים, תובנות ותמונות הכתובים בשפת חלום. 

הקריאה בספר תובעת קשב רב - לסיפור הביוגרפי הממצה חוויה אישית מאוד, המייצגת בו בזמן גם חוויה ישראלית קולקטיבית, ובאותו זמן לשיחה העצימה המתקיימת בין היות בת להיות אם, להיות אישה. 

 

שפת אם | יפה וגנר

₪50.00Price

    מחיר הספר אינו כולל דמי משלוח

     למידע נוסף יש לגלול מטה

    bottom of page